העת החדשה ותקופת היישוב הישן
היישוב הישן

שיתוף

העת החדשה ותקופת היישוב הישן

העת החדשה ותקופת היישוב הישן בארץ-ישראל, נפרשות על פני מרבית ימי השלטון העות'מאני בארץ. ראשיתה של התקופה במאה ה-16, עם הכיבוש העות'מאני של ארץ-ישראל וסופה ב-1882 עם תחילתן של העליות הראשונות.

ציוני הדרך של התקופה

חצר היהודים בטבריה

חצר היהודים בטבריה

טבריה, אחת מ"ארבע ערי הקודש", היתה העיר הראשונה בארץ בעת החדשה שבה היה רוב יהודי והראשונה שזכתה לראש עיר יהודי. כבר בראשית המאה ה-19 היוו היהודים כמחצית מאוכלוסיית העיר. ״חצר היהודים״ הוא מתחם הממוקם בלב העיר טבריה, המשמש כעדות חיה לחיי הקהילה היהודית במאות השנים שלפני הקמת המדינה. במתחם נמצאים בתי כנסת אשר חלקם פעילים, כמו בית הכנסת העתיק המשמש כיום גם כבית חב"ד לתיירים, בית הכנסת עץ החיים, בית הכנסת של חסידי קרלין ובית הכנסת "הסניור". כן מצויה במקום אנדרטה לזכר בני טבריה שנפלו במערכות ישראל. רקע לטבריה אמנם היתה היסטוריה יהודית ומפוארת, אך סמוך למאה ה-17, לאחר מאות שנים של חילופי שלטון וכיבושים, היתה העיר חרבה, ובתקופה זו לא היה ידוע על ישוב יהודי בטבריה. בהדרגה החל מחדש מפעל של בניה והתיישבות יהודית בעיר. התפתח בה ישוב קטן שכלל כמה עשרות מוסלמים ויהודים בודדים שהתיישבו בין החורבות. אולם קהילה זו לא החזיקה מעמד ובארבעים השנים האחרונות של אותה מאה אין המקורות מזכירים עוד את הקהילה היהודית שנטשה כנראה את טבריה. רק בסוף המאה ה-17 התפתח בטבריה ישוב קבע. בשנות ה -20 של המאה ה-18 גדל ישוב זה וטבריה הפכה לעיירה ששימשה מרכז לאזורה. המפנה במעמדה חל הודות לשלטונו של דאהר אל עומר שקבע את מושבו בטבריה והשתלט ממנה על כל הגליל. היה זה דאהר שיישב יהודים בטבריה ובתקופתו נבנה למעשה הרובע היהודי של טבריה שהשתרע לחופי הכנרת. דאהר הזמין את משפחת אבולעפיה מאיזמיר לבוא ולהתיישב בטבריה (בשנת 1740). לאחר כישלון המצור של פחת דמשק על טבריה באה תקופה של שקט ושגשוג יחסי. רבים מיהודי צפת עברו לטבריה לאחר הרעש של 1759 וחסידים ממזרח אירופה החלו מגיעים אליה בשלהי המאה ה-18. ב-1 בינואר 1837 נחתה פורענות כבדה על טבריה. העיר חרבה ברעידת אדמה עזה, בתי העיר קרסו תוך דקות אחדות וכמוהם החומות. ברעש נהרגו אלפי תושבים. בקהילה היהודית בטבריה מאות יהודים מצאו את מותם וכמעט כל הרובע היהודי נהרס. טבריה לא התאוששה זמן רב אחרי הרעש שאותותיו ניכרו בעיר במשך שנות רבות. עד ל- 1908 הצטמצמה כידוע טבריה העיר בתחומי "העיר העתיקה”. היתה זו עיר קטנה יחסית המיושבת בצפיפות רבה ובה סמטאות עקלקלות ובתים קטנים ונמוכי קומות הבנויים ברובם מחימר ומאבני בזלת האופייניות לאזור. במקום חייתה קהילה יהודית מושרשת מאות בשנים הנזכרת תכופות בספרות עולי הרגל. ערב מלחמת העצמאות היו רוב תושבי העיר העתיקה מוסלמים. העיר העתיקה נהרסה עד היסוד במלחמת העצמאות ב-1948. לאחר המלחמה עירית טבריה התלבטה קשות בשאלת גורלה של העיר העתיקה. חלק גדול מן הבניינים לא היה ראוי עוד למגורים, המבנים היו רעועים ובלתי יציבים ותנאי התברואה לקויים. לאחר ויכוחים נוקבים הוחלט להרוס את העיר העתיקה, ובשטח הושארו רק את האתרים הקדושים לבני שלוש הדתות. חצר היהודים ״חצר היהודים״ הוא אתר עתיק בלב העיר טבריה, אשר היווה את לב הרובע היהודי במאות שלפני הקמת המדינה. חצר היהודים משמשת כעדות חיה לחיי הקהילה היהודית בעבר וגם כיום. ״חצר היהודים״ ממוקמת בלב המדרחוב (בסמיכת ל"גן הבנים") ונמצאים בה בתי כנסת, חלקם פעילים, כמו בית הכנסת העתיק המשמש כיום גם כבית חב"ד לתיירים, בית הכנסת עץ החיים, בית הכנסת של חסידי קרלין ובית הכנסת "הסניור". כן מצויה במקום אנדרטה לזכר בני טבריה שנפלו במערכות ישראל. בית הכנסת הראשון שהוקם בשטח זה היה "בית הכנסת עץ החיים”, בית כנסת ספרדי שהוקם על ידי רבי חיים אבולעפיה בשנת 1740-1742. בית הכנסת חרב ושוקם מספר פעמים ברעש של 1837 ובשיטפון של 1934. בית הכנסת בנוי על שרידי בתי כנסת קדומים, בהם בית כנסת שהתפלל בו האר"י הקדוש. במרכז החצר נמצא בית הכנסת של ראשוני החסידים בטבריה, או בית הכנסת קרלין סטולין בטבריה. הוא נבנה לראשונה בשנת 1786 על ידי רבי מנחם מנדל מוויטבסקורבי אברהם מקליסק שעמדו בראש עליית החסידים.   "בית הכנסת העתיק", הוקם בשנת 1836 על ידי חסידות בויאן. בית הכנסת משמש כיום כבית חב"ד בעיר.   "בית כנסת הסניור" הוא בית כנסת ספרדי שנבנה על ידי "הסניור" הוא רבי חיים שמואל הכהן קונורטי בשנת 1837 ומופעל מאז על ידי משפחת ניניו, שחצר המגורים שלה צמודה לבית הכנסת.‏   ברעידת אדמה שאירעה בגליל בשנת 1837 נהרגו מאות תושבים והמבנים ובהם בתי הכנסת נהרסו. המבנים שנהרסו משוקמים במהירות בהתאם לתוואי הסמטאות והחצרות מן הימים שלפני הרעש. תוואי זה נשמר עד שנת 1948. בשנת 1934 עברו יהודים רבים לשכונה החדשה קריית שמואל. השיטפון הגדול הרס בתים ברובע וגם הבריטים ועיריית טבריה הרסו למעלה מ-100 בתים כדי לפנות מקום לשלושה רחובות רחבים.   במלחמת העצמאות בשנת 1948 נהרסים מרבית מבני טבריה העתיקה
טחנת הרוח במשכנות שאננים

טחנת הרוח במשכנות שאננים

משכנות שאננים היא שכונת המגורים הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה. השכונה נמצאת בסמוך לשכונת ימין משה, מול חומת העיר העתיקה, במורד שמעל בריכת הסולטן. היא נחנכה בשנת 1860 ביוזמת הנדבן הבריטי-יהודי סר משה מונטיפיורי מכספי העיזבון של הגביר יהודה טורא מניו אורלינס. כדי לספק למתיישבים פרנסה הקים סר מונטפיורי טחנת רוח. הטחנה היתה המבנה הראשון שנבנה בשכונה זו בשנת 1858, כשנתיים לפני שנחנך בה בית המגורים הראשון. מבנה הטחנה היה מגדל שעובי קירות בסיסו כמעט מטר, וגובהו מעל 15 מטרים, בנוי אבן שנחצבה במחצבות מקומיות ומצויד במיכון שנחשב מתקדם מבחינה טכנית באותה עת. תומאס ריצ'רד הולמן והחברה המשפחתית שלו – האחים הולמן מקנטרברי שבאנגליה, ייצרו את הציוד המכני של טחנת הרוח, אשר הובא באנייה לנמל יפו ומשם הובל לירושלים על גבי גמלים. הציוד הורכב בסיוע מהנדסים אנגלים ופועלים מקומיים. במשך 18 השנים הבאות, טחנת הרוח של מונטפיורי טחנה את החיטה המקומית וסיפקה קמח ופרנסה לקהילה היהודית הכללית בירושלים ובמיוחד לתושבי משכנות שאננים. התחזוקה והתפעול של טחנת הרוח של מונטפיורי פסקו בערך בשנת 1876; טחנה מונעת בקיטור, שלא הייתה תלויה בגחמות הרוח החלה לפעול במושבה הגרמנית הסמוכה הממוקמת ברחוב עמק רפאים 6 בשנת 1873, ובכך שמה קץ לכדאיות הכלכלית של טחינת קמח בכוח הרוח בירושלים. שתי טחנות רוח סמוכות, שנבנו בידי הכנסייה היוונית אורתודוקסית בשנות ה-50 של המאה ה-19 כדי לספק קמח לעולי הרגל הנוצרים, הפסיקו אף הן לפעול ככל הנראה בשנות ה-70 של אותה מאה. מגדל האבן ששימש את אחת מהטחנות הללו מהווה כיום חלק ממתחם מסחרי בקצה רחוב רמב"ן שבשכונת רחביה. לאורך מרבית המאה ה-20 מגדל טחנת הרוח של מונטפיורי שימש ציון דרך בירושלים, אמנם ציורי אך מוזנח ונטוש. אולם ב-1948, ממש לפני נסיגת הבריטים מארץ ישראל שהייתה נתונה לשליטתם בימי המנדט, ארגון ההגנה הקים עמדה צבאית על גג המגדל. מספרים שהנציב העליון הבריטי, שיצא מתפילת יום א' בכנסייה סמוכה, הבחין בתוספת והורה לפוצץ את המגדל כולו. אולם רצה הגורל וחיילי ההנדסה הקרבית שהוטלה עליהם המשימה היו במקור מראמסגייט, העיירה האנגלית שמונטפיורי התגורר בה כמעט חמישים שנה, וכשהם ראו את שם עירם מתנוסס על השלט לצד שמו של מונטפיורי, הם 'פירשו מחדש' את ההנחיות להרוס את המגדל והסתפקו בפיצוץ ההרחבה שעל גגו. ב-1967, לאחר איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים, הקרן לירושלים העניקה למגדל המוזנח של טחנת הקמח שיפוץ ראשוני, שכלל את תיקון אבני המגדל והתקנת גג חדש, כיפת נחושת וכנפיים למראית עין. בשנת 1982 נפתח מוזיאון קטן בתוך המבנה. השיפוץ הבא התבצע בשנת 2000, לאחר שהתגלו סדקים במבנה ובכיפה והכנפיים החלו להתפורר ולסכן את המבקרים במקום. המבנה חוזק, והכנפיים הסמליות והכיפה הוחלפו.