הדרום
אזור הדרום - אוסף התצלומים הלאומי

שיתוף

הדרום

ציוני הדרך של האיזור

צריף בן-גוריון

צריף בן-גוריון

דוד בן-גוריון היה מגדולי המנהיגים היהודים והישראלים שקמו לעם ישראל בעת החדשה, מנהיג הדור שהכריז על הקמת מדינת ישראל.  בן-גוריון הוביל את המאבק על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל והכריז על הקמת המדינה. הוא כיהן כמנהיג תנועת העבודה הציונית, יו"ר ההנהלה הציונית והסוכנות היהודית, מצביא מלחמת השחרור, ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון הראשון של לישראל.  דוד בן-גוריון הקים את צבא ההגנה לישראל, הניח יסודות ובנה נדבכים רבים של חיינו העצמאיים והממלכתיים. בזאת – ולא רק בזאת – זכה להכרה, להוקרה ולהערצה של עם ישראל ושל חסידי אומות העולם.    רקע כללי דוד גרין נולד בפלונסק שבפולין בשנת 1886. הוא קיבל חינוך עברי ב"חדר מתוקן" שייסד אביו, אביגדור גרין והתחנך על ערכי הציונות. מגיל צעיר נמשך לעסקנות ציבורית וכבר בגיל 14 ייסד עם כמה נערים אגודת נוער ציונית בשם "עזרא", שבה התחייבו חברי האגודה בשבועה לדבר ביניהם רק בעברית. דוד גרין עלה בשנת 1906 לארץ עם חלוצי העלייה השנייה, בהשפעת אמונה עזה בהגשמה המעשית של הציונות על ידי שיבה והשתרשות באדמת הארץ. לימים עבר לסג'רה (אילניה), שם הוקם ארגון "השומר". ב-1910 צורף למערכת "אחדות", עיתון "פועלי ציון" ועברת את שמו ל"בן-גוריון". בן-גוריון צידד בהשתלבות באימפריה העות'מאנית, וכדי להיות כשיר להגן על היישוב היהודי מבחינה משפטית, יצא בשנת 1911 עם חבריו, יצחק בן צבי וישראל שוחט, ללמוד משפטים באוניברסיטה של קושטא (איסטנבול). במלחמת העולם הראשונה הואשמו בן-גוריון ובן צבי באי נאמנות לתורכיה והוגלו לאלכסנדריה. משם יצאו לארה"ב.  בשנת 1917 נשא בן-גוריון לאישה את פולה מונבז, שהייתה פעילה ב"פועלי ציון". בשובו לארץ התמסר לפעילות ציבורית והיה ממייסדי מפלגת "אחדות העבודה" (1919) ומבין ראשיה כל שנות קיומה. הוא היה גם נציג ההסתדרות של התנועה הציונית והיישוב. בקונגרס הציוני ה-19 ב-1935 נבחר ליו"ר ההנהלה הציונית ולראש הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים. הוא ייצג את היישוב היהודי בפני ועדות החקירה השונות מחו"ל, שבאו לחקור את הסכסוך היהודי-ערבי. בן-גוריון גם ניסה להגיע להסכם עם מנהיגים ערביים על הקמת שתי מדינות בארץ, על מנת להגשים את הרעיון הציוני, ולו בחלקה של הארץ.  פרסום "הספר הלבן" ב-1939 לא ריפה את ידיו והוא קרא להגברת העלייה, גם ללא רישיונות מהבריטים ולהקמת נקודות התיישבות חדשות.  לאחר שנתקבלה, ב- 29 בנובמבר 1947, ההחלטה במליאת או"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, נרתם בן-גוריון לעמוד בראש היישוב היהודי ולהכינו למלחמה על הקמתה והגשמתה. כמו כן היה איתן בדעתו להכריז על כינון המדינה במועד, שבו עמד להסתיים המנדט הבריטי, ה' באייר תש"ח, 11 במאי 1948.  ב-18 באפריל 1948 נתמנה בן-גוריון לראש "מנהלת העם" ולמנהל ענייני הביטחון של היישוב, וב-ה’ באייר תש"ח, 14 במאי 1948 - הכריז על הקמת מדינת ישראל  ועל ייסוד הממשלה הזמנית, אשר בה שימש ראש הממשלה ושר הביטחון. הודות להנהגתו הנחושה ניצחה מדינת ישראל במלחמת העצמאות את צבאות ערב. לאחר הבחירות לכנסת הראשונה נתמנה בן-גוריון שוב לראש הממשלה ולשר הביטחון.  לאחר הקמת המדינה, בן־-גוריון ראה הכרח ותפקיד לחנך את העם להגשים את המעבר המהפכני אל הוויה של מדינה עצמאית דמוקרטית. את המעבר מתנאים של ישוב, הנתון לשלטון זר, אל מדינה עצמאית עשה העם כולו בהדרכתו של בן־-גוריון. התודעה של ממלכתיות יהודית מתחדשת באה לביטוי מלא בהקמתו של צה"ל, כצבא העם, של כל העם, צבא הנתון למרות הדמוקרטית הנבחרת. בשנת 1953 התפטר דוד בן-גוריון מראשות הממשלה ופרש לחייו בקיבוץ שדה בוקר שבנגב, בצריף שנבנה עבורו על מנת לשמש דוגמא אישית ליישוב ולהפרחת הנגב. שנתיים לאחר מכן הוא נקרא לשוב ולכהן כשר בטחון ולאחר מכן גם כראש ממשלה. עם חזרתו לממשלה הוא הגיע לשדה-בוקר רק בפגרות הכנסת ובחגים. בשנת 1963 פרש בן-גוריון סופית מהממשלה ולקראת התיישבותו המחודשת בשדה-בוקר הרחיבו את הצריף. בתחילת 1968 נפטרה פולה ובן-גוריון בחר את חלקת הקבר עבור שניהם מול נחל-צין, במדרשה.  בן-גוריון זכה להערצה רבה בקרב העם היהודי ובעולם כולו ונחשב בין גדולי האישים היהודיים בתולדות עם ישראל. הוא נפטר ב-1973, כשהיה בן 87, ונקבר בשדה בוקר.  בן-גוריון היה איש הגות ששאב השראתו הרוחנית והמוסרית מן המקורות והערכים של מורשת היהדות; לוחם אמיץ ושוחר שלום ודמות שהאירה נתיבות הדור ועתידה להאיר דרכם של הדורות הבאים.   המוזיאון   צריף בן-גוריון אשר בקיבוץ שדה בוקר, היה ביתו של ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל ושל אשתו פולה בשנים 1953-1973. לאחר מותו של בן-גוריון הצריף הפך למוזיאון המנציח את המנהיג ומורשתו.  צריף המגורים של בן-גוריון מבטא יותר מכול את האיש שהפך את המופת האישי לסגולת מנהיגות. בן-גוריון ורעייתו פולה גרו בצריף מאז שנת 1953, עת התקבלו כחברים בשדה-בוקר. במרוצת השנים הורחב הצריף כדי להתאימו לתנאי העבודה של בן-גוריון ולצרכי האירוח של הזוג. הצריף נשמר במתכונתו המקורית, למעט שינויים ותוספות קלות, שנועדו לאפשר למבקרים נגישות לחדריו. המתנות שקיבל בן-גוריון מאישים וממוסדות שונים, ואשר אותן בחר להציג בביתו, משקפות את אשר היה קרוב ללבו: תמונת סמל המדינה המכילה את תמונתו ואת תמונת יצחק בן-צבי חברו, מגילת העצמאות – אותה קיבל מגולדה מאיר, חנוכייה המנגנת את "התקווה" ומפת ישראל. בלב הצריף נמצא חדר העבודה של בן-גוריון ובו חלק מספרייתו. 5,000 הספרים שנמצאים כאן משקפים את תחומי התעניינותו של האיש: יהדות ותנ"ך, פילוסופיה, היסטוריה וגיאוגרפיה, צבא וביטחון ; בחדר זה כתב את ספריו ומאמריו הרבים שליוו את פעילותו המדינית. כאן העלה על הכתב את זיכרונותיו, שאותם ייעד בעיקר לדור הצעיר של ישראל. מעניינים במיוחד הפריטים, תמונות ופסלים, שבן-גוריון קבע להם מקום בביתו: משה רבנו, המנהיג שהוליך את האומה העברית מעבדות לחירות; אברהם לינקולן, הנשיא האמריקני שמנע את פילוגה של ארצות-הברית וביטל את העבדות; מהטמה גנדי, שהנהיג את הודו לעצמאות והוא סמל להתנגדות ללא אלימות; אפלטון, הפילוסוף היווני; ברל כצנלסון, ידיד נפשו ושותפו בהנהגת תנועת העבודה בארץ-ישראל. אלה מבטאים את השקפת עולמו הממזגת ערכים לאומיים וכלל אנושיים.  ברחבות ההסבר שבכניסה לאתר, מוקרן מייצג היסטורי חדש המספר על חייו של דוד בן-גוריון ועל יחסו לנגב.   
סוסיא העתיקה

סוסיא העתיקה

בסוסיא העתיקה התגלה בית כנסת עתיק שהוא מהמפוארים והגדולים מבין בתי הכנסת שהתגלו בארץ. רצפתו מכוסה פסיפסים מרהיבים, המורכבים מעיטורים גיאומטריים, ציורים וכתובות בעברית וארמית. סוסיא, הנמצאת בשוליים הדרום מזרחיים של הר חברון, היתה עיר יהודית גדולה ומאורגנת שהתקיימה לאחר חורבן בית שני, מהמאה ה-4 ועד ראשית המאה ה-9 לספירה. הישוב היהודי הגיע לשיא פריחתו בסוף התקופה הביזאנטית ובראשית התקופה הערבית הקדומה. הממצא החשוב ביותר הינו בית הכנסת ומתקני דת יהודיים שמלמדים על מנהגי ומורשת היהודים בימים ההם. שרידי היישוב היהודי העתיק בסוסיא, חושפים את המבקרים אל חיי החברה, התרבות והחקלאות והדת היהודית, של תושביו. שלביו האחרונים של הישוב הגדול בסוסיא, אינם מוכרים דיים. נראה, כי מראשית המאה ה-9 לספירה יושבה העיר שוב בקנה-מידה קטן יותר והתקיימה כישוב מוסלמי במשך כמה עשרות שנים עד שננטשה סופית. בית הכנסת העתיק בסוסיא נחפר על ידי שמריה גוטמן, זאב יבין ואהוד נצר במסגרת החפירה הארכאולוגית הראשונה שנעשתה על ידי ישראלים בתחומי יהודה ושומרון לאחר מלחמת ששת הימים. יבין המשיך בחפירות באתר עד לשנות התשעים של המאה ה-20. בין הארכאולוגים שחפרו באתר ניתן למנות את אברהם נגב, ויזהר הירשפלד מהאוניברסיטה העברית בירושלים וכן את יובל ברוך מטעם רשות העתיקות.   בית הכנסת בחלק הצפוני של העיר נחשף בית הכנסת ובו הדגם המוכר של חצר, אכסדרה, ואולם מרכזי. הוא שייך לקבוצת בתי הכנסת של דרום יהודה שנחשפו באשתמוע, ענים, ומעון בהיותו פתוח למזרח ונעדר עמודים. בית הכנסת בסוסיא, הינו מבנה רוחב שמידותיו 9 על 16 מטרים. הוא נבנה בראש הגבעה המערבית וצופה על האזור כולו. המחקרים הראשונים מראים כי הוא נבנה בשלהי המאה ה-5 לספירה. רצפת אולם התפילה מרוצפת פסיפס, ובה דגמים גיאומטריים, ציורי עופות, מנורות, ארבעת המינים, ארון הקודש שמשני צדיו יש איילים וגלגל מזלות וכן כתובות הקדשה בעברית ובארמית. בתוך אולם התפילה נמצאו חלקים של במת התפילה העשויה שיש (כיום מוצגת הבמה במוזיאון ישראל שבירושלים). לקיר הצפוני של האולם נסמכו שתי בימות. הבימה שבה נמצאו כתובות הקדשה לנדבנים הוקפה בסורג שיש מעוטר ששרדו ממנו קטעים רבים. הבימה המשנית היא מן החידושים הבולטים בבית הכנסת. היא היתה דמוית קוביה ונעשו בה שינויים במרוצת השנים. לאורך שלושה קירות האולם יש רצף של שלושה ספסלים זה מעל זה עד הבימה הראשית. המבנה קורה בגג רעפים, כעדות השברים הרבים שנמצאו בחפירה. מיקומו של בית הכנסת הקנה לו, בנוסף למעמדו הרוחני, גם יתרון אסטרטגי חשוב. מלבד שליטתו על סביבותיה של העיר קירותיו החיצוניים נבנו באורח מסיבי, ועוביים מגיע לא אחת לכדי שלושה מטרים. בנוסף, הוצבו שתי אבני גולל עגולות בשני פתחי חצר בית הכנסת. מנהרת מילוט תת-קרקעית הוליכה מן השטח החקלאי לחצר בית הכנסת. מוצא המנהרה נראה סמוך לקיר הצפוני של החצר. כל אלה מעידים, כי בתכנון המבנה ניתן משקל רב לנושא הביטחוני בשל הסמיכות למדבר. מלבד תפקודו הדתי-פולחני, היה בית הכנסת גם מוקד חברתי- קהילתי. הוא שימש כמקום כינוס של הקהילה וכמוקד לפעילות תרבותית, חברתית וציבורית. ממקורות חז"ל עולה כי מוסדות כגון בית הספר ובית הדין התנהלו בבית הכנסת. סביר להניח כי גם בסוסיא, התקיימו מוסדות אלה. בבית הכנסת זוהו חמישה שלבים: הראשון, שראשיתו כנראה בסוף המאה השלישית, כלל את החצר, האכסדרה, האולם המרכזי והאולם הדרומי. בשלושת השלבים הבאים, נעשו במבנה תיקונים, כגון הרחבת הבמה המרכזית, עיבוי הקיר המערבי והוספת גרם מדרגות באולם הדרומי. כמו כן נוספו קירות תמך ותיקונים בפסיפסים. השלב האחרון מתוארך למאות השמינית-תשיעית לספירה. מח'רב שנמצא על הפסיפס בסטיו הדרומי בחצר בית הכנסת מעיד על מסגד שהתקיים במקום בתקופה הערבית הקדומה. כתובת ערבית בדיו על שבר טיח מן המסגד מעידה על קיומו ב"שנת שלוש ותשעים ומאה" להג'רה, 814-815 לספירה.   האתר כיום האתר סוסיא הקדומה נפתח לביקורי קהל בשנת 1986. כיום האתר מופעל על ידי החברה לפיתוח הר חברון. בסמוך למקום העיר הקדומה הוקם בשנת 1983 היישוב הקהילתי דתי סוסיא.   הממצאים באתר בנוסף לבית הכנסת, באתר נמצאים בין השאר הממצאים הבאים: בתי המגורים ו"חצרות השותפין" מן החפירות ניתן ללמוד כי בתי המגורים היו ערוכים במעין "רובעים". "רובע מגורים" מעין זה כלל מספר יחידות מגורים, שפתחיהן מכוונים לחצר משותפת, וכן מערה המחולקת בדרך כלל למספר מרחבים, בור מים, ומקווה טהרה. מכלול זה חוזר על כל רכיביו במספר מקומות באתר. החצר המשותפת ראויה לזיהוי עם "חצר השותפין" שבמקורות חז"ל ולה השלכות הלכתיות הקשורות ביחסי שכנות בין בעלי הבתים השותפים בה.   מערות המגורים בסוסיא, נחצבו עשרות רבות של מערות. על מלאכת החציבה מעידים סימני אזמל רבים, שניתן לראותם כמעט בכל מערה. לא ברור מה היו המניעים לחציבה כה נרחבת של חללים תת קרקעיים. יתכן כי הדבר נועד לפתור את בעיות האקלים הקיצוני של ספר המדבר, או בעיות ביטחון. נראה כי על סוסיא לא ריחפה סכנת פלישה של צבא זר.   בורות המים בסוסיא בורות מים רבים. פי הבור נחצב בסלע הנארי הקשה, ועיקר חללו בסלע הקירטון הרך שמתחתיו. עקב חציבת מערות רבות למגורים נוצר בשלב מסוים מחסור בחללים תת-קרקעיים שישמשו כבורות מים. התושבים פתרו בעיה זו על ידי בניית קירות מסיביים שסגרו על אחד מאגפי המערה והפכוהו לבור מים. המחיצה נבנתה באבני גזית וטויחה היטב בצד הפנימי.   המקוואות למעלה משלושים מקוואות מוכרים כיום בתחומי סוסיא. הגדולים שבהם שימשו, כנראה, את כלל האוכלוסייה, והקטנים- משפחות בודדות. דומה שיש לתארך את המקוואות למאות החמישית- שמינית לספירה שכן הם משתלבים היטב במערך בתי המגורים המתוארך לשלב זה.
באר אברהם

באר אברהם

״באר אברהם״ הוא אתר חדשני המוקדש לדמותו של אברהם אבינו. אברהם הוא אחת משלושת אבותיהם של עם ישראל. הוא מהווה דמות מופת וסמל לאמונה שלמה, נדיבות, רדיפת שלום וצדק. אברהם אבינו נחשב למייסד העם היהודי ולאבי האמונה באל יחיד. אמונה זו אשר הובילה לתפיסה חדשה של מהות האל והיוותה תשתית עבור שלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות בימינו: היהדות, הנצרות והאסלאם. העיר באר שבע של היום היא עיר עתיקה מתקופת המקרא. בעיר באר שבע כרת אברהם אבינו ברית עם אבימלך מלך גרר:  כז וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר, וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ; וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם, בְּרִית.  כח וַיַּצֵּב אַבְרָהָם, אֶת-שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן--לְבַדְּהֶן.  כט וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-אַבְרָהָם:  מָה הֵנָּה, שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ, לְבַדָּנָה.  ל וַיֹּאמֶר--כִּי אֶת-שֶׁבַע כְּבָשֹׂת, תִּקַּח מִיָּדִי:  בַּעֲבוּר תִּהְיֶה-לִּי לְעֵדָה, כִּי חָפַרְתִּי אֶת-הַבְּאֵר הַזֹּאת.  לא עַל-כֵּן, קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא--בְּאֵר שָׁבַע:  כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ, שְׁנֵיהֶם.בראשית כ״א פסוקים 27-32 בבאר שבע נמצאה באר מתקופת האבות- תקופתו של אברהם אבינו. במאה ה-19 מצאו הארכאולוגים כי הבאר היא בת יותר מאלף שנים, והייתה קיימת כבר בראשית התקופה הצלבנית. אחד הממצאים המוכחים בעניינה הוא כתובת חרוטה באבן, הכתובה בשפה הערבית, משנת 1112. הבאר שוכנת צפונית לנחל באר שבע. הסברה היא כי הבאר נשתמרה לאורך מאות שנים בצורתה המקורית. סמוכה אליה באר נוספת, שנחפרה כפי הנראה מאוחר יותר.
מפעל המים בתל ערד

מפעל המים בתל ערד

ערד היא עיר קדומה בת אלפי שנים ששרידיה נשתמרו באופן מפליא. המתחם הארכיאולוגי של תל ערד כולל שני חלקים מרשימים: בחלקו התחתון עיר כנענית, שהיתה בזמנה אחת הערים הגדולות בארץ ישראל, ובחלקו העליון תל מצודות יהודאיות ובו מקדש מיוחד במינו ומפעל מים משוכלל. שני חלקים אלו של התל הוקמו בשתי תקופות שונות בהיסטוריה: העיר הכנענית היתה מיושבת בתקופה הכנענית הקדומה (מסוף האלף הרביעי עד אמצע אלף שלישי לפה״ס) ו"תל המצודות היהודאיות״, מראשית התקופה הישראלית (סוף המאה ה-12 לפנה״ס) ועד לראשית המאה ה-6 לפנה״ס. במקום הוקמו במהלך השנים מספר מצודות, זו על חורבותיה של קודמתה. בתחומי המצודה היהודאית שעל "תל המצודות" שרד מקדש יחיד במינו ששטחו כ-400 מ״ר. מתחת למקדש היה בנוי מפעל מים תת קרקעי משוכלל הכולל אולמות אגירה תת קרקעיים גדולים החצובים בסלע, ותעלה המחברת אותם אל באר בעומק של 16 מטרים. במסגרת ״ציוני דרך״ בוצע במקום פרויקט שימור ושחזור של מתחם המקדש ומפעל המים. עתה, המבקרים באתר יכולים ליהנות מביקור במתחם המקדש המשוחזר, מגישה אל מאגרי המים העתיקים ומשילוט חדש המשפר את חווית הביקור במקום. מבט כללי על תל ערד   העיר הכנענית ערד נזכרת לראשונה במקרא בספר במדבר, כעיר ממלכה כנענית שמנעה את חדירתם של בני ישראל לכנען מכיוון דרום, בעת ניסיונם הראשון לכבוש את הארץ: ”וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי״ (במדבר פרק כ״א פסוק 1). בספר יהושוע ערד נזכרת בין 31 ערי כנען במלכיהן נוצחו במלחמות שהנהיג יהושוע: ״ וְאֵלֶּה מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוֹשֻׁעַ וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל…וַיִּתְּנָהּ יְהוֹשֻׁעַ לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, יְרֻשָּׁה--כְּמַחְלְקֹתָם… מֶלֶךְ עֲרָד״ (יהושוע פרק י״ב 7-14). בתקופת ההתנחלות הישראלית מקבלים השבטים יהודה ושמעון את הנגב. העיר הכנענית שניצבת בחלקו התחתון של תל ערד, היתה מיושבת מתקופת הברונזה הקדומה, בסוף האלף ה-4 לפה״ס ועד סביבות אמצע האלף השלישי לפה״ס. באותם ימים היתה ערד העיר הגדולה היחידה בנגב, ששטחה כ-100 דונם, ובה התגוררו אלפי אנשים. שרידיה מציגים תכנון עירוני מרשים הכולל חומה ומגדלים, רשת רחובות ובתי מגורים, מתחם מקדשים, מתחם שלטוני ומאגר מי גשמים ששימש מקור יחיד בעיר המדברית. הממצאים העשירים שהתגלו מלמדים אותנו כי תושבי המקום עסקו בחקלאות בעל (גידול תוצרת המושקית באמצעים טבעיים בלבד), בגידול צאן ובקר ובמסחר רחב היקף עם מצרים, דרום סיני ועבר הירדן. יתכן שערד היתה גם מרכז למסחר בנחושת. חומת העיר, שאורכה כ-1,200 מטרים, היא החומה השלמה ביותר הידועה עד כה מאתרי התקופה הכנענית הקדומה בישראל. עובייה היה 2.5 מטרים, ונבנו בה פשפשים ומגדלי הגנה רבועים. בתי המגורים נבנו על פי תוכנית אחידה. לכל בית יש אולם רחב, שאליו מצורף חדר נוסף ששימש כמטבח או כמחסן. פתח הבית נקבע בקיר הרוחב של האולם. סגנון בית זה ידוע במחקר הארכיאולוגי כ"בית ערדי", על שם התל שבו התגלה. במרכזה של העיר הכנענית, נחשף מתחם פולחני כנעני הכולל צמד מקדשים גדול וכמה מבנים נוספים המקיפים מתחם מרכזי. בתוך המקדש הדרומי נתגלתה מצבה פולחנית, מסותתת מכל עבריה, ניצבת על צדה הצר ופונה כלפי דרום. משמעות המצבה בעולם הפולחן הכנעני הייתה רבה שכן היא מייצגת אלוהות כנענית קדומה. מצבות פולחניות כנעניות כגון זו, ניצטוו בני ישראל לנתץ ולשבור בכובשם את ערי עממי כנען: ״כִּי אֶת-מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן, וְאֶת-מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן; וְאֶת-אֲשֵׁרָיו, תִּכְרֹתוּן״ (שמות ל״ד, פסוק 13) בצמוד למקדש הצפוני נתגלה מזבח בנוי שנועד להקרבת קורבנות ובצמוד אליו אגן פולחני בנוי לוחות אבן שנתגלה כשהוא מלא בעצמות בעלי חיים. במקום הנמוך ביותר בעיר הכנענית, נבנה מפעל מים מרשים אשר איפשר את קיומה היום יומי של העיר ערד בתנאי היובש המדבריים. המפעל נחפר לעומק של כ–16 מטר וקוטרו כ–4.5 מטרים. בחלקו התחתון הוא חצוב בסלע, בחלקו המרכזי מדופן באבני צור ”משאש״ גדולות, ובחלקו העליון שוחזרו קירות התמך המאוחרים (ככל הנראה מן התקופה הרומית) שדיפנו את דפנות הפיר באבני גזית. בסמוך למפעל המים השתמר מבנה גדול ומרשים מן התקופה הכנענית הקדומה שמוגדר על ידי חופרי האתר כמצודת נציב המים. בסמוך למפעל המים מתקני מים מאוחרים יותר מהתקופה הרומית וביניהם תעלות ניקוז, בורות שיקוע, מקווה ובור מים מטויח. בסביבות שנת 2,650 לפה״ס הסתיימה ההתיישבות בערד, כנראה בכלל שינויי אקלים של התחממות והתייבשות דרסטית שאירעו בסוף האלף השלישי לפה״ס, והביאו לנטישתה של העיר והפסקת ההתיישבות העירונית במקום עד ימינו. תל המצודות היהודאיות והמקדש היהודאי הייחודי תל המצודות היהודאיות ממוקם במרומי העיר הכנענית ועל חורבותיה. בתל המצודות נחשפו כ-6 שכבות של מצודות שנבנו וחרבו לאורך כל תקופת בית ראשון, והוא מכיל שרידים ארכיאולוגיים מרתקים מכל הרצף הארכיאולוגי המקראי: מראשית ימי בית ראשון ועד חורבן ארץ יהודה במאה השישית לפה״ס. תפקידה של המצודה היה ככל הנראה לשמור כל גבולה הדרומי של הממלכה מפני נוודי המדבר. התל היהודאי הוקם בתקופה הישראלית (סביב שנת 1200 לפה״ס), בערך כ-1,400 שנים לאחר שהופסקה ההתיישבות בעיר הכנענית. על שרידי ישוב זה הוקמה מצודה ממלכתית שהתקיימה במקום ככל הנראה מן המאה התשיעית ועד למאה השישית לפנה״ס. המצודה שגודלה 50X50 מטר בקירוב, נבנתה כשצלעותיה מכוונות לארבע רוחות השמים. חומת המצודה המלאה ששוחזרה במלוא היקפה נבנתה בצורת זיג זג, וכל כמה מטרים בולטת מקו החומה מעין בליטה בנויה שעיצבה את מתארה החיצוני של החומה. בתוך המצודה נתגלו מבני מחסנים, מקדש, מאגר מים חצוב בסלע ונקבה חצובה. בנוסף, בתל המצודות נתגלו במהלך החפירות כתובות רבות: כ–90 כתובות בעברית, כמספר זה בארמית ומספר כתובות ביוונית. מרבית הכתובות הן בדיו שחור על שברי חרסים וכתובות אחרות חרוטות. ”כתובות ערד״ הן האוסף העשיר, המגוון והחשוב ביותר של כתובות מימי המקרא שנתגלו עד כה בחפירות בארץ. הכתובות הן תעודות מסוגים שונים וביניהם מכתבים בענייני צבא ומינהל, הוראות אספקת מזון ומשלוחים שונים, הוראות מיסוי, רשימות שמיות, מלאי ותרומות למקדש ועוד. בין היתר נמצאו בחפירות גם כמה טביעות חותם עבריות וביניהן שלוש מחותמיו האישיים של אלישיב בן אשיהו מפקד המצודה האחרון. חלק גדול מן האוסטרקאות נתגלו במכלול החדרים המזרחי הצמוד לחומה הדרומית ולכן כונה המקום: ”בית אלישיב״. הארכיון שהתגלה בבית אלישיב בן אשיהו מהווה עד היום מקור בלתי נדלה של מידע על ימיה האחרונים של ממלכת יהודה לקראת חורבן בית ראשון במאה השישית לפנה״ס. במרכז המצודה נותרו שרידי מגדל הלניסטי משוחזר, וחומה משוחזרת שהגנה על המצודה היהודאית במאות 6-9 לפה״ס. ניתן לעלות אל ראש המגדל ההלניסטי, ומשם להשקיף על המצודה והעיר הכנענית, ורחוק יותר אל הרי חברון מצפון וממערב, אל בקעת ערד והעיר ערד ממזרח, ואל הרי הנגב הצפוני מדרום. אתר המורשת הלאומית בתל ערד   המקדש היהודאי באגף הצפון–מערבי של המצודה, נחשף מקדש יהודאי יחיד במינו ששטחו כ–400 מ״ר. המקדש, שראשיתו בימי הממלכה המאוחדת, התקיים כמה מאות שנים, ככל הנראה עד הרפורמות הפולחניות של חזקיהו או יאשיהו מלכי יהודה. המבנה, כמקדשים קדומים אחרים וביניהם המקדש בירושלים, מורכב מכמה יחידות, המבטאות דרגות קדושה שונות: הכניסה אל המקדש היא ממזרח, אל חצר רבועה ומרוצפת אשר במרכזה עמד מזבח קורבנות רבוע. המזבח נבנה מאבני גוויל ובמרכזו אבן צור גדולה שעליה הוקרבו הקורבנות. מן החצר ניתן היה לעבור אל ההיכל שבו, על פי התיאור המקראי, עמד שולחן לחם הפנים והמנורה. ממרכז ההיכל עלו שלוש מדרגות אל הדביר, הוא ”קודש הקודשים״ של המקדש. משני צדי פתח הדביר מצויים שני מזבחות קטורת, ובאגפו המערבי ביותר של הדביר נתגלו שתי מצבות אבן המייצגות ככל הנראה העתק קדום של לוחות הברית. בתחום המקדש נמצאו אוסטרקונים בעברית עם שמות שתי משפחות כהונה המוזכרות בכתבים: מרמות (עזרא ח׳ 33) ופשחר (ירמיהו כ׳ 1), יתכן ומשפחות אלו שירתו שם בקודש. מתחת למקדש היה בנוי מפעל מים תת קרקעי משוכלל (ראו מידע נוסף בהמשך). כאמור, המקדש נהרס במתכוון ככל הנראה בימי חזקיהו או יאשיהו מלכי יהודה, שביקשו לבטל את כל מקומות הפולחן שמחוץ לירושלים. שני המזבחות, המדרגות ורצפת האבן של הדביר ממקדש ערד מוצגים במוזיאון ישראל בירושלים. החפירות בתל ערד התקיימו חפירות במשך עונות חפירה רבות. משלחת ראשונה פעלה במקום בשנים 1966-1962 בראשותה של פרופ׳ רות עמירן, ואז נחשפה עיר גדולה המשתרעת על שטח של כמאה דונם. משלחת שנייה פעלה במקום בין השנים 1980-1971, אז נחשפו כ–15% משטח העיר ונתגלו ממצאים עשירים המעידים על אורחות חיי תושביה באלף השלישי לפני הספירה- לפני כ-5,000 שנים. בשנים 2008-2011 התקיימו חפירות בראשות פרופ׳ זאב הרצוג ויהודה גוברין שכללו את חפירת מאגר המים העתיק. השרידים הארכיאולוגיים בערד השתמרו באופן יוצא דופן והתגלו במצב טוב במיוחד, מה שהקנה לערד חשיבות מחקרית גדולה. מה שסייע לשימור זה היה גם האקלים המדברי היבש, וגם העובדה שהעיר לא יושבה יותר לאחר התקופה הכנענית, כך שלא היו שכבות נוספות של ממצאים מעל לתקופה זו, וניתן היה לחשוף חלקים נרחבים מהעיר ללא הפרעה וקושי.   מערכות המים המשוכללות מיקומה של העיר בלב המדבר אינו ברור מאליו, שכן זהו מקום אשר בו קיימת מצוקת מים תמידית. ההתיישבות הקדומה בתל ערד והקיום היום יומי התאפשרו רק בזכות הקמת מפעלי מים מלאכותיים שבנו תושבי המקום. חשיפת מערכת המים של תל המצודות מאפשרת לנו לקבל תמונה מקיפה על התמודדות אנשי המקום בתקופת המקרא עם הקשיים הנובעים מן המחסור במים בסביבה שחונה זו. בעיר הכנענית מערכת הרחובות תוכננה כך שמי הגשם יזרמו אל מאגר, שהוקם בחלק הנמוך של העיר. מערכת אספקת המים של המצודה היהודאית בערד בנויה משני מאגרי מים גדולים ומטויחים החצובים בסלע. האחד מצוי בתחומי המצודה (עיקרו מתחת למקדש), והשני מצוי מחוץ למצודה במדרון המערבי של תל המצודות. אל המאגרים התחברה נקבה חצובה בסלע ומקורה בלוחות אבן שהסתירו אותה. אורכה הכולל היה כ-30 מטרים. הנקבה עברה מתחת לחומה המערבית והסתיימה מחוץ לה. המים הועלו מבאר בעיר התחתית אל צידה המערבי של גבעת המצודה, נשפכו לפתח התעלה החיצוני וזרמו למאגרים. באר המים נחצבה בשלהי תקופת ממלכת יהודה. קוטרה 4.6 מטרים, עומקה 16 מטרים. חלקה האמצעי בנוי אבני צור גדולות ותחתיתה חצובה בסלע. מי הבאר הובלו אל המצודה המרוחקת על גבי בהמות. המאה ה-1 לפה״ס בתקופה ההרודיאנית שופצה הבאר.
תל לכיש

תל לכיש

תל לכיש היה אחד הישובים החשובים בארץ ישראל במשך אלפי שנים, מהתקופה הכלקוליתית ועד לתקופה ההלניסטית. התל ממוקם בגבול שבין הרי יהודה והשפלה, סמוך לישוב לכיש ובקרבת העיר קריית גת. בתקופת המקרא, סביב המאה ה-8 לפנה״ס, היתה לכיש אחת הערים העוצמתיות ביותר בממלכת יהודה, והיתה שניה בחשיבותה רק לירושלים. לעיר היתה חומה מרשימה וארמון אדיר מימדים, שהיה הארמון הגדול ביותר הידוע בארץ בתקופת שלהי בית ראשון.  תל לכיש ניצב כיום חשוף וחסר הגנה, ולכן במסגרת פרויקט ״ציוני דרך״ הוחלט לבצע בו עבודות שימור ופיתוח. במסגרת מיזם יבוצעו באתר עבודות שימור, שחזור חיזוק והגנה על הממצאים. בנוסף, יוקם במקום מרכז מבקרים חדש ובו תצוגה מרשימה ומיצגים חדשניים. כל אלה יחד יצרו חווית ביקור חדשה ומרשימה עבור המבקרים, ויחשפו בפניהם את סיפורו המרתק של התל שנמשך לאורך אלפי שנים.
שחזור גבעת הקרב ביד מרדכי

שחזור גבעת הקרב ביד מרדכי

קיבוץ יד מרדכי הוקם בדצמבר 1943 כעשרה קילומטרים דרומית לאשקלון, על אם הדרך המובילה מעזה לתל אביב. כמה חודשים קודם לכן התרחש מרד הלוחמים היהודיים בגטו ורשה, וחברי הקיבוץ, חלוצים מגרעיני "השומר הצעיר" בפולין, חיו תחת הרושם האדיר של מלחמת מעטים מול רבים, תחת עולו של הכובש הנאצי. הם החליטו לקרוא ליישוב המוקם בשם "יד מרדכי" כעדות וכזיכרון לאותו מעשה גבורה שבראשו עמר מרדכי אנילביץ' חבר תנועת "השומר הצעיר״.  בכ״ט בנובמבר 1947 נערכה בעצרת האומות המאוחדות ההצבעה על חלוקת ארץ ישראל. על פי מפת החלוקה הייתה יד מרדכי אמורה להיכלל בשטח המדינה הערבית שתוקם. המצב הביטחוני הלך והחמיר. הנסיעה לתל אביב נעשתה קשה יותר ויותר. יריות ומחסומים של פורעים ערביים הפכו לעניין של שגרה בדרכן של משאיות הקיבוץ מן העיר הביתה. מיקומו של הקיבוץ על אם הדרך לתל אביב הפך אותו ליעד אסטרטגי, שיכול היה להוות מכשול ובלם בפני פולש מצרי אם כוח צבאי כזה ינסה לפרוץ למרכז הארץ. חברי הקיבוץ היו מודעים לעובדה זו ועסקו כל העת בביצור הנקודה ובהפיכתה למתחם צבאי. היה ברור להם שבבוא עת מבחן הם יהיו חייבים להילחם על ביתם, כמו גם לסייע במאמץ הכללי של המדינה הנלחמת על עצמאותה. הקיבוץ הפך למבצר. נחפרו תעלות קשר, עמדות דופנו בפחים ובשקי עפר והונחו מוקשים מחוץ לגדר. הקיבוץ חולק לעשר גזרות ולכל עמדה מונה מפקד.  ב-14 במאי, ה' באייר, הוכרזה מדינת ישראל. למחרת החלה פלישת צבאות ערב לשטחי המדינה. ב-18 במאי הזדמן לאחד משני המפקדים של הקרב ביד מרדכי להצטרף לרכב של הצלב האדום שניסה להניע לכפר דרום כדי לפנות פצועים. הוא הגיע לעזה, נכח בריכוזי הצבא המצרי באזור והצליח להבין משיחה אקראית שהכוח מתכנן לכבוש את יד מרדכי. הקיבוץ נערך למתקפה הצפויה שהחלה עוד באותו יום בהפצצה וירי מן האוויר של מטוסים מצריים. היה הכרח לפנות את הילדים ששהו כל העת במקלטים. בלילה הגיעו משורייני הפלמ"ח מניר-עם בפיקודו של גרשון דבנבוים ז"ל, ופינו את הילדים וחלק מן הנשים לקיבוץ רוחמה ומשם צפונה למקום מבטחים. ב-19 במאי החל הקרב על הקיבוץ. מטוסים וארטילריה הפגיזו את המשק ופגעו במגדל המים. החלה התקפה קרקעית של חיל רגלים מלווה בשריוניות ולאחר מכן גלי התקפה נוספים על עמדות הקיבוץ עצמו. כל ההתקפות נהדפו אך העמדה הקדמית נהרסה וכותרה ולוחמיה פינו עצמם למשק. בסוף היום היו לקיבוץ שישה הרוגים.  ביום שלמחרת, 20 במאי, נמשכו ההפגזות וגלי התקפות חיל הרגלים מצד דרום. החיילים המצריים נהדפו אך התחמושת החלה לאזול ומניין האבדות הגיע ל 12 הרוגים ו-24 פצועים‫.‬ בלילה הצליחה תגבורת של אנשי פלמ״ח להניע למשק, והם עודדו וחיזקו את חברי הקיבוץ העייפים. ביומיים הבאים נמנעו המצרים מהתקפות ישירות ו"הסתפקו" בהמשך ההפגזות וההפצצות מן האוויר אך ביום החמישי למערכה חזרו וניסו לכבוש את הקיבוץ. הפעם הצליחו לחדור פנימה והשתלטו על עמדה מספר אחת. טנק מצרי שהתקדם באזור הלולים נחסם על ידי חבר קיבוץ שהשליך לעברו רימוני יד ונהרג תוך שהוא עוצר את התקדמותו. הלוחמים האחרים הסתערו על העמדה ובקרבות פנים אל פנים הדפו את המצרים לאחור. בסיומו של יום לחימה קשה זה עלה מניין האבדות ל-23 הרוגים. למצרים היו כ-300 נפגעים. לאחר חמישה ימים של לחימה אזלה מרבית התחמושת, לרופא לא נותרו חומרי חבישה והמפקדים שלחו מברקים דחופים בבקשת סיוע למפקדת חטיבת הנגב בניר-עם. הפלמ"ח היה עסוק בהגנה על כל מרחבי הנגב ולא יכול היה להקצות את העזרה המבוקשת. בלילה פונו הפצועים והנשים במשוריינים לגברעם. החברים טמנו את ההרוגים בקבר אחים תחת בונקר המפקדה ועם שחר ניתנה פקודת הנסיגה. חברי הקיבוץ פונו צפונה והתאחדו עם הנשים והילדים שפונו בתחילת הקרב.  מראה כללי של גבעת הקרב ביד=מרדכי.   יד מרדכי הוחזקה על ידי המצרים כחצי שנה ושוחררה ב-5 בנובמבר 1948 על ידי חטיבת גבעתי. כשהגיעה הידיעה על שחרור הבית - מיהרו החברים לשוב לביתם ההרוס ולהקימו מחדש. מגדל המים עמד על "רגליו הפגועות" וכאילו חיכה חצי שנה לחברי הקיבוץ שישובו לביתם. כאשר שבו החברים ליד מרדכי התמוטט המגדל וקרס. לידו הוקמה שלוש שנים מאוחר יותר אנדרטה לזכרו של מרדכי אנילביץ, אשר לרגליה מתקיימת מדי שנה עצרת זיכרון לשואה ולמרד. עצרת זו כורכת יחדיו את גבורת המורדים בגטאות עם לחימתם של חברי הקיבוץ על ביתם.  חברי הקיבוץ התלבטו כיצד להנציח את זכר חבריהם ולוחמי הפלמ"ח שנפלו על הגנת הקיבוץ. בשיחת קיבוץ נרגשת החליטו החברים לכרות לנופלים קבר אחים על גבעה. עשרים שנה מאוחר יותר הוקם בסמוך לחלקת הקבר מוזיאון יד מרדכי "משואה לתקומה”.  גם גבעת הקרב שוחזרה כדי להנחיל לבני נוער ולתיירים את סיפור המקום בדרך מוחשית ובלתי אמצעית. מדי שנה בי"ג באייר, שהיה היום האחרון לקרב ביד מרדכי, עולים חברי הקיבוץ ומשפחות אנשי הפלמ"ח אל חלקת קבר האחים.