תקופת המשנה, התלמוד וימי הביניים

רבי משה בן מימוּן‏, מגדולי הפוסקים בכל הדורות, פילוסוף, מדען, רופא, חוקר, מנהיג ומשפיע לדורות. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות: עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה"‏ והוא הוכתר בכינוי "הנשר הגדול". הרמב"ם החזיק במשנה רציונליסטית מובהקת שבאה לידי ביטוי בכתביו. הוא נולד בשנת 1,135 בקורדובה שבספרד. הוא הגיע לבקיאות מושלמת בספרות ההלכה היהודית, בפילוסופיה וברפואה, כתב את ״משנה תורה״ ואת ״היד החזקה״. בנוסף לספריו בנושאי הלכה ואמונה, הרמב״ם כתב גם ספרי רפואה. הרמב״ם נפטר במצרים ב-20 לדצמבר 1204. האגדה אומרת שהוא ציווה כלשון צוואת יעקב אבינו לבניו ״אל נא תקברוני במצרים״ ובעקבות כך הועברה גופתו ממצרים לטבריה, אחת מ"ארבעת ערי הקודש", ושם מקובל לזהות את מקום קבורתו.  קבר הרמב״ם ציון קברו של הרמב"ם בעיר טבריה הוא מבנה גדול המוקף בחומה, ומעוטר במבנה מתכת דמוי כתר. במבנה זה לפי המסורת נמצא קברו של הרמב"ם וכן קבר אביו ונכדו. מחוץ למבנה מצויים קברים נוספים של צדיקים ורבנים: קבריהם של השל"ה הקדוש ורבן יוחנן בן זכאי, וכן האמוראים רבי אמי ורבי אסי ואליעזר בן הורקנוס. בשנת 1920 יזם הרב יעקב משה טולידאנו רכישה של קרקעות סביב הקבר ובניית חומה סביבו.  בשנת 2009 נחנך בסמוך לקברו של הרמב"ם מרכז מבקרים חדש, מרכז מורשת הרמב"ם, המנציח את פועלו. בתוך המבנה מוצגת תערוכה קבועה המגוללת את קורות חייו של הרמב"ם. נוסף על תערוכות אלו, שמורים במרכז המבקרים כתבי יד והוצאות דפוס נדירות של ספרי הרמב"ם, המוצגים לקהל הרחב. השל״ה רבי ישעיה הלוי הורוויץ, המכונה השל”ה, היה מגדולי רבני אשכנז במאה ה-17. הוא נולד בפראג בשנת 1558 לרבי אברהם הלוי הורוויץ, שהיה תלמיד הרמ"א, וחיבר את הספר "חסד לאברהם". רבי אברהם הלוי היה צאצא למשפחת הורוויץ, משפחה מפורסמת וחשובה בפראג ממנה יצאו רבנים רבים. עוד מילדותו הצטיין השל"ה בלימודיו, למד בלובלין בישיבה שבה לימד אביו. לאחר מכן שימש ברבנות, וכאב בית דין במקומות רבים בפולין, ליטא, גליציה, אוסטריה וגרמניה בקהילות פוזנן, מץ ופרנקפורט דמיין, ונחשב כרב מחמיר. בתקופת כהונתו בווינה נישא לחיה. לאחר שגורשו היהודים מפרנקפורט על נהר המיין (1614), חזר לפראג ושימש שם ברבנות. לאחר פטירת אשתו החליט לעלות לארץ ישראל, כדי לבסס ולהרחיב את היישוב היהודי בארץ. השל"ה יצא למסע רגלי ארוך, והגיע דרך העיר חאלב שבסוריה לירושלים, בשנת 1621, ונתקבל בכבוד רב. לאחר שמוחמד אבן פרוק עצר חמישה עשר מנכבדי העיר ובהם השל"ה עד שנפדו בסכום כסף גדול, עבר השל"ה להתגורר בצפת. לאחר שלוש שנים בצפת הוא עבר לבטבריה שבה חי עוד חמש שנים, ובה נפטר ונקבר. צפת וטבריה היו באותם ימים מרכזים ללימוד הקבלה והשל"ה התמסר גם הוא ללימוד הקבלה וזאת שימשה יסוד לחיבורו הגדול שני לוחות הברית. בנוסף לחיבוריו השל"ה חיבר וליקט מספר תפילות.

במקום בו נמצא הגן הלאומי ״בית שערים״ היתה פעם עיר יהודית קדומה. עיר זו הותירה אחריה ממצאים חשובים שנותרו עד לימים אלו. לצד בית כנסת, בית בד ובזיליקה עתיקים נמצאו כאן גם כ-30 מערכות קבורה תת קרקעיות מרשימות ובהן אולמות ופרוזדורים, ארונות קבורה, כתובות, סמלים ועיטורים מגוונים. בית שערים קיבלה חשיבות מיוחדת במאה השנייה לספירה. בתקופה זו היא הפכה למקום מושבו של אדם גדול, רבי יהודה נשיא, שהיה המנהיג הדתי, הרוחני והמדיני של העם היהודי, נשיא הסנהדרין ועורך המשנה. רבי יהודה הנשיא נקבר בבית שערים ולאחר מותו הפך בית העלמין למקום רב חשיבות. סיפורה של העיר בית שערים מגלם בתוכו את סיפורו של היישוב היהודי בתקופת המשנה והתלמוד, וחשיפתה נחשבת לאחת התגליות הארכיאולוגיות המרתקות בארץ ישראל. בין הממצאים המיוחדים שנתגלו באתר, נמנים סמלים יהודיים רבים ובהם סמל המנורה שליווה את העם היהודי לאורך כל ההיסטוריה והפך לסמלה של מדינת ישראל. במסגרת פרויקט ״ציוני דרך״ יוקם באתר מיצג חוויתי חדיש שיספר למבקרים את סיפור המנורה באמצעות מיצג אור קולי ואפקטים ויזואליים.  המיצג יערך במערה עתיקה ומלאת אוירה ששימשה בעבר כסליק בתקופת המנדט הבריטי, וממוקמת סמוך למערת המנורה. הסיפור ייקח את המבקרים דרך מסע היסטורי החל מראשית דרכה כחפץ דתי וטקסי במשכן ובבית המקדש בירושלים, דרך הפיכתה לסמל לאומי המבטא תקווה לגאולה ועד להפיכתה לסמל מדינת ישראל. השילוב של הסיפור המרתק והחשוב, חלל המערה העתיק והשימוש באפקטים ויזואליים חדשניים יעניק למבקרים חוויה משמעותית ובלתי נשכחת. ״סיפור המנורה״ יהווה חלק מן הסיור באתר אך יוכל לעמוד גם בפני עצמו לביקורי יום או לילה. בית שערים היא עיר קדומה שהגיעה לשיא גדולתה במאות השנייה והשלישית לספירה. מקור השם ״בית שערים״ הוא כנראה בשערים שהיו בחומות העיר או לפי סברה אחרת: בשדות השעורים שהקיפו אותה. הארכיאולוגים מעריכים כי האיזור היה מאוכלס עוד בימי ממלכת ישראל, במאה התשיעית לפני הספירה, וכי הישוב עצמו הוקם בימי המלך הורדוס. כאמור, הישוב הגיע לשיא תפארתו במאה השנייה לספירה אז התיישבה בבית שערים אחת מדמויות המפתח בהיסטוריה של העם היהודי: רבי יהודה הנשיא. רבי יהודה הנשיא, המכונה גם ״רבי״, היה ראש הסנהדרין והמנהיג הדתי והמדיני של העם היהודי בתקופה זו. היתה זו תקופה קשה: בתקופה זו השלטון הרומי הפך את ירושלים לעיר אלילית ויהודים רבים נהרו אל הגליל, שם עדיין התאפשר לשמור על אורח החיים היהודי. מועד הגעתו של רבי לישוב בית שערים לא ידוע במדויק, אולם היסטוריונים משערים כי היה זה בתקופת מלכותו של הקיסר אנטונינוס פיוס שהיה חברו הטוב של רבי. בתלמוד נאמר כי רבי קיבל עיירות וכפרים רבים בארץ מחברו הקיסר, וייתכן מאוד שבית שערים הייתה אחד מהמקומות הללו, כיוון שהייתה שייכת בעבר ישירות לבית המלוכה היהודי. רבי הביא אתו את הסנהדרין משפרעם לבית שערים. הסנהדרין, ״מועצת החכמים״, היה המוסד הדתי העליון שהנהיג את העם ופסק בענייני הלכה יהודיים. בתקופה זו הפכה בית שערים לעיר משגשגת ולמרכז גדול ללימוד תורה. מפעלו הגדול ביותר של רבי היה כתיבת המשנה שהיא אחת מיצירות הרוח והתרבות החשובות ביהדות. זהו הקובץ הראשון שריכז בכתב את הדינים והמצוות היהודיים שעד כה נלמדו רק בעל פה. ב-17 השנים האחרונות לחייו, מסיבות בריאותיות, התגורר רבי בציפורי. על פי המוזכר בתלמוד, הוא עבר לשם בשל מיקומה הפיזי הגבוה יותר ובשל האוויר הצלול שהיטיב עם בריאותו. הסנהדרין עבר ביחד אתו לציפורי, ושם נחתמה בסופו של דבר המשנה. למרות המעבר לציפורי, רבי ביקש להיקבר בבית שערים באחוזת קבר משפחתית שבנה עוד לפני מותו וכך היה. מערכות הקברים וסופה של העיר לאחר שנקבר רבי יהודה הנשיא בבית שערים נעשה בית העלמין למקום מקודש. רבים ביקשו להיקבר פה, גם בגלל הקרבה לרבי וגם בגלל שהשלטון הרומי שאסר על קבורת יהודים בהר הזיתים. הנפטרים הגיעו מכל קצוות הארץ ומחוץ לה: בכתובות שלצד הקברים נזכרים אנשים מתדמור (פלמירה) שבסוריה, מערי החוף הפיניקי, מתימן וממוקמות רחוקים אחרים. לאחר פטירתו של רבי דעכה העיירה ולא הצליחה לשגשג כבעבר. היא נחרבה בעת המרד נגד הקיסר גאלוס בשנת 352 לספירה. לאחר מכן התכסה המקום אט אט בעפר ונשכח. המוסלמים כינו את גבעת בית שערים בשם ״שיח איבריק״, כשמו של קבר השיח שניצב במקום עד היום. גילוי המקום המחקר הארכיאולוגי הראשון בוצע במקום בשנת 1871 בידי קלוד קונדר, נציג הקרן הבריטית, אך לא הניב תוצאות משמעותיות. ב-1903 הגיעו למקום חוקרים גרמנים וגילו מספר ממצאים, אך עדיין לא נעשה דבר ובית שערים נשכחה שוב. מי שגילה מחדש את המקום היה אלכסנדר זייד, שומר אדמות הקרן הקיימת לישראל, שעבר לגבעה זו בשנת 1926 כדי לשמור על אדמות העמק והגליל. הוא היה ממייסדי ארגון "בר גיורא" ולאחר מכן ארגון "השומר”. בשנת 1936, אלכסנדר זייד גילה פרצה שהובילה לאחת המערות אשר בה ממצאים יהודיים עתיקים. זייד פנה ליצחק בן צבי ולארכיאולוג פרופסור בנימין מזר ובעקבות זאת נערכו במקום חפירות מקיפות בחסות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה. העבודות בהנהלתו של פרופסור מזר נמשכו עד 1940 וחודשו שוב בשנות החמישים בהנהלתו של פרופסור נחמן אביגד. בשנות החמישים של המאה העשרים קיבל לידיו אדריכל הנוף ליפא יהלום ז“ל את תכנון האתר ועיצובו וזכה על כך בפרס ישראל. זייד נרצח בשנת 1938 והונצח באנדרטה שהוצבה על ראש גבעת בית שערים המכונה שיח' אבריק ועומדת על שרידי העיר בית שערים. האנדרטה היא פסל שיצר הפסל דוד פולוס, המנציח את אלכסנדר זייד כשהוא רכוב על סוסתו ומשקיף על העמק ועל הנופים עליהם שמר. בעקבות החפירות בעקבות החפירות התגלתה עיר עתיקה ששטחה כ-130 דונמים ונחשפו שרידים מופלאים של בית כנסת, מבנה ציבור, בית מדרש, בתי מגורים, חומות העיר, שער ובית בד, וכן יותר מ-30 מערכות קבורה שהן מהמפוארות ומהרשימות בישראל. זיהוי המקום קיבל אישור סופי כאשר נמצאה כתובת הנושאת את השם "ביסארה" שהוא שמה היווני של בית שערים. מערכות הקבורה חצובות בסלע ויוצרות נקרופוליס- עיר מתים גדולה, ולמעשה, בית עלמין יהודי שהיה מהגדולים בעולם הקדום. מערכות הקבורה שרדו בשלמותן, כפי שנבנו במקור וללא תוספות מאוחרות. בשטחיהן נמצאו יותר מ-300 כתובות קבר, מרביתן ביוונית, והיתר בעברית, בארמית ובתדמורית. בכתובות מובא סיפורם של הנקברים, מהיכן באו, מה היה עיסוקים ואילו קשרי משפחה היו ביניהם ובכך הן שופכות אור על חיי היישוב היהודי בארץ ישראל ובתפוצות באותה תקופה. הן מעוטרות בעבודת יד מיומנת ובשלל סמלים ועיטורים. מבין 30 מערות הקבורה שנחשפו ראוי לציין את מערת הארונות ומערת רבי יהודה הנשיא. מערת הארונות (מספר 20) היא מערכת הקברים הגדולה והמרשימה באתר. היא בעלת חזית מפוארת של שלוש קשתות ויש בה 135 ארונות קבורה, בהם קברים של רבנים ידועים. על כמה מהארונות עיטורים יפים הלקוחים בעיקר מעולם החי, ובהם ראשי פרים, עיטים, אריות, ציפורים ודגים. בקיר המערה התגלה תבליט של מנורה בגובה של 1.9 מטרים. מערת רבי יהודה הנשיא (מספר 14) היא מערכת הקבורה גדולה הכוללת חצר, מערה ושרידי מבנה עילי. בחזיתה שלושה פתחים ומעליהם שלוש קשתות שגובהן שמונה מטרים. במערה הזאת נטמנו, בין היתר, רבי שמעון, רבי אנינא (חנינא) הקטן ורבן גמליאל. בחדר הפנימי שני קברים מלבניים חצובים ברצפה זה לצד זה. החוקרים מניחים כי ייתכן שזהו קברו של רבי. בשנת 2009 נפתחו לביקור גם מערות המנורה. זהו מתחם ובו שש מערות קבורה עשירות בעיטורים, בחריתות ובכתובות, ביניהם תבליטים של מנורת שבעת הקנים שהייתה לסמל המדינה. סמוך למערות התגלה סליק של "ההגנה" מימי המנדט. ממצאים אלו הביאו את כנסת ישראל לאמץ את המערות, לתרום לשימורן ולפתוח אותן לציבור. הביקור במערות המנורה מתקיים בתיאום מראש בליווי מדריך מרשות הטבע והגנים או בסיורים מאורגנים. סביר להניח כי בשטחה של בית שערים הקדומה מסתתרים עוד ממצאים רבים אשר טרם התגלו. החפירות הארכיאולוגיות נמשכות ויתכן ועוד נשמע על גילויים חדשים בעתיד.

העיר חמת טבריה היא עיר עתיקה השוכנת על חופה המערבי של הכינרת דרומית לעיר טבריה. חוקרים מעריכים כי כאן שכנה העיר חמת הנזכרת כדרומית מבין ערי המבצר של שבט נפתלי לחוף הכינרת. במקום נובעים מעיינות חמים שנודעו בסגולות המרפא שלהם, אליהם הגיעו חולים מכל קצות הארץ. בחמת טבריה התגלו אוצרות רבים, ובהם בית כנסת המפואר על שם סוורוס. בית כנסת זה הינו בין התגליות החשובות בארכיאולוגיה של תקופת המשנה והתלמוד, בעיקר בשל רצפת הפסיפס המיוחדת שנתגלתה בו. עד לא מזמן הוצגה רצפת פסיפס זו כשהיא מקורה בגג בלבד והיא חשופה למפגעים. במסגרת פרויקט ״ציוני דרך״ מתקיים בימים אלה פרויקט רחב היקף לשימור ושדרוג רצפת הפסיפס והביקור במקום בכלל. הפרויקט כולל הקמת מבנה זכוכית סביב בית הכנסת עם בקרת אקלים ותאורה, שילוט חדיש המשולב עם תאורת המחשה וחזיון אור קולי המוצב בתוך חלל בית הכנסת. בחלקו החיצוני של הגן יוצבו תאורה אמנותית ושילוט חדיש. לצד המסלול היומי, יתווסף לאתר מסלול מואר ומרהיב שיאפשר לקהל לבקר באתר גם בלילה. חמת הייתה עיר קטנה ששכנה מדרום לשכנתה הגדולה והחשובה טבריה, על חופה המערבי של הכינרת. למרות שלא נתגלו בחפירות חרסים מתקופות הקדומות לתקופה ההלניסטית (מאה רביעית-שנייה לפנה”ס), מניחים רוב החוקרים כי כאן שכנה העיר חמת הנזכרת כדרומית מבין ערי המבצר של שבט נפתלי לחוף הכינרת: ״וְעָרֵי, מִבְצָר-הַצִּדִּים צֵר, וְחַמַּת רַקַּת וְכִנָּרֶת״ (יהושע יט, פסוק 35). מאוחר יותר נקראה בשמות חמתא, חמתן ואף חמי טבריה. בפי היוונים נקראה אמאוס, והערבים קראו למקום אלח'מץ (קרי:חומס). במקום נובעים מעיינות חמים שנודעו בסגולות המרפא שלהם. חז"ל הכירו בסגולתם ובכוחם לרפא מחלות עור, ואכן אל חמי טבריה הגיעו חולים מכל קצות הארץ (פסחים ח, ע”ב). לפי ההלכה מותר לרחוץ בחמי טבריה אפילו בשבת (שבת מ, ע"א), ואין איסור על בישול בשבת במים אלה. ‫על פי ממצאי החפירות, ראשיתו של היישוב בתקופה ההלניסטית, וסביר להניח כי בימי מלכי בית חשמונאי האוכלוסייה במקום הייתה יהודית. טבריה, שכנתה מצפון, הוקמה מאוחר יותר רק במחצית הראשונה של המאה הראשונה לספירה. עם הקמתה של טבריה על ידי הורדוס אנטיפס כבירה נוספת לגליל, האפילה טבריה על חמת שנותרה כפרבר. מאוחר יותר בתקופה הביזאנטית נבנו סביב חמת וסביב טבריה חומות נפרדות.  חמי טבריה התפרסמו בכל העולם במרחצאות המרפא שלהם. הרומאים הקימו בה מרחצאות משוכללים שמשכו נופשים מרחבי האימפריה. גם במאות ה-18 וה-19 נבנו בה מרחצאות. כלכלת העיר התבססה כנראה על המרחצאות החמים שבה, ששימשו כמו היום לצורכי מרפא. מצפון לעיר נחפרו בעבר קברים ונתגלו כמה סרקופגים מאבן ועליהם כתובות ביוונית. היוונית שלטת גם ברוב הכתובות שנחשפו ברצפת בית הכנסת, והשימוש בה אפיין את האוכלוסייה העירונית בגליל היהודי בתקופת התלמוד. בתי הכנסת שני מתחמי בתי כנסת נתגלו ונחפרו בחמת טבריה. בית הכנסת הראשון שנחשף במקום התגלה במקרה, כשאנשי גדוד העבודה סללו את כביש טבריה-צמח בשנים 1920-1921. מיקום בית הכנסת היה כ-500 מטרים מצפון לחומה הדרומית של העיר. כעבור כמה חודשים, בשנת 1921, חפר נחום סלושץ בצפון האתר וגילה בית כנסת קטן מהמאות 3-5 לספירה. ראוי לציין כי חפירה זו הייתה החפירה הארכיאולוגית הראשונה שניהל בארץ חוקר יהודי תושב הארץ והראשונה מבין חפירות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה. בית כנסת זה שימש את הקהילה היהודית בחמת החל מהמאה השלישית לספירה עד לראשיתה של המאה השמינית לספירה ברציפות. בית כנסת זה, שכוסה כליל לאחר חפירתו ולכן אינו נגיש לציבור, היה מבנה ריבועי שחולק לאולם תווך ולשתי סטראות וחצר השתרעה ממזרחו. הממצא הבולט בו היה תבליט של מנורת שבעת הקנים מגולפת באבן גיר, שייחודה בשקעים שהותקנו בראשי הקנים ובהם הוצבו נרות של ממש, מחרס או מזכוכית. ממצא חשוב אחר היה "קתדרא דמשה”: מושב אבן מעוטר שבו ישב החכם שלימד תורה בקהילה. כעבור 40 שנים, בשנים 1961-1963, נערכו באתר חפירות בניהולו של פרופ׳ משה דותן, מטעם אגף העתיקות ונתגלו במרחק של כמה מאות מטרים דרומה שרידים של בתי כנסת נוספים. בחלק הדרומי של העיר נחשפו בתי כנסת שנבנו זה על גבי זה, הראשון כנראה במאה ה-1 או ה-2 לספירה והאחרון במאה ה-8. בית הכנסת של סוורוס גולת הכותרת של המקום היא ללא ספק בית הכנסת המפואר של ״סוורוס״, הנקרא כך בגלל אחת מהכתובות היווניות שנמצאה במקום. בית כנסת זה הוקם במאה ה-4 ונהרס במאה ה-5 לספירה, בתקופה שבה פעלה הסנהדרין בטבריה. בית הכנסת הוא בין התגליות החשובות בארכיאולוגיה של תקופת המשנה והתלמוד, בעיקר בשל רצפת הפסיפס המיוחדת שנתגלתה בו, שהיא הקדומה ביותר מבין רצפות הפסיפס שהתגלו בבתי כנסת בארץ. זוהי רצפת פסיפס מפוארת הבולטת ביופייה באתר כולו. רצפת הפסיפס ממוקמת באולם התווך של בית הכנסת והיא מחולקת לשלושה ״שטיחי פסיפס״ של ציורים, דמויות וכתובות, הממחישים את התרבות היהודית של טבריה בתקופת התלמוד. הפסיפסים מצטיינים בעושר תיאוריהם והם נשתמרו כמעט בשלמותם. בצפוני שבהם התגלתה כתובת הקדשה נתונה בין צמד אריות. בשטיח המרכזי גלגל מזלות מרהיב. במרכז גלגל המזלות נראית דמותו של אל השמש (הליוס, או 'סול אינויקטיס' התגלמותו הרומית של אל זה) נוהג במרכבות השמים ובכל אחת מארבע פינות השטחי מתוארת דמות אישה, המסמלת את אחת מארבע עונות השנה. בשטיח הדרומי של האולם מתוארים כלי הקודש. נושאים דומים וחלוקה דומה של הרצפה מופיעים אחר כך בבתי הכנסת שבבית אלפא, נערן, עוספיה ובבית הכנסת הצפוני בבית שאן. בסיטרה שממערב לאולם התווך וכן בשתי הסיטראות שממזרח לו נתגלו עיטורי פסיפס בדגמים גיאומטריים שונים וכתובות הקדשה. מבין מגוון הנושאים זכו להתייחסות המחקרית הרבה ביותר הליוס וגלגל המזלות, המשתרעים על פני כמעט מחצית משטחו של אולם התווך. גלגל המזלות מעוצב כשני מעגלים האחד בתוך השני תחומים בתוך ריבוע. במעגל המרכזי תואר הליוס אל השמש על גבי מרכבה וברקע סהר וכוכבים. המעגל השני חולק לשתיים עשרה יחידות: אחת לכל אחד מחודשי השנה. דמויות המזלות ערוכות ברצף נגד כיוון השעון וראשן פונה אל המרכז. פינות הריבוע עוטרו בהתאמה לסימני המזלות בדמויות המסמלות את עונות השנה. תיאורו של הליוס מלווה אותם סממנים המעידים על מהותו כאל המנצח. הוא לבוש גלימת קיסרים שצבעה ארגמן, ידו הימנית מורמת בתנועת ברכה ואילו ידו השמאלית אוחזת בכדור העולם ובשוט. לראשו כתר וסביב לו הילה בעלת 2 קרניים. חשיבותם של פסיפסים אלה רבה, שכן מצוי בהם השימוש המוקדם ביותר בכמה מן הצורות העיטוריות אשר הוסיפו לשמש פעמים רבות בפסיפסי בתי הכנסת המאוחרים יותר. בנוסף, פסיפס בית הכנסת של סוורוס מהווה חוליית קישור חשובה במעבר מאמנות הפסיפס הרומית המאוחרת בארץ ישראל לאמנות הפסיפס הביזאנטית על הפסיפס נמצאות כתובות ביוונית, עברית וארמית המעשירות את הידע שלנו על הכתב והלשון של אותה תקופה. רוב הכתובות נכתבו ביוונית (השפה העיקרית של המעמדות העליונים בעיר היהודית), אחת בארמית (השפה העיקרית המדוברת אצל יהודי הערים והכפרים), ורק מילים בודדות נכתבו בעברית (שפה שהלכה ונשתכחה בערים ונשארה בעיקרה כמעין " לשון קודש״). מבנה בית הכנסת בעל רצפת הפסיפס המפוארת חרב כנראה ברעידת אדמה בסוף המאה הרביעית לספירה ועל חורבותיו הוקם במאה החמישית, במפלס הגבוה בחצי מטר, מבנה כמעט כפול בגודלו בעל תוכנית של בסיליקה. בית כנסת זה קושט אף הוא ברצפות פסיפס צבעוניות, מהן שרד קטע אחד קטן של מקלעות ובהן דמויות בעלי חיים מן הסוג המוכר יותר בכנסיות. מבנה זה חרב בראשית המאה השביעית לספירה אך חודש בתוכנית דומה מאוד, עם רצפות פסיפס בדגמים גאומטריים פשוטים בראשית התקופה המוסלמית והמשיך את קיומו עד אמצע המאה השמינית לספיר. לבית הכנסת נספחו חצר, שהיה בה בית מדרש, בית אורחים ושורת חנויות לאורך הרחוב. באזור בית הכנסת נחשפו גם השער וקטע חומה של העיר מהתקופה הביזאנטית, ובקרבת מקום נתגלו שרידים של רחוב וחנויות מתקופה זו ומהתקופה הערבית הקדומה (המאה השביעית-שמינית לספירה). כל אלה עומדים חשופים, וכדאי לבקר בשטח ולצפות גם בהם. איך הגיע הליוס לבית הכנסת היהודי כיצד ניתן להסביר את הימצאות דמותו האלילית של הליוס , דמות שבמאה הרביעית עדיין היו נוכרים שסגדו לה , במרכז בית הכנסת של חמת טבריה ? הדבר תמוה במיוחד משום שתיאור זה של הליוס והפריטים הנלווים אליו הוא זה אשר נאסר בהלכה. התשובות מורכבות ומסובכות. אחת התשובות המקובלות שהתגבשו היא שבימי הבית השני ועד לראשית המאה השלישית לספירה ראו היהודים וחכמיהם את איסור ציור הדמויות כאיסור מוחלט, ואכן חוץ ממקרים בודדים ונדירים לא נמצאה אמנות דמות בקרב היהודים בתקופה זו. לאחר המשברים הכבדים של המרד הגדול ומרד בר כוכבא נוצרה השלמה מסוימת עם השלטון הרומי שפתחה את השערים גם בפני השפעות אמנותיות במשמעות הצורנית שלהם ללא התכנים הפנימיים , בייחוד עם תחילת ימי הזוהר של רבי יהודה הנשיא. החל מתקופה זו אנו מתחילים להבחין בפתיחות אמנותית שביטויה בעיקר בעיטור חזיתות מבני הציבור. עם האדריכלות, הושאלה גם אמנות הדמות. יש לזכור כי המטבעות שבהם השתמשו היהודים בתקופה זו הם מטבעות שטבעו השלטונות הרומיים ונשאו עליהם דיוקנאות אדם. יתכן ואמנות הדמות הייתה לפיכך רק כלי עיטורי לבטא השקפות ורעיונות, והקהילות היהודיות שבתקופה זו ישבו על אדמתן וחשו עצמן חזקות דיין כדי להשתמש באמנות זו על שלל ביטוייה ללא חשש. זאת בניגוד למצב שנוצר בימי הביניים, עם הידלדלות היישוב היהודי בארץ ואבדן כוחו, אז הסתגרו קהילות ישראל שבגלויות ואטמו עצמן מפני השפעות אמנותיות בעלות צביון נוכרי. יש לציין כי המתבונן ברצפה ודאי ישים לב לעובדה, שבתקופה שלאחר מכן הונח יסוד לקיר אשר חצה את הפסיפס בלי להתחשב בקיומו. אולי יש בכך כדי לרמז, כי בתקופה זו חכמי המקום לא ראו בעין יפה את הציורים הללו המזדקרים לעיניהם, בניגוד לחכמי הזמן הקודם, שנטו להקל בעניין זה. עוד באתר בגן הלאומי חמת טבריה נמצא מוזיאון קטן המציג בצורה נאה את ההיסטוריה של חמי טבריה ומרחצאותיה. במוזיאון, שהוא בית מרחץ תורכי משופץ, מוצגים — מלבד חדר רחצה משוחזר, חיזיון אורקולי על חמי טבריה, ותמונות שונות, וגם ממצאים עתיקים כמו מטבעות, פריטי אבן מעוטרים, כלי חרס, ואף העתק גבס של מנורת האבן שנתגלתה באתר בשנת 1921. בנוסף במקום נמצאים מדשאות ושבילי הליכה, שבתוכם ארובות הפולטות את אדי המים החמים, הזורמים מתחת לאדמה ובריכת שכשוך. בקצה הדרומי של הגן נשתמרו שרידים של מבנה קשתות שהיה כנראה חלק מבית מרחץ עתיק מתקופת המשנה.

דיר עזיז הוא כפר סורי נטוש בדרום הגולן שנבנה על חורבות ישוב יהודי מתקופת התלמוד. במקום נמצאים בית כנסת מפואר שנבנה בציר מזרח-מערב כשהבמה שלו פונה לכיוון ירושלים. האתר הקדום ממוקם בראש המדרון הצפוני לנחל כנף, כ-6‪.5 ק״מ מזרחית לכינרת, וכ-1‪.5 ק״ מדרומית לישוב כנף. אל האתר מובילה דרך נוחה מהשער של מושב כנף. על פי הממצאים בית הכנסת נבנה במאה ה-6 לספירה ונחרב כנראה ברעידת האדמה של שנת 749 לספירה. על-פי ניתוח ממצאי הסקר הקרמי, המקום היה מיושב בכל שלבי התקופה הרומית והביזנטית. סביבת בית הכנסת שזורה בעצים בודדים, טרסות, תלוליות של אבני בניין, פריטים אדריכליים ומתקנים חקלאיים. ייחודו של בית הכנסת בכך שהוא נבנה בציר מזרח-מערב כשהקשתות (אפסיס) בקיר הדרומי שלו פונות לכיוון ירושלים. כמו כן, הוצבו בבית הכנסת שני טורי עמודים, והתגלה בו גרם מדרגות המובילה לקומה השנייה. בכניסה לבית הכנסת רואים את העמודים שהתגלו באתר ואת ספסלי המתפללים שהשתמרו בשלמותם. בחלקו הדרום-מערבי של בית הכנסת (בשמאל בפינת המבנה) נבנתה במה ששימשה כנראה כהיכלית ארון הקודש, ועליה כתובת ביוונית שבה מופיעים השם "יהודה" והשנים 295 המציינות, ככל הנראה, את מניין השנים לחורבן בית המקדש. סמוך לבית הכנסת העתיק נמצא מעיין דיר עזיז – מעיין הזורם כל השנה. המעיין סגור במתקני תחנת שאיבה שמזרימה את המים לשני ישובים סמוכים. במורד המתקן בריכת שמתמלאת מעודפי המים. את בריכת בטון שבנו חברי המושב כנף לרווחת המטיילים. בשנת 1885 סייר באתר סיר לורנס אוליפנט וזיהה את בית הכנסת במבנה מלבני שחזיתו המזרחית בנויה גזית ונשתמרה לגובה של עד שלושה מ'.
 לאחר מלחמת ששת הימים נסקר מבנה בית הכנסת על ידי דני אורמן, צבי אילן ובאופן מפורט על ידי צבי מעוז. הוא נסקר שוב לאחר שנת 1967. מן הסקרים עולה כי האתר היה מיושב למן התקופה הרומית ועד לימינו למעט התקופה הממלוכית. בסקרים תועדו באתר בית כנסת, בתי בד, בית קברות ואולי אף בית יוצר לכלי חרס. בשנים 1998–2004 נערכו בבית הכנסת שבאתר כמה עונות חפירה, ונחשפו מבנה בזיליקה ייחודי, אפסיס ובימה מפוארת. במבנה זוהו שישה שלבי בנייה למן המאה ה-6 לסה"נ ועד לימינו. בחודשים יוני עד נובמבר 2010 נערכה חפירת בדיקה במבנה המעיין באתר דיר עזיז שברמת הגולן לאחר שהמקום נפגע בעבודות פיתוח בשנת 2007.   עיקרי הממצאים בבית הכנסת: האפסיס ובמת ארון הקודש בחלק המערבי של הקיר הדרומי נבנה אפסיס. האפסיס ואזור החיבור לקיר ממערב לו בנויים באבנים גדולות בסיתות האופייני "הגס", המוכר מן החזית המזרחית. באפסיס הותקנה גומחה, במערב הגומחה ניכר ברצפת הטיח תשליל של עמוד עגול בקוטר 0.25 מ', ששימש כנראה להצבת כן למנורת שבעת הקנים, בדומה למתרחש בתי-הכנסת באשתמוע, סוסיה ומעון שבדרום הר חברון.   הרצפה רצפת בית-הכנסת עשויה מלוחות אבן בזלת שהונחו בקפידה. הריצוף השתמר כמעט ללא פגע בחציו המזרחי של האולם. בחציו המערבי של האולם, מרבית לוחות הריצוף נעקרו עם חדירת קירות מאוחרים.   העמודים שמונה עמודים בשתי שורות מקבילות תמכו את תקרת אולם התפילה. העמודים ניצבו על כנים שנשתמרו על מכונם למעט אחד בטור הדרומי. הגובה הכולל המשוער של עמודים היה כ- 3.20 מ' וגובה הקומה כולה, על-פי הזיזים לתמיכת התקרה הבולטים מן הקיר הצפוני, היה כ- 3.70 מ'.   פריטים ארכיטקטוניים פריטים ארכיטקטוניים נמצאו במהלך החפירה ובפירוק הקירות ביניהם: חוליות עמודים, מספר כותרות דוריות, שתי אבני גזית חלקות, על האחת תבליט ועל האחרת תבליט לביאה מיניקה גור.   הכתובת היוונית בפירוק אחד הקירות נתגלתה כתובת יוונית -AZIZIO על גבי פריט שהינו חלק מקשת מעוטרת שמיקומה המקורי במבנה בית הכנסת עדיין לא הובהר.   מטמון מטבעות הזהב בניית במת ארון הקודש גרמה לפירוק והרכבה של הקיר הדרומי והספסלים לכל אורכם. בעוד ממערב לבסיס ארון-הקודש שוחזרו הספסלים לצורתם המקורית, ממזרח עניין זה איננו נהיר. באזור זה נחשף בחפירה רק קיר שרוחבו בדיוק כרוחב שלושת הספסלים יחד, והוא נראה כמו יסוד למתקן שלא שרד, בבנייתו שולבו פריטים בשימוש משני. בליבת היסוד הרחב, נמצאה פכית חרס קטנה שנועדה אל-נכון לבושם ובה אוצר של 14 מטבעות זהב. כל מטבעות הזהב הן מימי הקיסר יוסטיניאנוס. הקדומה שבהן משנת 527 לסה"נ והמאוחרת משנת 565 לסה"נ.

ציפורי העתיקה היתה אחת הערים החשובות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד. בתקופת שיא פריחתה, התגורר בעיר זו התגורר רבי יהודה הנשיא, ראש הסנהדרין ומנהיג העם היהודי בתקופתו. בציפורי סיים רבי יהודה הנשיא את מפעל חייו; מפעל זה היה כתיבת המשנה, שהיא אחת מיצירות הרוח והתרבות החשובות ביהדות. במקום נחשפו שרידי עיר מפוארת הכוללים מערך רחובות, מבני ציבור ובתי מגורים, תאטרון, בתי מרחץ, בית כנסת וכנסיות, רובם מן התקופה הרומית והביזאנטית, וכן מצודה וכנסיה מהתקופה הצלבנית. כמו כן בציפורי נותרו שרידים של עשרות פסיפסים יפהפיים מהתקופה הרומית והביזנטית והם שהפכו אותה לעיר פסיפסים בין-לאומית. פרויקט חדש של ״ציוני דרך״ שם לו כיעד להפיח חיים בציפורי העתיקה ולהמחיש את סיפורה המרתק באמצעים חדשניים, דינאמיים ואטרקטיביים. הפרויקט יהפוך את בית המצודה למרכז המספר את סיפור המשנה וחתימתה באמצעות סרט חדש, מרכז למידה אינטראקטיבי ותצפית משולטת. בבית הכנסת ובבית דיוניסוס ישולבו מצגות מולטימדיה, וחווית התאטרון העתיק תשוחזר. בנוסף לאלה, יפוזרו בכל רחבי הגן הלאומי פינות אתנחתא ירוקות ומוצלות בהן יעסקו בסוגיות מעולם המשנה, שלטים חדשים, מוקדי פעילות ומשחק ואיורי רטרוספקטיבה. כל אלה יחד יקחו את המבקר למסע מרתק ב״עיר המשנה״, יחשפו אותו להשקפת עולמם המעמיקה של חז״ל ויפיחו חיים בטקסטים החשובים ובאבנים בעתיקות. הפרויקט מתבצע בשלבים ונמצא כעת בעיצומו. ציפורי, השוכנת בגליל התחתון ברום של 289 מטרים מעל פני הים, היתה אחת הערים החשובות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד. בעיר זו התגורר רבי יהודה הנשיא ראש הסנהדרין והמנהיג הדתי והמדיני של העם היהודי בתקופה זו, ובעיר זו חתם את מפעל כתיבת המשנה. המשנה הינה הקובץ הראשון שריכז בכתב את הדינים והמצוות היהודיים שעד כה נלמדו רק בעל פה, והיא אחת מיצירות הרוח והתרבות החשובות ביהדות.  בציפורי נחשפו שרידי עיר מפוארת הכוללים מערך רחובות, מבני ציבור ובתי מגורים, תאטרון, בתי מרחץ, בית כנסת וכנסיות, רובם מן התקופה הרומית והביזאנטית, וכן מצודה וכנסיה מהתקופה הצלבנית. בחפירות השיטתיות הנערכות באתר נחשפו ממצאים מרשימים הזורים אור על תולדות העיר ואופייה, ובהם פסיפסים מפוארים וראויים לציון שלא היה ידוע על קיומם משום מקור אחר. ‫ציפורי נמנעה מלהשתתף במרד הגדול ולא נטלה חלק גם במרד בר כוכבא. היא השכילה לשמור על עצמאותה, והיתה אבן שואבת למתיישבים יהודים ונוכרים כאחד מהארץ ומחוצה לה. לאחר החורבן היתה ציפורי לעיר היהודית הגדולה והחשובה ביותר בארץ ישראל. ראשיתה של העיר ראשיתה של ציפורי לוטה בערפל. המשנה מזכירה את ציפורי כאחת הערים המוקפות חומה מימי יהושע בן נון. רבי ישמעאל ברבי יוסי מסביר, כי במצב זה נמצאו ערים אלה על ידי שבי בבל העולים מהגולה. עולי בבל ייסדו את ציפורי יחד עם גוש חלב וגמלא. ישובים אלה היו כנראה הגרעין הראשון לישוב היהודי בגליל בימי בית שני. ציפורי נזכרת לראשונה בימי המלך אלכסנדר ינאי, שסיפח לממלכתו את מישור החוף מאפולוניה עד מפרץ עכו. מתקופה זו ואילך שימשה ציפורי עיר חשובה הנזכרת לא אחת במקורות בהקשר לאירועים חשובים בגליל. בשנת 63 לפסה"נ נכבשה ארץ ישראל בידי פומפיוס. הוא וממשיכו , גביניוס, נציב סוריה בשנים 55-57 לפסה"נ , חילקו את הישובים היהודיים לחמש סנהדריות (בתי דין). אחת הסנהדריות היתה ציפורי, ששימשה מרכז לגליל היהודי . ציפורי בשיאה בתקופת המרד הגדול פתחה ציפורי את שעריה בפני הרומאים וזכתה לכינוי "אירונופוליס" – "עיר השלום". ‫ציפורי נמנעה מלהשתתף גם במרד בר כוכבא. מאז המרד הגדול וביתר שאת לאחר מרד בר כוכבא, הלכו והתרכזו בציפורי רבים מן היהודים שנאלצו לעזוב את יהודה, ובהם תלמידי חכמים, והם החלו מטביעים חותמם על העיר. מבין החכמים יש לציין את רבי חלפתא מדור יבנה, אשר הפעיל את בית המדרש של ציפורי והיה קשור לבית המדרש הראשי של יבנה, אליו הוזמן לפגישות וישיבות. בתקופה זו עבר מרכז הכובד של החיים היהודיים בארץ ישראל לגליל ובעיקר לציפורי. בבקעת רימון, כ5 ק"מ ממזרח לציפורי, התקיים כינוס ראשון של חכמים לאחר מרד בר כוכבא. במסגרת הכינוס בוצע עיבור השנה. כינוס זה תרם לחידוש מוסדות ההנהגה בגליל, ולאחריו התבססה ההנהגה היהודית באושא ונתגבש שם המרכז היהודי החשוב בארץ. בימים אלו פעלו מוסדות ההנהגה היהודית פעילות נמרצת ורבת היקף, שהביאה לשיקומו של הגליל היהודי, להתעוררות מחודשת בחיי העם היהודי והכשירה את הרקע לתקופת השיא - ימיו של רבי יהודה הנשיא. רבי יהודה הנשיא, המכונה גם ״רבי״, היה ראש הסנהדרין והמנהיג הדתי והמדיני של העם היהודי בתקופה זו. הוא השפיע על כלל החיים היהודיים בארץ ישראל במשך כחמישים שנה. בתקופתו, המקבילה בחלקה לימי הקיסרים לבית סוורוס, (235-193) השתנה יחס השלטון הרומי ליהודים, שזכו למעמד ולחופש דתי. חכמים היו מעורבים במנהל הרומי וזכו במשרות רשמיות. יחסי הידידות המיוחדים שנרקמו בין רבי לקיסר ולשלטונות רומא, השפיעו על מצבם הכלכלי והחברתי של יהודי הארץ. רבי העלה את מוסד הנשיאות לדרגת חשיבות ראשונה במעלה. הוא ריכז את ההנהגה המדינית ואת החיים הקהילתיים והדתיים של היהודים, טיפח חכמים ודאג שהם ייצגו את המרכזים החשובים. בציפורי היו אלה רבי ישמעאל בן רבי יוסי ורבי חנינא שהגיע מבבל והתיישב בציפורי. לקראת סוף המאה השנייה ובתחילת המאה השלישית, הגיעה ציפורי לשיא פריחתה , הודות לרבי יהודה הנשיא, שעבר מבית שערים לציפורי (בערך בשנת 200). התלמוד קושר זאת למצב בריאותו הרעוע של רבי ולאווירה המיטיב של ציפורי. עם ״רבי״ עברה גם הסנהדרין - שהיתה ״מועצת החכמים״ של העם היהודי- לציפורי. תושבי העיר העשירים, שהיו מקורבים לשלטון, קיבלו את מנהיגותו של רבי יהודה הנשיא. הבאת מוסד ההנהגה היהודית אל ציפורי היתה הישג חשוב לאחר שנדד במספר עיירות בגליל: אושא, שפרעם ובית שערים. רבי ישב בציפורי כ-17 שנים וניהל בה את הסנהדרין והנשיאות. הוא ריכז בידיו את המנהיגות הפוליטית הקהילתית והדתית של היהודים בארץ ישראל. כאן תיקן תקנות, התיר היתרים ומינה מורים ודיינים בערים השונות. לרבי היה רכוש רב, שכלל ספינות, עדרי בקר, גני אפרסמון ואחוזות רבות בעמק יזרעאל, בסביבת לוד, בבקעת הירדן ובגולן. בציפורי סיים רבי את מפעלו הגדול ביותר: כתיבת המשנה וחתימתה. המשנה שהיא אחת מיצירות הרוח והתרבות החשובות ביהדות. היא למעשה הקובץ הראשון שריכז בכתב את הדינים והמצוות היהודיים שעד כה נלמדו רק בעל פה. במותו, על פי צוואתו, הובא רבי לקבורה בבית שערים. לאחר מות רבי, חלה הפרדה בין הנשיאות לסנהדרין. באמצע המאה השלישית הסנהדרין עזבה את ציפורי ועברה לטבריה. הנשיאות עברה לטבריה לאחר מכן, כנראה בסוף ימי רבי יהודה נשיאה, נכדו של רבי יהודה נשיא (284). למרות זאת המשיכה ציפורי להיות עיר יהודית חשובה ושימשה מושב לחכמים. בימי הקיסר דיוקלטיאנוס (305-284) הוצב בציפורי גדוד רגלים רכובים כחלק מהמערך הצבאי שאירגן הקיסר בארץ. מהתקופה הביזנטית עד היום בשנת 324 לספירה הכריז הקיסר קונסטנטינוס על הנצרות כדת שלטת - צעד המציין את ראשית התקופה הביזנטית. בתקופה זו הגיעה הנצרות לציפורי. המקדשים האליליים נהרסו או שהוסבו לכנסיות. המאבק נגד עובדי האלילים, כמו גם נגד היהודים, היה חריף במיוחד בציפורי, בעת שיוסף המומר החל לבנות בה כנסיות. עם זאת יהודי ציפורי המשיכו לקיים את אורח חייהם כמעט באין מפריע, ולצד הכנסיות נבנו בתי כנסת, ואף נחקקה מנורת שבעת קנים שנמצאה ברחוב הראשי של העיר. ‫בשנת 351 לספירה פרץ בציפורי מרד נגד גאלוס קיסר. שר צבא גאלוס נשלח לדכא את המרד אך לא החריב אותה. בשנת 363 לספירה פקד את ארץ ישראל רעש אדמה עז וציפורי חרבה עד היסוד, אולם עד מהרה שוקמה ונבנתה מחדש. חשיבותה של ציפורי לעולם הנוצרי גדלה בעקבות המסורת, כי כאן היה ביתם של יהויכים וחנה, הורי מרים אם ישו. בתקופה הביזנטית גדלה הקהילה הנוצרית בעיר; היא עלתה לדרגת בישופות ונבנו בה כנסיות. הישוב הנוצרי בציפורי גדל בהדרגה, אך אף על פי כן רוב תושבי ציפורי היו יהודים. העיר המשיכה להתקיים בפארה עד שלהי התקופה הביזנטית, וירדה מגדולתה בתקופה המוסלמית הקדומה. בשנת 636 נכבש הגליל בידי המוסלמים ובשנת 638 נפלה כל ארץ ישראל לידיהם. לאחר הכיבוש המוסלמי הוסב שמה של ציפורי לספוריה. בשנים קשות אלה לא נטלו היהודים חלק פעיל באירועים, רבים נמלטו ורבים אחרים נהרגו בידי הנוצרים, הפרסים והמוסלמים. מעיר רבת עם ושוקקת ציפורי הפכה לעיירה קטנה. לאחר הכיבוש היהודים שבו לציפורי והקימו בה קהילה. בתקופה הצלבנית הייתה ציפורי עיר ומצודה בנסיכות הגליל. מכאן יצא הצבא הצלבני בשנת 1187 לקרב קרני חיטין, שבו נחל תבוסה מידי הצבא האיובי בפיקודו של צלאח א דין. יהודים ונוצרים עלו בתקופה זו לרגל לציפורי כדי לבקר במקומות הקדושים: אלה בקברי הצדיקים ואלה בכנסיה שהוקמה במקום שבו עמד ביתם של אנה ויהויכים הורי מרים. ציפורי חרבה בתקופה הממלוכית והיא נזכרת בספרות הנוסעים כמקום חרב והרוס. במאה ה-18 היה הכפר הערבי ספוריה לאחד ממעוזיו של ד'האר אל-עמאר, השליט הבדווי של הגליל, שביצר את המקום ושיקם את המצודה. בזמן המרד הערבי (1939-1936) ובמלחמת העצמאות היה הכפר, על המצודה שבו, מקום מושב לכנופיות הערביות שפעלו נגד היישובים היהודיים בסביבה. במבצע דקל, בלילה שבין ה-15 ל-16 ביולי 1948, נכבש הכפר ותושביו נטשוהו, ולאחר כשנה, ב 16 ביוני 1949 נוסד בסמוך מושב ציפורי בידי עולים חדשים מרומניה ומבולגריה. ציפורי במקורות כעיר החשובה ביותר בגליל בתקופת בית שני ובתקופת המשנה, ‫ציפורי נזכרת במקורות התלמודיים עשרות פעמים ורק ירושלים וטבריה נזכרות יותר ממנה. היא נזכרת פעמים רבות גם בכתבי יוסף בן מתתיהו, במדרשים, אצל אבסביוס, תיאופנס, תיאודוטוס, בתעודות צלבניות, בספרות עולי הרגל הנוצרים והיהודים ובתעודות עות'מאניות. שמה נזכר גם בממצאים ארכיאולוגיים נושאי כתובות: כתובות של בתי כנסת, מצבות קבורה, מטבעות ועוד. המקורות הרבים מאפשרים לשחזר תמונה רצופה ונאמנה של תולדות ציפורי, מסוף ימי בית חשמונאי ועד ימינו. ‫המקורות התלמודיים מרבים לתאר את פוריותה של ציפורי, ואמנם סביבה מצויים עמקים פוריים בעלי אדמה משובחת המתאימים לגידולים חקלאיים מגוונים. היא נהנית מאקלים נוח ובעיקר מרוחות צוננות בימי הקיץ והיתה קרובה לדרכים חשובות. החפירות הארכיאולוגיות החפירות במקום החלו בשנת 1931, בראשות לירוי ווטרמן מאוניברסיטת מישיגן. מספר עונות חפירה נוספות נערכו בין השנים 2003-1983 בראשותו של ג"פ סטריינג' מאוניברסיטת טמפה בפלורידה. בחפירה זו נחשפו התיאטרון, מבנה ציבורי גדול ששימש אולי כאגורה. בין השנים 1989-1985 נערכו חפירות נוספות של משלחת משותפת של אוניברסיטת דיוק מארצות הברית והאוניברסיטה העברית בירושלים, בראשות א' מאיירס, ק' מאיירס ואהוד נצר. המשלחת מאוניברסיטת דיוק חזרה לאתר לעונות חפירה נוספות בין השנים 2000-1993. משלחת נוספת שפעלה ופועלת באתר היא משלחת של האוניברסיטה העברית שחזרה לאתר בשנת 1990 בראשות פרופסור זאב וייס ואהוד נצר. החל משנת 1995 מנהל את החפירה וייס. משלחת זאת חשפה את רוב שטח העיר התחתית כולל בית הכנסת, בית חג הנילוס, בית המרחץ וכן את מערך הרחובות הכולל את הקרדוואת הדקומנוס. בשנת 1975 החל על ידי אוניברסיטת תל אביב ברשות צבי צוק, סקר אמות המים. סקר זה הוביל לחפירות במאגר המים העתיק שבוצע בין השנים 1994-1993. על הממצאים ומוקדי העניין חורבות ציפורי שרדו ברובם באתרם עד ימינו, ושטחים נרחבים של העיר קבורים עדיין במעבה האדמה. מהם שמכוסים ביער אורנים ולחופרי ציפורי נכונה עוד מלאכה רבה, עד לחשיפת העיר בשלמותה. סביב העיר נמצאו מתקנים חקלאיים כגון גתות ובתי בד המעידים על אופייה החקלאי. העיר נתייחדה גם בבתי קברות רבים ובהם קברי משפחות יהודיות אמידות. מסביב לציפורי מצויות מערכות מים משוכללות הכוללות, בין השאר, בריכה ומאגר תת קרקעי ענק. לעיר מוליכות דרכים חשובות ממגידו, מעכו ומטבריה. בין החפירות נתגלו מוקדי עניין רבים המוצגים כיום באתר: •התאטרון – שריד משוחזר של תאטרון רומי, ייחודי בארץ ישראל. התאטרון החצוב בסלע המדרון נבנה בשלהי המאה הראשונה לספירה, יש בו 4,500 מושבים, ונשקפים ממנו בקעת בית נטופה והרי הגליל העליון. במקום נערכות מפעם לפעם הופעות נגינה ושירה. •הרובע היהודי -שרידי רובע מגורים יהודי מתקופת המשנה והתלמוד. הרובע שוחזר ואפשר לשוטט בין סמטאותיו. לאור ריבוי המקוואות, יש לשער שבמקום זה התגוררו אנשי משמרת הכוהנים "ידעיה". •המצודה הצלבנית – הוקמה בתקופה הצלבנית על שרידי מבנה קדום יותר, ומכאן יצא בשנת 1187 הכוח הצלבני לקרב קרני חיטין. במצודה תצוגת ממצאים ולוחות המגוללים את תולדות העיר וחשיפתה. בקומת הגג תצפית מונחית. •בית דיוניסוס – וילה רומית, ובה רצפת פסיפס המתארת סצנות מחיי דיוניסוס, אל היין במיתולוגיה היוונית. בפסיפס המרשים מופיעה דמותה של אישה, היא "המונה ליזה של הגליל". לדעת חוקרים רבים, פסיפס זה הוא שיא אמנות הפסיפסים בארץ ישראל. •בית חג הנילוס – מתחם ציבורי מן התקופה הביזנטית, המעוטר ב-11 רצפות פסיפס המתארות את חגיגות עליית מפלס מי הנילוס לשיא גובהם. •מאגר המים העתיק – מפעל מים תת-קרקעי מרשים באורך 260 מ', שפעל מהתקופה הרומית ועד למאה השביעית. ההליכה בתוך המאגר, עמוק מתחת לפני הקרקע, היא חוויה ייחודית. סמוך למאגר נמצאת מנהרת ששת הפירים. •בית הכנסת – מבנה צר וארוך דמוי בזיליקה, המתוארך לשלהי התקופה הביזנטית, ובו רצפת פסיפס מרשימה המחולקת לארבעה חלקים: עקדת יצחק, גלגל מזלות, תיאור המשכן במדבר וארון הקודש בבית המקדש בירושלים. •מערך רחובות – באתר נחשפו שרידי רחובות מצטלבים: קארדו ודקומאנוס. באבני הריצוף של הקארדו נראים בבירור חריצים אורכיים שיצרו גלגלי העגלות שנסעו עליהם שנים רבות. הרחובות האלה היו חלק משוק העיר.

בסוסיא העתיקה התגלה בית כנסת עתיק שהוא מהמפוארים והגדולים מבין בתי הכנסת שהתגלו בארץ. רצפתו מכוסה פסיפסים מרהיבים, המורכבים מעיטורים גיאומטריים, ציורים וכתובות בעברית וארמית. סוסיא, הנמצאת בשוליים הדרום מזרחיים של הר חברון, היתה עיר יהודית גדולה ומאורגנת שהתקיימה לאחר חורבן בית שני, מהמאה ה-4 ועד ראשית המאה ה-9 לספירה. הישוב היהודי הגיע לשיא פריחתו בסוף התקופה הביזאנטית ובראשית התקופה הערבית הקדומה. הממצא החשוב ביותר הינו בית הכנסת ומתקני דת יהודיים שמלמדים על מנהגי ומורשת היהודים בימים ההם. שרידי היישוב היהודי העתיק בסוסיא, חושפים את המבקרים אל חיי החברה, התרבות והחקלאות והדת היהודית, של תושביו. שלביו האחרונים של הישוב הגדול בסוסיא, אינם מוכרים דיים. נראה, כי מראשית המאה ה-9 לספירה יושבה העיר שוב בקנה-מידה קטן יותר והתקיימה כישוב מוסלמי במשך כמה עשרות שנים עד שננטשה סופית. בית הכנסת העתיק בסוסיא נחפר על ידי שמריה גוטמן, זאב יבין ואהוד נצר במסגרת החפירה הארכאולוגית הראשונה שנעשתה על ידי ישראלים בתחומי יהודה ושומרון לאחר מלחמת ששת הימים. יבין המשיך בחפירות באתר עד לשנות התשעים של המאה ה-20. בין הארכאולוגים שחפרו באתר ניתן למנות את אברהם נגב, ויזהר הירשפלד מהאוניברסיטה העברית בירושלים וכן את יובל ברוך מטעם רשות העתיקות.   בית הכנסת בחלק הצפוני של העיר נחשף בית הכנסת ובו הדגם המוכר של חצר, אכסדרה, ואולם מרכזי. הוא שייך לקבוצת בתי הכנסת של דרום יהודה שנחשפו באשתמוע, ענים, ומעון בהיותו פתוח למזרח ונעדר עמודים. בית הכנסת בסוסיא, הינו מבנה רוחב שמידותיו 9 על 16 מטרים. הוא נבנה בראש הגבעה המערבית וצופה על האזור כולו. המחקרים הראשונים מראים כי הוא נבנה בשלהי המאה ה-5 לספירה. רצפת אולם התפילה מרוצפת פסיפס, ובה דגמים גיאומטריים, ציורי עופות, מנורות, ארבעת המינים, ארון הקודש שמשני צדיו יש איילים וגלגל מזלות וכן כתובות הקדשה בעברית ובארמית. בתוך אולם התפילה נמצאו חלקים של במת התפילה העשויה שיש (כיום מוצגת הבמה במוזיאון ישראל שבירושלים). לקיר הצפוני של האולם נסמכו שתי בימות. הבימה שבה נמצאו כתובות הקדשה לנדבנים הוקפה בסורג שיש מעוטר ששרדו ממנו קטעים רבים. הבימה המשנית היא מן החידושים הבולטים בבית הכנסת. היא היתה דמוית קוביה ונעשו בה שינויים במרוצת השנים. לאורך שלושה קירות האולם יש רצף של שלושה ספסלים זה מעל זה עד הבימה הראשית. המבנה קורה בגג רעפים, כעדות השברים הרבים שנמצאו בחפירה. מיקומו של בית הכנסת הקנה לו, בנוסף למעמדו הרוחני, גם יתרון אסטרטגי חשוב. מלבד שליטתו על סביבותיה של העיר קירותיו החיצוניים נבנו באורח מסיבי, ועוביים מגיע לא אחת לכדי שלושה מטרים. בנוסף, הוצבו שתי אבני גולל עגולות בשני פתחי חצר בית הכנסת. מנהרת מילוט תת-קרקעית הוליכה מן השטח החקלאי לחצר בית הכנסת. מוצא המנהרה נראה סמוך לקיר הצפוני של החצר. כל אלה מעידים, כי בתכנון המבנה ניתן משקל רב לנושא הביטחוני בשל הסמיכות למדבר. מלבד תפקודו הדתי-פולחני, היה בית הכנסת גם מוקד חברתי- קהילתי. הוא שימש כמקום כינוס של הקהילה וכמוקד לפעילות תרבותית, חברתית וציבורית. ממקורות חז"ל עולה כי מוסדות כגון בית הספר ובית הדין התנהלו בבית הכנסת. סביר להניח כי גם בסוסיא, התקיימו מוסדות אלה. בבית הכנסת זוהו חמישה שלבים: הראשון, שראשיתו כנראה בסוף המאה השלישית, כלל את החצר, האכסדרה, האולם המרכזי והאולם הדרומי. בשלושת השלבים הבאים, נעשו במבנה תיקונים, כגון הרחבת הבמה המרכזית, עיבוי הקיר המערבי והוספת גרם מדרגות באולם הדרומי. כמו כן נוספו קירות תמך ותיקונים בפסיפסים. השלב האחרון מתוארך למאות השמינית-תשיעית לספירה. מח'רב שנמצא על הפסיפס בסטיו הדרומי בחצר בית הכנסת מעיד על מסגד שהתקיים במקום בתקופה הערבית הקדומה. כתובת ערבית בדיו על שבר טיח מן המסגד מעידה על קיומו ב"שנת שלוש ותשעים ומאה" להג'רה, 814-815 לספירה.   האתר כיום האתר סוסיא הקדומה נפתח לביקורי קהל בשנת 1986. כיום האתר מופעל על ידי החברה לפיתוח הר חברון. בסמוך למקום העיר הקדומה הוקם בשנת 1983 היישוב הקהילתי דתי סוסיא.   הממצאים באתר בנוסף לבית הכנסת, באתר נמצאים בין השאר הממצאים הבאים: בתי המגורים ו"חצרות השותפין" מן החפירות ניתן ללמוד כי בתי המגורים היו ערוכים במעין "רובעים". "רובע מגורים" מעין זה כלל מספר יחידות מגורים, שפתחיהן מכוונים לחצר משותפת, וכן מערה המחולקת בדרך כלל למספר מרחבים, בור מים, ומקווה טהרה. מכלול זה חוזר על כל רכיביו במספר מקומות באתר. החצר המשותפת ראויה לזיהוי עם "חצר השותפין" שבמקורות חז"ל ולה השלכות הלכתיות הקשורות ביחסי שכנות בין בעלי הבתים השותפים בה.   מערות המגורים בסוסיא, נחצבו עשרות רבות של מערות. על מלאכת החציבה מעידים סימני אזמל רבים, שניתן לראותם כמעט בכל מערה. לא ברור מה היו המניעים לחציבה כה נרחבת של חללים תת קרקעיים. יתכן כי הדבר נועד לפתור את בעיות האקלים הקיצוני של ספר המדבר, או בעיות ביטחון. נראה כי על סוסיא לא ריחפה סכנת פלישה של צבא זר.   בורות המים בסוסיא בורות מים רבים. פי הבור נחצב בסלע הנארי הקשה, ועיקר חללו בסלע הקירטון הרך שמתחתיו. עקב חציבת מערות רבות למגורים נוצר בשלב מסוים מחסור בחללים תת-קרקעיים שישמשו כבורות מים. התושבים פתרו בעיה זו על ידי בניית קירות מסיביים שסגרו על אחד מאגפי המערה והפכוהו לבור מים. המחיצה נבנתה באבני גזית וטויחה היטב בצד הפנימי.   המקוואות למעלה משלושים מקוואות מוכרים כיום בתחומי סוסיא. הגדולים שבהם שימשו, כנראה, את כלל האוכלוסייה, והקטנים- משפחות בודדות. דומה שיש לתארך את המקוואות למאות החמישית- שמינית לספירה שכן הם משתלבים היטב במערך בתי המגורים המתוארך לשלב זה.

הכפר עין קשתות (אום אל-קנאטיר) שוכן על מדרגת סלע, כ-30 מטר מתחת לקצה המצוק העליון, על הגדה המזרחית של נחל סמך, כ-2 ק"מ מדרום מערב לקיבוץ נטור. שרידי הכפר הקדום משתרעים על שטח של כשלושים דונם. גולת הכותרת באום אל -קנאטיר היא בית הכנסת העתיק שנבנה, ככל הנראה, במאה החמישית לספירה. בנייתו של בית הכנסת מרשימה והוא מהמפוארים והחשובים מתקופה זו שנמצאו בארץ ישראל. בתקופת הקמת בית הכנסת היה היישוב היהודי היה מצוי תחת שלטון נוצרי, וניכר כי בהיותם מיעוט נדחקו היהודים אל אזורי השוליים הכלכליים בגולן המרכזי ובגליל העליון. צמוד לפתח הראשי של בית הכנסת עומדת היכלית ארון הקודש (הבימה עליה הוצב ארון הקודש). גילוי ההיכלית עורר התרגשות בעולם המחקר - לראשונה נמצאה בארץ היכלית במצב השתמרות טוב כל כך. את ההיכלות עיצבו הבנאים בדמות חזית בית המקדש בירושלים - כך הקנו מקום של כבוד לזיכרון המקדש, מאות שנים לאחר חורבנו. דגם של בית הכנסת, הכולל אבנים מקוריות, מוצב באגף הארכאולוגיה של מוזיאון ישראל. מתפארתו ומגודלו של בית הכנסת אפשר ללמוד על עושרם של התושבים שהתגוררו בכפר ועל כך שבית הכנסת שימש כמרכז הרוחני של הקהילה שחיה במקום. בשנת 749 לספירה חרב הכפר ברעידת אדמה. מראה בית הכנסת לפני שיחזורו - גל האבנים נותר בדיוק כפי שהיה ביום שבו קרס המבנה, ברעידת האדמה של שנת 749 (באדיבות מועצה אזורית גולן)    כ-200 מטרים דרומית לבית הכנסת נמצא ״מעיין הקשתות״/״בית הקשתות״ - מבנה מעיין מונומנטלי הבנוי משלוש קשתות אבן גדולות. מקור שמו הערבי של המקום, שפירושו "אם הקשתות", הוא כנראה במבנה זה. לפי השערת החוקרים, מכלול המעיין נבנה כמקדש רומי לפני ייסוד הכפר היהודי במקום, ומי המעיין והבריכות הסמוכות לו שימשו לתעשיית הלבנת הפשתן ביממי הכפר היהודי. הכפר היהודי על בית הכנסת המרשים הנמצא בו, מהווה חלון ייחודי לחיים יהודיים בתקופה בלתי מוכרת.   החפירות הארכיאולוגיות באתר את שרידי בית הכנסת גילו לורנס אוליפנט וגוטליב שומכר בשנת 1885. מרישומי לורנס אוליפנט עולה כי מתוך עיי המפולות הזדקרו ששה עמודים, שגובהם 10 עד 12 רגל (כ-3 מטר). אוליפנט סיפר שבראש הקשתות הייתה אבן ועליה כתובת קשה לפענוח.‏ בשנת 1905 נחפר בית הכנסת על ידי חוקרי בתי הכנסת הגליליים היינריך קוהל וקרל וטצינגר. החפירה הניבה תכנית משורטטת של בית הכנסת. בשנת 1928 סקר את האתר אלעזר ליפא סוקניק. בחפירות שערכה המשלחת הגרמנית נחשפו חלקי בניין. לפני הכניסה היה מבוא, הנשען על שני עמודים, לאורך האולם היו שני טורי עמודים. הסברה היא כי מדובר כבית בן שתי קומות, בעל כניסה יחידה ומשני עבריה חלונות. במרכז חזית הקומה השנייה היה חלון מפואר. לפי השרידים שנמצאו בסביבה, הגג היה גמלוני, מחופה ברעפי חרס. מיד לאחר מלחמת ששת הימים נסקר האתר בסקר חירום מטעם מדינת ישראל, בידי החוקרים קלר אפשטיין ושמריהו גוטמן. בין השנים 1991-1995 עסקו דני אורמן, צבי אילן וצבי מעוז במחקר בתי כנסת עתיקים וביניהם גם באתר זה. בקיץ 2003 החל פרויקט החפירה ושחזור בית הכנסת בניהולו של יהושע דריי והארכאולוגים אילנה גונן וחיים בן דוד.   ממצאים עיקריים: פתח בית הכנסת פתחו הראשי של בית הכנסת נמצא בדרומו. כאן ניתן לראות את מרפסת העמודים אשר ניצבה לפני חזית המבנה. גרם מדרגות קטן הוביל אל מרפסת העמודים. ארבעה עמודים נשענים על ארבעה בסיסים שולבו בגרם המדרגות ותמכו את תקרת המרפסת. על אחד הבסיסים נגלו בעלי חיים בסצנת טריפה: אריה, אשר רק ראשו נראה, טורף בעל חיים כלשהו ומן הצד משקיף על האירוע הדרמטי תרנגול.   ההיכלית צמוד לפתח הראשי של בית הכנסת עומדת היכלית ארון הקודש (הבימה עליה הוצב ארון הקודש). גילוי ההיכלית עורר התרגשות בעולם המחקר - לראשונה נמצאה בארץ היכלית במצב השתמרות טוב כל כך. חציה התחתון נותר במקומו מאז ימי קדם ויתר חלקיה נמצאו מוטלים במפולת למרגלותיה, וכך ניתן לשחזר אותה בוודאות גבוהה. המרכיב המפואר והמיוחד ביותר בהיכלית הוא זוג עמודי אבן מרהיבים ביופיים אשר ניצבו בחזית. כל אחד מן העמודים מעוטר במלאכת מחשבת של גילופי אבן, אם כי העיטורים אינם זהים לגמרי: לשניהם צורות גאומטריות, על גבם שריג גפן נושא אשכולות הצומח מתוך כד ובראש כל אחד מנורת שבעת הקנים. על ראשם נשאו העמודים שתי כותרות המציגות לראווה נשר פרוש כנפיים. אחת הכותרות מוצגת במוזאון עתיקות הגולן ואילו השנייה נופצה בשלב כלשהו. מעל לכותרות התנשא גמלון אבן לרום חמישה מטרים מעל רצפת בית הכנסת. בראש הקדקוד נחקקה כתובת, אולי שמו של התורם וברכה כלשהי כמקובל באותה תקופה.   את ההיכלות עיצבו הבנאים בדמות חזית בית המקדש בירושלים - חזית עמודים וגג מפואר וכל אלו מלווים בגילופים, חלקם בעלי משמעות סמלית ואחרים עיטורים גאומטריים וצמחיים. כך הקנו מקום של כבוד לזיכרון המקדש, מאות שנים לאחר חורבנו. במבט מדוקדק נוכל להבחין שהפתח הראשי של בית הכנסת איננו ניצב במרכז הקיר הדרומי. הפתח הוסט מעט כדי לפנות את מרכז הקיר לארון הקודש - מוקד המבנה ולב לבו של בית הכנסת. תופעה זו מופיעה אך ורק בבתי הכנסת בגולן. בגליל נדחקו ארונות הקודש אל המרווחים אשר נותרו בין הפתח הראשי שבחזית לבין שני הצדדים.   הריצוף , המושבים והבימה בית הכנסת רוצף בלוחות בזלת שסודרו בקפידה והשתמרו בשלמותם. במרכז הרצפה, בדיוק במרכז האולם, סידרו הבונים את לוחות הריצוף בצורת מתומן. הקהל ישב על גבי ספסלי האבן סביב המבנה כשפניו אל מרכז האולם. לב לבו של בית הכנסת היה אומנם ארון הקודש, אולם לעתים רצו בני הקהילה ליצור מוקד נוסף, וייתכן שהמתומן שעל הרצפה נועד להוות סימון למקומה של במת עץ, עליה נפרסו מגילות ספר התורה או המקום שבו עמד החזן אשר קרא באוזני שומעיו את דברי התורה או קטעים אחרים מן התפילה.   לצד הכפר והמעיין מעיין הקשתות הוא אשר נתן למקום את שמו 'אום אל קנאטיר׳ שמשמעו בערבית 'אם הקשתות’. כאן ניתן להתרשם מן הקשתות הבנויות באבן (אחת הקשתות ניצבת שלמה מאז ימי קדם) וברכות המים.   מפעל הפשתן באביב 2004 במסגרת עבודות שימור ופיתוח נחשף מכלול המעיין בשלמותו. במקום נמצאו ברכות ואגנים מטויחים, צינורות חרס להובלת מים ממקום הנביעה ומכתשי אבן. לדעת החופרים היה זה מכלול תעשייתי, ככל הנראה להלבנת סיבי הפשתן. בגדי הפשתן שנארגו מן הסיבים היו עדינים ויקרים מאוד. ייתכן שבמפעל התעשייתי המשגשג שפרנס את אנשי הכפר היהודי הקדום, טמונה התשובה ליכולתם של יהודי הכפר לגייס את הממון הרב שנדרש להקמת בית הכנסת המפואר. מראה בית הכנסת המשוחזר (קומתו הראשונה)