ראשית המדינה

  ״לא אשכח את ביתי, כי קטן הוא ולא אתבייש בו בשביל שיש גדולים וטובים ממנו. ביתי קטן, אבל מקום יש בביתי לאדם שכמותי שאינו מבקש גדולות״ (ש״י עגנון - ״מאויב לאוהב״). ״בית עגנון״ בירושלים הוא מוזיאון ספרותי ואתר תרבותי וחינוכי המוקדש ליצירתו של הסופר הישראלי שמואל יוסף (ש"י) עגנון ולהיכרות עם תולדות חייו ועם תרומתו הייחודית לתרבות העברית. המוזיאון, הנמצא ברחוב קלאוזנר 16 בשכונת תלפיות הישנה (ארנונה) בירושלים, ממוקם בבית אשר בו התגורר ויצר ש״י עגנון במשך כ-40 שנים. במקום זה ממש נכתבו הרומנים הגדולים של הספרות העברית במאה ה-20: "סיפור פשוט", "תמול שלשום", "שירה" ועוד עשרות סיפורים שעדיין מסעירים את דמיונם של קוראים רבים בעולם כולו. עגנון התגורר בבית זה עד לחודשיו האחרונים, בעת אשפוזו בשנת 1969. הבית שומר ושוקם על ידי עמותת בית עגנון בירושלים ונפתח מחדש לקהל בשנת 2009. בבית המחודש מוצגים חדר עבודתו המקורי של הסופר, חדר המגורים של המשפחה אשר נשתמר בשלמותו וספריית עגנון המרשימה והייחודית על אלפי הספרים שבה, ביניהם עשרות ספרים עתיקים ונדירים. שיטוט ברחבי הבית, במרפסות ובחצרות מאפשר הצצה אל עולם הרוח והחומר של הסופר, תפיסת עולמו, הגותו ואישיותו החד פעמית. המסיירים בבית עגנון יוכלו לחוות את מקורות ההשראה של הסופר ולפגוש רגעים מחייו. עם זאת, ולמרות שנפתח הבית לקהל, לא נשלם פרויקט השיקום והשימור, ובבית חסרה תצוגת קבע אשר תספר את תולדות חייו של הסופר ולפתוח צוהר לעולמה העצום והרחב של יצירתו הספרותית. חווית הביקור בבית עגנון אינה שלמה ללא התצוגה, אשר תאפשר מפגש ייחודי עם דמותו של גדול הסופרים העבריים, שפתו הייחודית וכתיבתו יוצאת הדופן.

האתר הלאומי ״הקסטל״ הוא אתר המשלב מורשת וטבע במבואות העיר ירושלים. כבר מראשיתו נודעה חשיבותו עקב מיקומו האסטרטגי בדרך העולה לירושלים. במהלך מלחמת העצמאות כוחות אויב חלשו על הדרך מתל אביב לירושלים ומנעו העברת מים, מזון וציוד חיוני נוסף לעיר. כיבוש הקסטל במסגרת מבצע נחשון, היה צעד בפריצת המצור על ירושלים ליצירת ציר מאובטח, להעברה ולאבטחת שיירות אספקה ותגבורת. יחודו של הקרב היה מכמה היבטים: ראשית, הקסטל היה הכפר הערבי הראשון שנכבש במלחמת העצמאות במהלך קרב לילי. חשיבותו בהגנה על הדרך לירושלים היווה משמעות של אות-חיים לנצורים ואיתנות למורל העם כולו. מעבר לכך, הפקודה "הטוראים ייסוגו והמפקדים יחפו" שניתנה במהלך הלחימה, הפכה לחלק ממורשת הקרב של הפלמ"ח ואחר כך של צה"ל. הקסטל יושב על פסגת הר מעוז המתנשא לגובה של 790 מטר מעל פני הים. האתר הוכרז כאתר לאומי בשנת 1980 ומנוהל על ידי רשות הטבע והגנים. שטחו כ–150 דונם והוא נמצא בתוך השטח המוניציפלי של המועצה המקומית מבשרת ציון, כ-6 ק״מ מערבית לירושלים מצד כביש ירושלים-שער הגיא. בפסגתו של ההר הוקמה בתקופה הרומית מצודה שנועדה לשמור על הדרך לירושלים. על אתרה הוקמה בתקופה הצלבנית מצודת קסטלום בלויר  (Castellum Belvoir שפרושו ״מבצר יפה נוף״) ששמה הוא מקור שמו של האתר. למצודה זו היה קשר עין עם מצודות צלבניות בסביבתה המצודות הללו נועדו להגן על מבואותיה המערביים של ירושלים. על חרבות המצודה ומסביבה הוקם הכפר הערבי אל-קסטל. חשיבותו של הקסטל לאורך כל הדורות איננה בהר עצמו אלא במיקומו על הדרך לירושלים - נקודה חיונית לשליטה על ציר הדרך, המקום שממנו נגלית העיר לעולים אליה ממערב וחלק ממעגל היישובים והביצורים המקיפים את מרחב העיר ונותנים לה מגן. תצפית מהקסטל מספקת קשר עין עם נקודות חשובות שסגרו על ירושלים מצפון, ממערב ומדרום, בהיותן גם גבוהות וגם על הדרכים המובילות אל העיר. סיפור הקסטל המרכזי הוא סיפור הקרבות של תש״ח לפריצת הדרך העולה לירושלים. בהיותו כפר ערבי קטן המקיים שליטה מלאה על נתיב השיירות העולה משער הגיא (באב אל ואד) לירושלים, מי שישב בו מנע או התיר את המעבר אל העיר הנצורה. סיפורי הקרבות הקשים מתוארים במקורות רבים. הטוראים ייסוגו והמפקדים יחפו בשנת 1931 במפקד שקיים השלטון האנגלי בארץ נפקדו בקסטל 59 תושבים ב–14 מבנים. היה זה כפר ערבי קטן וחסר חשיבות שהוקם על שרידי המבצר הצלבני. כאשר התפתח הסכסוך היהודי–ערבי נטל הקסטל את התפקיד של חוסם ומפריע פעיל לתנועת היישוב היהודי אל ירושלים וממנה וכך נוצר הצורך הדחוף לפרוץ את הדרך לירושלים באפריל 1948, ולהסיר את האיום לנתק את ירושלים משאר היישוב בארץ. בחודש מרץ התקבלה החלטה לכבוש את הקסטל בכל מחיר, ולאחר קרבות קשים, שהובלו על ידי מרדכי גזית, רצופי אבדות לכוחות ההגנה והפלמ"ח, ולאחר שבאחד הקרבות נהרג מפקד מחוז ירושלים של הכוחות הערביים, עבד אל-קאדר אל-חוסייני, ניתנה פקודת נסיגה. ב-9 באפריל יצאה שוב פלוגת פלמ"ח לכבוש את הקסטל ויהי מה, אך להפתעתה מצאה אותו ריק‏, משום שהלוחמים עזבו אותו כדי לקחת חלק בהלוויית מפקדם ולוחמי הפלמ"ח השתלטו על הקסטל. במבט מסכם על קרבות הקסטל במלחמת העצמאות אפשר לאבחן כמה נושאים ראויים להדגשה: הקסטל היה הכפר הערבי הראשון שנכבש במלואו על מנת להביא הישג קרקעי יזום בפעולה קרבית מתוכננת ומקיפה. בקרב זה קבע שמעון אלפסי, אחד ממפקדי הפלמ״ח בכוח שנשלח לתגבר את חיילי חילות השדה, אמירה שהפכה לנכס צאן ברזל בעקרונות ההפעלה של צה״ל: ”הטוראים ייסוגו והמפקדים יחפו״. זו הייתה הפעם הראשונה שכוחות ערביים ביצעו התקפה לילית יזומה והקרבות המתמשכים חידדו את ההבדל ואת הוויכוחים בין חילות השדה (חטיבות עציוני, אלכסנדרוני, גבעתי, גולני, קרייתי, עודד, וכרמלי), לבין כוח הפלמ״ח, בכל הקשור ליכולות צבאיות ולהישגים בשדה הקרב. הקרב מהווה חלק ממבצע נחשון, שהוא המבצע הראשון הגדול במלחמת העצמאות. הקרבות על הקסטל היו לסמל של לחימה עיקשת במחיר דמים כבד, 84 לוחמים מסרו את נפשם במערכה הכבדה לשחרורה של ירושלים ולהקמתה של מדינת ישראל. בהכנות למלחמת ששת הימים נקבע הקסטל כמוצב של פיקוד מרכז, נחפרו תעלות חדשות ונבנו בונקרים מבטון מזוין. שרידים אלה הם שנחשפים היום לעין המבקר ולא חפירות וביצורי תש״ח. האתר מתוכנן ובנוי לספר את סיפורי הקרבות ויש בו שבילי הליכה במעלה ההר, שילוט מפורט ושרידי מבנים של הכפר, ההופכים את הביקור באתר לחוויה מרגשת. ממעברת הקסטל ועד מבשרת ציון עם תום הקרבות נערכה מדינת ישראל לעידן השלום והפיתוח. גלי עלייה גדולים שטפו את המדינה בשנות ה–50 הראשונות והגיעו גם לקסטל. בפברואר 1951 הוקמה למרגלות ההר מעברת הקסטל שקלטה לתוכה המוני עולים ממזרח וממערב, יהודי עיראק וכורדיסטן, שהגיעו במבצע ”עזרא ונחמיה״, נקלטו אל תוך כ–400 מבני צריף קטנים ועלובים, בתנאי מחיה מינימליים, קשים כלכלית ושונים לחלוטין מתרבות חייהם הקודמת. מתוך המעברה החלה בנייתו של יישוב חדש, ”מעוז ציון” שמו. בשנת 1956 הגיע לארץ גל עלייה שני. תנופת הקליטה יוצרת מוקד חדש מצפון לכביש וליישוב הקיים שהופך גם הוא ליישוב הנושא את השם מבשרת ירושלים. ב–1964 מתאחדים שני היישובים תחת השם ”מבשרת ציון״. היישוב מתפתח במהירות, מפעיל מערכות חינוך משובחות וסביבה יישובית המושכת אליה רבים מירושלים ומכל הארץ. היישוב החדש מחובר לקסטל והקסטל הוא חלק מן היישוב שהופך לסמל ולאתר זיכרון לאומי.

״מערכת גוש עציון- זה האפוס הגדול נורא ההוד של מלחמת היהודים. עמידת אנשים ללא תקווה במשך חורשים רבים; ארבע נקודות בלב שטח האויב, לא נתנו לו לגשת לשערי העיר. אם קיימת ירושלים עברית, אם מכת המוות ליישוב שהיתה מונחת בקופסתו של האויב לא ניתנה, אזי התודה הראשונה של ההיסטוריה הישראלית ושל העם כולו נתונה בראש וראשונה ללוחמי גוש עציון״     ראש הממשלה דוד בן גוריון , תש"י 1950 כפר עציון הוא קיבוץ בגוש עציון החבר בתנועת הקיבוץ הדתי. הקיבוץ הוקם בשנת 1943. הוא נחרב במלחמת השחרור ונבנה מחדש לאחר מלחמת ששת הימים. הוא שוכן על גבעה בהר חברון, ברום של 955 מטרים, כ-5 ק"מ מדרום-מערב לבית לחם ונמצא על קו פרשת המים הארצית.   ראשית המקום ההתיישבות היהודית בגוש עציון, אשר שהחלה בשנות העשרים של המאה הנוכחית, ידעה גלי בנייה וחורבן. בשנת 1927 נעשה הניסיון הראשון להקים יישוב יהודי באזור גוש עציון, אז הוקם היישוב ״מגדל-עדר״. מאחורי ניסיון זה עמדה חברת ההתיישבות "זיכרון דוד". שנתיים לאחר מכן, בעקבות הטבח ברובע היהודי בחברון, נעזב היישוב.   ב-1935 חודשה ההתיישבות היהודית במקום על ידי אנשי חברת "אל ההר". היישוב נקרא כפר-עציון, על שם אחד ממקימיו - שמואל הולצמן (הולץ בגרמנית פירושו - עץ). בין המתיישבים נמנו אנשי ארגון "השומר", עולים מכורדיסטן ופועלים מהמושבות העבריות. הולצמן קנה מכספו שטח של 5000 דונם, והקים חברה בשם "אל ההר". הולצמן השיג הסכמתם של מושל מחוז ירושלים, מר קמפבל, ושל ראש הכמרים בכנסייה הרוסית בדבר החכרת המנזר הרוסי. למקום הובאה קבוצת פועלים יהודים והם השתכנו בחדרי המנזר. עם פרוץ מאורעות תרצ"ו (אפריל 1936) החלו ערביי האזור להתנכל ליישוב היהודי בכפר עציון. בחודש אב תרצ"ו (אוגוסט 1936) עזבה קבוצת הפועלים את המקום וכל העמל הרב שהושקע בו ירד לטמיון. מבנה המרפאה נשרף, אך שוקם לאחר מלחמת ששת הימים. ביום כ"ה בניסן תש"ג (30.4.1943) עלו אנשי "קבוצת אברהם" (ע"ש הרב אברהם יצחק הכהן קוק) של תנועת השומר הדתי ועמם אנשי הפלמ״ח אל ההר, וייסדו את הקיבוץ-הדתי כפר-עציון. נוסף לערך ההיסטורי שביישוב האזור מחדש, הייתה לכך חשיבות מדינית רבה. כפר עציון היה הראשון מתוך ארבעה קיבוצים שהוקמו כגוש התיישבות מדרום לירושלים על-מנת להגן עליה מפלישה מכיוון דרום. הייתה זו נקודת היישוב העברית הראשונה באזור שמדרום לירושלים, ובעת הקמתה, נקודת היישוב הגבוהה ביותר בארץ ישראל.   פעולות האיבה ונפילת הכפר פעולות האיבה פרצו למחרת ההכרזה באו״ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ב-כ"ט בנובמבר (29 בנובמבר 1947). ארבעת יישובי גוש-עציון מצאו עצמם כלואים בטבעת כפרים ערביים עוינים. הדרך היחידה המקשרת בין גוש-עציון ליישוב היהודי ירושלים, עוברת באזור אל-חַאדֶר ובית-לחם. כביש זה היה נתון לשליטה ערבית לכל ארכו. על-פי החלטת החלוקה, שאושרה ונתקבלה על-ידי ההנהגה היהודית, עתיד היה גוש-עציון להימצא עמוק בתוככי המדינה-הערבית שעתידה לקום. חברי הקיבוצים, בעצה אחת עם ההנהגה הלאומית, החליטו להישאר במקומם, לבצר את היישובים ולחזקם, בלא שידעו מה צופן להם העתיד. במשך החודשים שלאחר מכן ספגו תושבי הקיבוץ התקפות רבות שגבו מהם מחיר דמים קשה. ב-12 למאי 1948 (ג’ באייר תש”ח) -‫ יומיים לפני קום המדינה , פתחו כוחות גדולים של האויב בהתקפה רבתי על הגוש והחל הקרב המכריע על גוש-עציון. כוחות הלגיון-הערבי רוכזו מבעוד מועד ונערכו בלילה לקראת ההתקפה. עם שחר הסתערו על משלטי גוש-עציון ועל היישובים. הערבים תקפו שוב ושוב את קומץ המגינים הדל והמותש שנותר להגן על גוש-עציון בכוחותיו האחרונים. ביום ד' באייר תש"ח - 13.5.1948  -  חודשה ההתקפה עם שחר. לאחר ניסיונות רבים שנהדפו על ידי המגינים, וע"י קבוצת לוחמים ממשואות יצחק שהגנו על מבואות כפר-עציון, פרצו בשעות הצהריים כוחות האויב את שער קיבוץ כפר-עציון וחדרו לתוכו. בתחילה ניסו המגינים להמשיך ולהילחם בתוככי הקיבוץ, אך הכוח הערבי העדיף עשרת מונים הכריע את הקרב. תשדורת אחרונה מכפר-עציון לירושלים בְּשֹרָה: "מלכה נפלה" - כפר-עציון נפל בקרב. המגינים, חברים ולוחמי פלמ"ח, נהרגו תוך כדי קרב וחלקם נורו למוות לאחר שנכנעו לכוחות סדירים של צבא ירדן וערביי האזור. לאחר נפילת הכפר נערך טבח במגיני הכפר. 127 איש, כולל 21 נשים, נרצחו בדם קר ורק ארבעה נותרו בחיים. 320 איש ואישה הלכו בשבי לעבר הירדן והוחזרו לארץ רק לאחר כתשעה חודשים. היישובים נהרסו עד היסוד. גוש-עציון נפל על סף תקומת מדינת-ישראל,  240 מתיישבים ולוחמים נפלו בקרבות גוש-עציון. לימים קבעה הכנסת את יום נפילת כפר-עציון כיום הזיכרון הכללי לחללי צה"ל. למחרת, יום שישי, ה' באייר תש"ח, 14.5.1948, הוכרזה מדינת-ישראל. בעקבות נפילת כפר-עציון, הסדירו ראשי המוסדות-הלאומיים, בתיאום עם הצלב האדום, הפסקת אש. משואות-יצחק, עין-צורים ורבדים נהרסו ונבזזו ואנשיהם נלקחו בשבי הלגיון-הערבי לעבר-הירדן. בייצר הנקמה וההרס, הביאו הערבים חורבן והרס על גוש-עציון. שרידים דלים בלבד נותרו מגוש יישובים פורח ומשגשג, שכולו עלה בלהבות. אזור התיישבותי שלם נמחה מן המפה למשך כמעט עשרים שנה.   החזרה הביתה שנים רבות עמד גוש-עציון בחורבנו. ניתן היה רק להביט מרחוק אל עבר "העץ-הבודד" שסימל את הכמיהה לשוב הביתה. ב-7 ליוני 1967 (כ”ח באייר תשכ”ז) במלחמת ששת-הימים, נכבשו מחדש אדמות גוש-עציון, יחד עם ירושלים, חברון ובית-לחם. באחת הפך חלום השיבה הביתה מהוויה רחוקה ומעורפלת לממשות חיה ונושמת.  ב-27 בספטמבר 1967 (כ"ב באלול ה'תשכ"ז), שבו ועלו בני כפר-עציון יחד עם חבריהם, לביתם החרב בהרי-עציון. מייסדי הקיבוץ היו בני המתיישבים הוותיקים, שאליהם הצטרפו חברי תנועת בני עקיבא מישראל ומהתפוצות. בלבם מפעמת ההחלטה הנחושה לשוב וליישב את ההר, לחזור לנחלת אבות, להתמודד בהצלחה עם המשימה המרגשת והקוסמת, רבת הקשיים ועמוסת האתגרים. מאז נמצא גוש עציון בתנופת יצירה שלא היתה כדוגמתה. ישובים חדשים מוקמים והוותיקים יותר מצויים כל העת בתהליך התרחבות והתבססות. במרוצת השנים נכתבה אודות גוש עציון ספרות עשירה ומגוונת, הקשורה אם במישרין ואם בעקיפין בגוש, בתולדותיו, בבוניו ובמגיניו. ספרות זו נחלקת מעצם טבעה לסוגים ולז'אנרים שונים, ונכללים בה שירים ובלאדות, סיפורים ונובלות, מחקרים היסטוריים וזיכרונות אישיים. כל אחת מאותן יצירות שופכת אור על קטע, פרשייה או דמות הקשורים בגוש, וכולן יחד מצטרפות לפסיפס נרחב, או למכלול, שממנו משתקף אפוס זה, הקרוי גוש עציון.   אתרים בקיבוץ כפר עציון ממוקם מרכז המבקרים - ובו מוזיאון לתולדות ההתיישבות בגוש עציון וחיזיון אור קולי. מרכז המבקרים מספר ומנציח את סיפורם של אנשי גוש עציון במלחמת העצמאות. המרכז ממוקם על הריסות הבונקר בו נפלו אחרוני הלוחמים בקרב, בתוך בית ששרד מהקיבוץ שחרב וחזית של בית חווה ("המנזר הגרמני") שהקימו ב-1928 נזירים ממנזר דורמיציון בירושלים ובו התגוררו ראשוני גוש עציון. סמוך למרכז נמצא גן זיכרון. במקום נמצא ארכיון ובו צילומים, מסמכים, עדויות אישיות מוקלטות, סרטי זיכרון לנופלים, אנשי 'נצר אחרון', דברים מעיזבונם של הנופלים. כמו כן-חדר ובו ציוד אור-קולי וספרית עיון העומדים לרשות הציבור. בקיבוץ נמצאים גם מוזיאון האדם בהר, ובו אוסף של כלי בית וכלי עבודה האופייניים להר חברון, וגן בוטני וזואולוגי בשם "שיר השירים". החיזיון האור קולי עוסק במאורעות מרכזיים בתולדות העם היהודי באזור מימי קדם: גלי ההתיישבות בגוש-עציון, ימי המערכה, הציפייה מנגד, השיבה, ותנופת היישוב היהודי בגוש-עציון. מרכז המבקרים שבכפר עציון (צילמה: מעין שושני מרקוביץ).

״מוזיאון העמק״ אשר בקיבוץ יפעת הוקם בשנת 1967, ובזמנו היה המוביל מבין מוזיאוני החלוצים בארץ. במוזיאון נמצאת אחת התצוגות הגדולות בארץ בנושא ההתיישבות, המספרת את סיפור החלוצים בעמק בשנים 1911-1951 ולמעשה את סיפורו של הקיבוץ. למוזיאון העמק יש מערך הדרכה מפותח, כשהביקור במוזיאון וההדרכה מתמקדים במסרים ובערכים החברתיים והלאומיים כפי שבאו לידי ביטוי במעשה החלוצי. כמות המוצגים האיכותיים במוזיאון אדירה, ובין המוצגים המרהיבים מסתתרים מאות סיפורים. בתקופה זו מבוצע באתר פרויקט חדש של ״ציוני דרך״. מטרתו היא לשדרג את התצוגות במוזיאון ולהתאימן לתקנים ולסטנדרטים מקובלים מבחינה טכנולוגיות ומבחינת אופן ההנגשה לקהל. בין השאר יתווספו למוזיאון מצגות מולטימדיה ומסלולי הביקור יאורגנו מחדש. 
התצוגה החדשה תתמקד בהיכרות עם צורות התיישבות, ברעיון ההתיישבות כערך, במשמעות החקלאות, בענפי פרנסה נוספים וחדשים ובהתגייסות למשימות לאומיות. כמו כן התצוגה תכלול היכרות עם תרבות החומר ועם תרבות הרוח המקומית. הפרויקט מתבצע בשלבים, וחלק מהתצוגות אשר בפרויקט כבר מוצגות לקהל הרחב. ״מוזיאון העמק״ אשר בקיבוץ יפעת הוקם בשנת 1967, ובזמנו היה המוביל מבין מוזיאוני החלוצים בארץ. במוזיאון נמצאת אחת התצוגות הגדולות בארץ בנושא ההתיישבות, המספרת את סיפור החלוצים בעמק בשנים 1911 – 1951 ולמעשה את סיפורו של הקיבוץ. המוזיאון הינו מהגדולים מסוגו בישראל, מבחינת גודל התצוגה, השטח, ומספר המוצגים והוא חלק מהמרכז ללימודי ההתיישבות בעמק יזרעאל העוסק בסיפורו של העמק. הוא בנוי על פי נושאים שונים מתחום חיי הקיבוץ ובנוי בצורה של ביתנים כאשר כל ביתן מספר חלק מסוים בסיפור. כמו כן במוזיאון נמצא אוסף כלים חקלאיים מראשית ההתיישבות וחצר משוחזרת בסגנון העלייה השלישית אשר בה צריף, חדר אוכל, באר, צריף תינוקות, אוהל משפחה, מקלחת משותפת, פינת כביסה וסדנאות עבודה. למוזיאון העמק יש מערך הדרכה מפותח, כשהביקור במוזיאון וההדרכה מתמקדים במסרים ובערכים החברתיים והלאומיים כפי שבאו לידי ביטוי במעשה החלוצי: בצורך בלקיחת אחריות חברתית, בחשיבות ה"מעשה", יציקת תכנים יהודיים – חילוניים וטיפוח סובלנות, עזרה ושותפות גורל, ובראש ובראשונה בחיזוק הקשר בין עם לאדמתו.

"נהריים בגשר", אתר הסמוך לקיבוץ ״גשר״ אשר בעמק בית שאן, הוא אתר המשלב בתוכו את חצר גשר הישנה ואת סיפורה של תחנת הכוח אשר הוקמה באזור. חצר גשר הישנה מספרת את סיפורם של חלוצים שהתיישבו במקום, נאחזו בקרקע והגשימו את חלומם. ב״גשר הישנה״ התיישבו לראשונה מקימי קיבוץ גשר. בתקופת מלחמת העצמאות הקיבוץ הותקף וחרב כמעט לחלוטין, ולאחר מכן הוחלט להעתיקו למיקום סמוך שם נמצא קיבוץ״ גשר״ עד היום. האתר המקורי שופץ והפך למוזיאון מורשת להיסטוריה של המקום.   תולדות המקום אדמות האזור נרכשו כבר בתחילת המאה ה-20 על ידי החברה היהודית להתיישבות מידי משפחת סורסוק‏ אולם השלטונות הטורקיים הפקיעו חלקים גדולים מקרקעות אלו לצרכים ציבוריים. רק לאחר הקמת המנדט הבריטי בוטלו ההפקעות וניתן היה לחדש את ההתיישבות באזור. כבר ב-1920 עלתה למקום קבוצה של חלוצים שהורכבה ממשוחררי הגדודים העבריים ומאנשי גדוד העבודה שקראו למקום "גשר נחלים". קבוצה זו סבלה מתנאי החיים במקום והחזיקה מעמד 3 שנים. היא הוחלפה ב-1924 על ידי קבוצה ירושלמית ששינתה את שם המקום ל"משק גשר". גם קבוצה זו עזבה את המקום והקימה צפונית לנקודה את קיבוץ אשדות יעקב‏.   גשר הישנה ב-1939 עלה לנקודה זו גרעין הנוער העובד וגרעין נוסף של עליית נוער מגרמניה. במהלך מלחמת העצמאות, עמד הקיבוץ במרכז איום הפלישה של צבאות הלגיון הירדני וצבא עיראק בניסיונם לפרוץ אל לב הארץ. כוחות גדולים של חיילות רגלים, שריון וארטילריה הקיפו את הקיבוץ הקטן. אולם חברי הקיבוץ הצליחו בעזרת סיוע ותגבורת לבלום מספר מתקפות של הלגיון הירדני וחיל המשלוח העיראקי. מתקפות אלו אומנם כשלו אך לוו בהפגזות ארטילריות כבדות שהרסו את רוב המבנים שמעל פני הקרקע. חברי גשר הגנו בהצלחה על הקיבוץ שהיווה נקודה אסטרטגית בדרכם של צבאות ערב אל תוך הארץ. במהלך הלחימה הקיבוץ כולו, כולל המבנה המיוחד של בית הילדים, נהרסו כליל במלחמת השחרור. שנתיים לאחר המלחמה נבנה הקיבוץ מחדש, כקילומטר ממערב למיקומו המקורי. ב-1989 החלו חברי הקיבוץ בשיתוף המועצה לשימור אתרים וקק"ל בשחזור המקום וב-1992 נפתח המקום למבקרים. מטרת האתר להמחיש את ימי היישוב הראשונים, להעמיק את ההיכרות עם מורשת הקרב של מגיני היישוב ולהכיר למבקרים את האתרים בסביבה. המקום מציע מספר אתרים היסטוריים בהם משולבות פעילויות שונות. בנוסף ניתן לעלות על רכבת משוחזרת לנסיעה בין האתרים השונים, ביניהם ניתן לציין את מוזיאון קרבות מלחמת העצמאות הנמצא בבונקר ששימש כמפקדת היישוב ובו מוצג מופע אור-קולי על קרבות מלחמת העצמאות, אוטובוס אגד ישן העומד בתחנת האוטובוס של גשר ובתוכו מיצג על התחבורה הציבורית בתקופת הקמת היישוב, חדר האוכל המשוחזר - המבנה היחיד ששרד את ההפגזות ועוד.   נהריים בגשר מתחם "נהריים בגשר" כולל לא רק את חצר גשר הישנה אלא גם את ״חוויית נהריים״ - מיצג אורקולי יוצא דופן המשלב סכרים, מים, צלילים וצבע להמחשת פעילותה של תחנת הכוח. בין הירמוך לירדן הקים פנחס רוטנברג, מהנדס ציוני שהיגר מרוסיה לארץ ישראל, מפעל חשמל הידרואלקטרי שפעל משנת 1932 עד 1948. רוטנברג הבין כי העלתם המיוחלת של מיליוני יהודים לכאן תחייב מהפכה טכנולוגית – ומהפכה כזו חייבה חשמל. תחנת הכוח ניצלה את זרם המים של שני הנהרות, הירמוך והירדן, ועל כן נקראה "נהריים". חוויית נהריים מייצגת סמל של מימוש חזון ההתיישבות היהודית ופיתוח התעשייה העברית בארץ ישראל. זהו גם סיפורו של האיש והיזם, פנחס רוטנברג, שהפך חלום למציאות ויצר יש מאין.

מרכז המבקרים של ארכיון המדינה, שהוקם בשיתוף התכנית "ציוני דרך", מעניק למבקרים ביקור חוויתי ואקטיבי. המרכז מורכב משלושה מרחבים: המרחב בראשון הינו אולם דמוי מחסן ארכיונאי, בו מקבלים היכרות ראשונה עם ארכיון המדינה באמצעות הרצאה וסרט חביב ומרתק. המרחב השני הוא חדר האישים, שבו מונצחים 16 נשיאים וראשי ממשלה שהלכו לעולמם. כאן מעיינים המבקרים בתיעוד של אותם אישים ומתמודדים עם שאלה בסגנון חדר בריחה. והמרחב האחרון הוא חדר החידות, בו נמצאים ארבעה מחשבי מגע גדולים שבהם משחקים המבקרים במשחק של חידות היסטוריות על בסיס תיעוד ארכיוני. לאחר מכן מקבלים המבקרים טעימה מאתר האינטרנט של ארכיון המדינה – הכלי העיקרי בו אנו משרתים את הציבור.   המרכז ערוך לקבלת קבוצות בנות 40-5 משתתפים – בני נוער (מכיתה ט ומעלה) ומבוגרים. הביקור במרכז ללא תשלום.

הכרזת העצמאות של מדינה ישראל התקיימה ב-ה’ באייר ה'תש"ח, 14 במאי 1948 ב״בית העצמאות״ אשר בעיר תל אביב. בטקס זה הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל ונחתמה מגילת העצמאות. כמקום התרחשותו של אירוע ייחודי זה, אין ספק כי ל״בית העצמאות״ חשיבות לאומית והיסטורית בלתי רגילה בתולדות העם והמדינה. זהו אתר שקירותיו ופרטיו ֵעדים להתרחשות ההיסטורית של רגע הכרזת המדינה, שאליה חוברים המבקרים בקשר חוויתי ובלתי אמצעי. מסיבה זו קבעה ממשלת ישראל בחוק ״בית העצמאות״ (התשס״ט - 2009) כי האתר יהפוך ל״מוזיאון העצמאות הלאומי״.   תולדותיו של המבנה בית העצמאות שוכן בחלקה שעלתה בגורלו של ראש העיר הראשון, מאיר דיזנגוף, בהגרלת המגרשים ("הגרלת הצדפים") שהתקיימה באפריל 1909. היה זה  אחד הבתים הראשונים שנבנו בתל-אביב. במקור היה הבית בן קומה אחת ובעל גג רעפים. בשנות העשרים נוספה לבניין קומה שנייה. לאחר מות צינה, רעייתו של מאיר דיזנגוף, בשנת 1930 החליט דיזנגוף לתרום אותו להקמת מוזיאון עירוני לאמנות. ואכן, מאפריל 1932 החל הבית לשמש כ״מוזיאון תל אביב לאמנות״, ואילו דיזנגוף עבר להתגורר בדירה קטנה שנבנתה עבורו על גג הבניין. המוזיאון הציג יצירות של אמנים מקומיים וזרים והיה למרכז תרבות פעיל בעיר הצעירה. הצלחתו של המוזיאון והתרחבות אוספיו חייבו את הקמתו של משכן קבע בעל חללי תצוגה גדולים יותר. כעבור ארבע שנים יזם דיזנגוף שיפוץ מקיף של הבניין באמצעות האדריכל קרל רובין. בצוואתו הוריש דיזנגוף את ביתו לתושבי העיר: "בקשתי האחרונה מאת תושבי תל-אביב... הנני מוסר לפקוחכם את בן זקוני, ילד שעשועי, מוזיאון תל-אביב – שמרו עליו כי ברכה בו, כי עתיד המוסד הזה להיות תפארת וכבוד לעירנו" (1 בינואר 1935). המוזיאון המשיך לפעול במקום עד שנת 1971, אז עבר למשכן חדש. בה' באייר תש"ח, 14.5.1948, עם סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, נתכנסו בבית זה חברי מועצת העם. היה זה אחד המכוננים והמרגשים בתולדותיו של עם ישראל. בטקס זה הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל ונחתמה מגילת העצמאות. מגילת העצמאות כללה סקירה היסטורית של זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל ושל הדרך שהובילה להכרזת המדינה. לאחר מכן פורטו בהכרזה הבסיס ההיסטורי, המוסרי והמשפטי להקמת המדינה, ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל, עקרונותיה של המדינה החדשה, פנייה אל גורמים שונים והצהרת כוונות, וחתימותיהם של 37 חברי מועצת העם. מאז חוגגת מדינת ישראל מדי שנה בה' באייר או ביום סמוך, את יום העצמאות. מיוני 1948 עד פברואר 1949 נערכו ב״בית העצמאות״ ארבעים ישיבות של מועצת המדינה. ב-30 בספטמבר 1948 התקבל באולם ד"ר חיים ויצמן, נשיא מועצת המדינה. בשנת 1973 מסרה ממשלת ישראל את הבניין על שלוש קומותיו להנהלת בית התנ"ך שמונתה על ידי "החברה לחקר המקרא" כעמותת בת לניהול הבית. ייעודו היה לשמש כמוזיאון וכמרכז חינוכי להפצת ידע התנ"ך ואהבת התנ"ך, ולבטא את הקשר שבין העצמאות בימינו לבין עצמאות ישראל בימי קדם. במוזיאון הוצבו תצוגות קבועות המתארות את ימי האבות והשופטים, המלכים, הנביאים והחשמונאים. בשנת 1978, לכבוד חגיגות 30 שנה לקום המדינה, הוחלט לשחזר את אולם ההכרזה בקומה הראשונה של המבנה. באותה השנה שוחזר גם טקס ההכרזה במעמד נשיא המדינה אפרים קציר, יו"ר הכנסת יצחק שמיר וראש הממשלה מנחם בגין. בטקס נחתמה מגילה שבה הוכרז על הקמת מוזיאון היכל העצמאות באחריות מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב. אולם ההכרזה, האולם ההיסטורי אשר בו הוכרז על הקמת מדינת ישראל, נפתח לקהל הרחב בשנת 1981 כ״היכל העצמאות״. בית התנ״ך המשיך את קיומו במבנה במקביל בקומה השלישית. (צילם: חיים צח, לע"מ) אודות האתר כיום ב-2012 ״בית התנ״ך״ הפסיק לפעול בבית העצמאות ופעילותו הועתקה למספר מוקדים אחרים. היכל העצמאות ממשיך מאז להיות פתוח לקהל הרחב. הבית כיום מנוהל על ידי עיריית תל-אביב ובאמצעות מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב. תכנון השיקום, השימור ותכנית התצוגה מלווים על ידי מועצה ציבורית הממונה על פי החוק ועל ידי ועדה אקדמית מייעצת.

אולם קבלות הפנים של משכן נשיאי ישראל בשנים 1952- 1972 שכן בצריף עץ פשוט למראה בשכונת רחביה בירושלים. הצריף, תכניו ומרכיביו החזותיים ביטאו את תפיסת עולמם השורשית של הנשיא השני ושל רעייתו רחל ינאית בן-צבי. התוכן החזותי נתן ייצוג בולט לנושא החיים וההיטמעות בארץ ישראל ולשיבתם של בני ישראל לאדמתם. צריף הנשיא ביטא בתוכנו ובצורתו מסר של צניעות, כשיצירות האמנות עשו שימוש בחומרים ודימויים מקומיים, ארץ-ישראליים. צריף הנשיא היה ל"חלון הראווה" של הישראליות הממלכתית ברוח של "פשטות ואמנות". עם העברת בית הנשיא למשכנו הנוכחי בירושלים שינה הצריף את ייעודו המקורי והפך לאולם ההרצאות המרכזי של יד בן-צבי. במסגרת פרויקט ״ציוני דרך״ הצריף שוקם, שומר והוכשר לביקורי הקהל. בצריף מוצגות עבודות האמנות והאומנות- מתנות "עמך ישראל" ומנחות עמי עולם שהובאו לבית הנשיא. יצחק בן צבי (1884-1963) היה נשיאה השני של מדינת ישראל, חלוץ בתקופת העלייה השנייה, היסטוריון ומראשי תנועת העבודה בארץ ישראל. הוא נבחר שלוש פעמים לכהונה כנשיא המדינה ושימש בתפקיד זה בין השנים 1952-1963. בין תפקידיו הציבוריים היה ממייסדי "פועלי ציון", יו"ר הוועד הלאומי, חבר ועד הקהילה בירושלים וחבר הכנסת מטעם מפא"י. צריף הנשיא (מכונה גם "הצריף הגדול") הוא מבנה עץ במתחם ״יד יצחק בן צבי״ בשכונת רחביה בירושלים. הצריך שופץ, שומר ושוחזר בדקדקנות בסוף שנת 2010 כחלק מתוכנית המורשת ״ציוני דרך״ והיה המבנה הראשון ברשימת אתרי מורשת לשימור והעצמה ברחבי הארץ. רקע בני הזוג יצחק ורחל ינאית בן-צבי, מראשוני שכונת רחביה, התגוררו במתחם "משק הפועלות" (בית החלוצות) יחד עם הוריהם בצריף פשוט, אותו קיבל בן צבי כחייל משוחרר מן הצבא הבריטי. לאחר מות בנם הצעיר, עלי, שנפל במלחמת העצמאות על הגנת קיבוץ בית קשת, הועבר הצריף המקורי לקיבוץ בית קשת לשם הקמת בית נוער על שמו. עם היבחרו של בן צבי לנשיא, סירבו בני הזוג בן צבי לעבור לבית זלמן שוקן שנועד לנשיאי ישראל. רחל ינאית אמרה ליוסף כרמל, שלישו הצבאי של הנשיא כי: "אנחנו אנשים עממיים. תמיד חיינו עם העם, בשמחתו שמחנו בצערו כאבנו. אין אנו אוהבים מותרות ורוצים אנו להמשיך באורח החיים לו הורגלנו בצריף הקטן היה מרכז ההגנה בירושלים, שם נפגשנו לראשונה עם אנשי העלייה השלישית, ובו גדלו בנינו עמרים ועלי״ – י' כרמל, יצחק בן צבי: מתוך יומן בית הנשיא, רמת גן, 1967 בעקבות סירוב זה החליטה ממשלת ישראל על רכישת ביתו של הסוחר העשיר ניסים ולירו (בנו של חיים ולירו ואביו של פרופסור אהרון ולירו) הסמוך ברחוב אלחריזי 17 (הוא בית הנשיא יצחק בן צבי), בתור לשכות בין הנשיא ומשרד הנשיא, וכן נבנו בסמוך שני "צריפים שבדיים" (גדול וקטן) על מנת לשמש אולמות קבלות פנים. תיאור המבנה הצריף הגדול שימש את נשיא מדינת ישראל יצחק בן צבי ורעייתו רחל ינאית לאירוח מבקרים מרחבי הארץ, לאספות ולכינוסים בשנים 1952‏-1972. אל הצריף כונסו עתיקות מסותתות באבן ומטבעות קדומים שהובאו מחפירות ארכאולוגיות, חפצי אמנות ואומנות ייצוגיים שהוזמנו בסדנאות אומנים וב"משכית", בהם השטיח המרכזי שהוכן על ידי האמן והסופר עודד בורלא יחד עם רחל ינאית, ומנורת עץ שהוכנה על ידי הפסלת בתיה לישנסקי, או שהוכנו בבתי יוצר פרטיים כתשורה, כגון ציורים וקמיעות שנמסרו לנשיא מכל מגזרי העם ובהם בפרט השומרונים ובני הכפר פקיעין, שהיו בני טיפוחיו. כן הוצגו במקום לוחות החומר מקבר הנביא יחזקאל, שהובאו מעיראק. זמן קצר לאחר פטירתו של בן צבי ב-23 באפריל 1963 נוסד יד בן צבי על ידי רחל ינאית, לוי אשכול וקדיש לוז. מאז שימש הצריף הגדול כאולם הרצאות של יד יצחק בן צבי, והצריף הקטן ככיתת לימוד. הצריף הוא חלק מקומפלקס של מבנים: הוא סמוך למתחם ״בית החלוצות״, לצריף קטן ולבית הנשיא יצחק בן צבי המשמש כיום את מושבו של ארגון ״יד יצחק בן צבי״.

מצודת כ”ח, שנקראה בעבר 'משטרת נבי יושע’, היא אחד המבנים הידועים ביותר בארץ מתקופת מלחמת העצמאות ואחד מאתרי מורשת ישראל. סביב המצודה ועליה התחוללו שלושה קרבות בחודשים אפריל ומאי 1948. המצודה נקראת על שם 28 הלוחמים שנהרגו בכיבושה במלחמת העצמאות. המצודה משמשת כיום בסיס מג"ב. לצידה אנדרטה וקבר אחים, בו קבורים 19 מחללי הקרב השני. בראשית שנת 2014, בסיועה של תכנית ״ציוני דרך״ של אגף מורשת במשרד ראש הממשלה, נפתח בסמיכות למצודה מוזיאון הרֵעות, המנציח את הקרבות ואת החללים שנפלו במקום.   בניית המצודה בשנת 1937, במהלך המרד הערבי הגדול, הוחל ביצור גבול הארץ הצפוני, לצורך מניעת כניסת אנשי כנופיות ותגבורת מלבנון לארץ ישראל. במסגרת פעולות אלו נסלל כביש הצפון, נפרסה גדר הצפון בסמוך לכביש וחמש המשטרות שהיו על הגבול נבנו מחדש כמצודות טיגארט. משטרת נבי יושע (כיום מצודת כ"ח), היא המזרחית מבין החמש. המצודה ניצבת במיקום אסטרטגי בקצה בקעת קדש, על שפת מתלול הרי נפתלי, בגובה של כ-300 מטרים מעל עמק החולה. המצודה חלשה מבחינה צבאית על חלקו המזרחי של כביש הצפון, על כביש 90, על מרחב הרי נפתלי ואגם החולה, ועל ציר הגישה ללבנון. לאחר דעיכת המרד הערבי הגדול בשנת 1939 פחתה חשיבותה של המצודה.  לאחר ההכרזה על תכנית החלוקה, בנובמבר 1947, החלה מתיחות ביטחונית באזור. שיירות יהודיות לרמות נפתלי ולמנרה הותקפו באזור המצודה, ומנגד נערכה פעולת תגמול כנגד תחבורה ערבית על ידי חוליית פלמ"ח. היישובים היהודים הפכו לנצורים חלקית, והגישה אליהם נעשתה בעיקר באופן רגלי. במקביל, החל ריכוז כוחות ערביים באזור ממערב למצודה. ב-15 באפריל 1948 העבירו הבריטים את המצודה לידי כוחות ערביים. מצב זה סיכן את הגישה אל יישובי אצבע הגליל, יישובי רמות נפתלי, ורכס מנרה, בשל השליטה של המצודה על סביבתה ועל דרכי הגישה העוברים בסמוך לה. הכוח הערבי במצודה אף עלול היה לסייע לפלישה ערבית מלבנון אם וכאשר תבוא. כיבוש המצודה הוגדר כיעד אסטרטגי לצורך הבטחת השליטה באזור הגליל המזרחי ועמק החולה. כוחות ה”הגנה'” (צה”ל טרם הוקם) יצאו לכבוש אותה כדי להסיר איום ערבי על אצבע הגליל. ההתקפה הראשונה, ב-15 באפריל 1948 בהשתתפות שתי מחלקות מגולני, מחלקת פלמ”ח וכיתות אבטחה ממספר קיבוצים באזור, בפיקודו של מג”ד גולני ישראל ליאור, לא עלתה יפה, ולכוח היו ארבעה הרוגים. חמישה ימים לאחר מכן, בליל ה-20 באפריל, תקפו כוחות מהגדוד השלישי של הפלמ”ח את בניין המשטרה משני עברים. גם פעולה זו לא הצליחה, ולתוקפים נגרמו אבדות כבדות – 22 הרוגים ועשרות פצועים. בעת הקרב והפינוי הקשה היו מעשי גבורה והקרבה רבים, ועל אחד מהם הוענק בתום המלחמה אות ‘גיבור ישראל’ ליזהר ערמוני, שנפל בקרב. שני לוחמים נודעים נוספים בקרב השני: המ”מים דוד צרקסקי (“דודו”) ופילון פרידמן. דודו עמד בראש מחלקת הפורצים ועליו כתב חברו, חיים חפר, את השיר הידוע, “דודו”. פילון פרידמן פיקד על כוח ההטעיה. הוא לא הסכים להשאיר שני פצועים קשה בשטח והקריב גם את חייו. על מורשת קרב זה נקבע ערך הרעות כאחד מערכי צה”ל. כחודש לאחר מכן, ב-17 במאי 1948, התבצעה ההתקפה השלישית, אחרי שהמצודה הופצצה מן האוויר. התוקפים אל המצודה ומצאו אותה ריקה לאחר שננטשה בידי מגניה אשר נסוגו ללבנון. אחרי שהתמקמו בבניין פגע פגז שנורה, כנראה מכיוון מלבנון, באחד החדרים במקום וגרם למותם של שני לוחמים נוספים. כך עלה מניין הנופלים על כיבוש המצודה בשלושת הקרבות ל-28. על שמם הוסב שם המקום למצודת כ”ח.  כיבוש המצודה, פחות משלושה ימים לאחר הקמת המדינה, נחשב לניצחון הראשון של המדינה הצעירה. חללי הקרב השני טמונים בקבר אחים סמוך לבניין המשטרה ולידו אנדרטה לזכר נופלי שלושת הקרבות. מבנה המצודה משמש כיום כבסיס של משמר הגבול וצורתו מהווה את סמל החייל. המצודה עצמה סגורה לביקורים. המצודה נמצאת על מסלולו של שביל ישראל. במקום נקודת תצפית ממנה ניתן לצפות על נופיו היפים של עמק החולה. שביל טיול רגלי ('שביל הפלמ"ח') נפרץ מאזור צומת כ"ח בעמק החולה אל המצודה, בנתיב הכללי של התקדמות הכוח העיקרי במהלך ההתקפה השנייה על המצודה.

דוד בן-גוריון היה מגדולי המנהיגים היהודים והישראלים שקמו לעם ישראל בעת החדשה, מנהיג הדור שהכריז על הקמת מדינת ישראל.  בן-גוריון הוביל את המאבק על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל והכריז על הקמת המדינה. הוא כיהן כמנהיג תנועת העבודה הציונית, יו"ר ההנהלה הציונית והסוכנות היהודית, מצביא מלחמת השחרור, ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון הראשון של לישראל.  דוד בן-גוריון הקים את צבא ההגנה לישראל, הניח יסודות ובנה נדבכים רבים של חיינו העצמאיים והממלכתיים. בזאת – ולא רק בזאת – זכה להכרה, להוקרה ולהערצה של עם ישראל ושל חסידי אומות העולם.    רקע כללי דוד גרין נולד בפלונסק שבפולין בשנת 1886. הוא קיבל חינוך עברי ב"חדר מתוקן" שייסד אביו, אביגדור גרין והתחנך על ערכי הציונות. מגיל צעיר נמשך לעסקנות ציבורית וכבר בגיל 14 ייסד עם כמה נערים אגודת נוער ציונית בשם "עזרא", שבה התחייבו חברי האגודה בשבועה לדבר ביניהם רק בעברית. דוד גרין עלה בשנת 1906 לארץ עם חלוצי העלייה השנייה, בהשפעת אמונה עזה בהגשמה המעשית של הציונות על ידי שיבה והשתרשות באדמת הארץ. לימים עבר לסג'רה (אילניה), שם הוקם ארגון "השומר". ב-1910 צורף למערכת "אחדות", עיתון "פועלי ציון" ועברת את שמו ל"בן-גוריון". בן-גוריון צידד בהשתלבות באימפריה העות'מאנית, וכדי להיות כשיר להגן על היישוב היהודי מבחינה משפטית, יצא בשנת 1911 עם חבריו, יצחק בן צבי וישראל שוחט, ללמוד משפטים באוניברסיטה של קושטא (איסטנבול). במלחמת העולם הראשונה הואשמו בן-גוריון ובן צבי באי נאמנות לתורכיה והוגלו לאלכסנדריה. משם יצאו לארה"ב.  בשנת 1917 נשא בן-גוריון לאישה את פולה מונבז, שהייתה פעילה ב"פועלי ציון". בשובו לארץ התמסר לפעילות ציבורית והיה ממייסדי מפלגת "אחדות העבודה" (1919) ומבין ראשיה כל שנות קיומה. הוא היה גם נציג ההסתדרות של התנועה הציונית והיישוב. בקונגרס הציוני ה-19 ב-1935 נבחר ליו"ר ההנהלה הציונית ולראש הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים. הוא ייצג את היישוב היהודי בפני ועדות החקירה השונות מחו"ל, שבאו לחקור את הסכסוך היהודי-ערבי. בן-גוריון גם ניסה להגיע להסכם עם מנהיגים ערביים על הקמת שתי מדינות בארץ, על מנת להגשים את הרעיון הציוני, ולו בחלקה של הארץ.  פרסום "הספר הלבן" ב-1939 לא ריפה את ידיו והוא קרא להגברת העלייה, גם ללא רישיונות מהבריטים ולהקמת נקודות התיישבות חדשות.  לאחר שנתקבלה, ב- 29 בנובמבר 1947, ההחלטה במליאת או"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, נרתם בן-גוריון לעמוד בראש היישוב היהודי ולהכינו למלחמה על הקמתה והגשמתה. כמו כן היה איתן בדעתו להכריז על כינון המדינה במועד, שבו עמד להסתיים המנדט הבריטי, ה' באייר תש"ח, 11 במאי 1948.  ב-18 באפריל 1948 נתמנה בן-גוריון לראש "מנהלת העם" ולמנהל ענייני הביטחון של היישוב, וב-ה’ באייר תש"ח, 14 במאי 1948 - הכריז על הקמת מדינת ישראל  ועל ייסוד הממשלה הזמנית, אשר בה שימש ראש הממשלה ושר הביטחון. הודות להנהגתו הנחושה ניצחה מדינת ישראל במלחמת העצמאות את צבאות ערב. לאחר הבחירות לכנסת הראשונה נתמנה בן-גוריון שוב לראש הממשלה ולשר הביטחון.  לאחר הקמת המדינה, בן־-גוריון ראה הכרח ותפקיד לחנך את העם להגשים את המעבר המהפכני אל הוויה של מדינה עצמאית דמוקרטית. את המעבר מתנאים של ישוב, הנתון לשלטון זר, אל מדינה עצמאית עשה העם כולו בהדרכתו של בן־-גוריון. התודעה של ממלכתיות יהודית מתחדשת באה לביטוי מלא בהקמתו של צה"ל, כצבא העם, של כל העם, צבא הנתון למרות הדמוקרטית הנבחרת. בשנת 1953 התפטר דוד בן-גוריון מראשות הממשלה ופרש לחייו בקיבוץ שדה בוקר שבנגב, בצריף שנבנה עבורו על מנת לשמש דוגמא אישית ליישוב ולהפרחת הנגב. שנתיים לאחר מכן הוא נקרא לשוב ולכהן כשר בטחון ולאחר מכן גם כראש ממשלה. עם חזרתו לממשלה הוא הגיע לשדה-בוקר רק בפגרות הכנסת ובחגים. בשנת 1963 פרש בן-גוריון סופית מהממשלה ולקראת התיישבותו המחודשת בשדה-בוקר הרחיבו את הצריף. בתחילת 1968 נפטרה פולה ובן-גוריון בחר את חלקת הקבר עבור שניהם מול נחל-צין, במדרשה.  בן-גוריון זכה להערצה רבה בקרב העם היהודי ובעולם כולו ונחשב בין גדולי האישים היהודיים בתולדות עם ישראל. הוא נפטר ב-1973, כשהיה בן 87, ונקבר בשדה בוקר.  בן-גוריון היה איש הגות ששאב השראתו הרוחנית והמוסרית מן המקורות והערכים של מורשת היהדות; לוחם אמיץ ושוחר שלום ודמות שהאירה נתיבות הדור ועתידה להאיר דרכם של הדורות הבאים.   המוזיאון   צריף בן-גוריון אשר בקיבוץ שדה בוקר, היה ביתו של ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל ושל אשתו פולה בשנים 1953-1973. לאחר מותו של בן-גוריון הצריף הפך למוזיאון המנציח את המנהיג ומורשתו.  צריף המגורים של בן-גוריון מבטא יותר מכול את האיש שהפך את המופת האישי לסגולת מנהיגות. בן-גוריון ורעייתו פולה גרו בצריף מאז שנת 1953, עת התקבלו כחברים בשדה-בוקר. במרוצת השנים הורחב הצריף כדי להתאימו לתנאי העבודה של בן-גוריון ולצרכי האירוח של הזוג. הצריף נשמר במתכונתו המקורית, למעט שינויים ותוספות קלות, שנועדו לאפשר למבקרים נגישות לחדריו. המתנות שקיבל בן-גוריון מאישים וממוסדות שונים, ואשר אותן בחר להציג בביתו, משקפות את אשר היה קרוב ללבו: תמונת סמל המדינה המכילה את תמונתו ואת תמונת יצחק בן-צבי חברו, מגילת העצמאות – אותה קיבל מגולדה מאיר, חנוכייה המנגנת את "התקווה" ומפת ישראל. בלב הצריף נמצא חדר העבודה של בן-גוריון ובו חלק מספרייתו. 5,000 הספרים שנמצאים כאן משקפים את תחומי התעניינותו של האיש: יהדות ותנ"ך, פילוסופיה, היסטוריה וגיאוגרפיה, צבא וביטחון ; בחדר זה כתב את ספריו ומאמריו הרבים שליוו את פעילותו המדינית. כאן העלה על הכתב את זיכרונותיו, שאותם ייעד בעיקר לדור הצעיר של ישראל. מעניינים במיוחד הפריטים, תמונות ופסלים, שבן-גוריון קבע להם מקום בביתו: משה רבנו, המנהיג שהוליך את האומה העברית מעבדות לחירות; אברהם לינקולן, הנשיא האמריקני שמנע את פילוגה של ארצות-הברית וביטל את העבדות; מהטמה גנדי, שהנהיג את הודו לעצמאות והוא סמל להתנגדות ללא אלימות; אפלטון, הפילוסוף היווני; ברל כצנלסון, ידיד נפשו ושותפו בהנהגת תנועת העבודה בארץ-ישראל. אלה מבטאים את השקפת עולמו הממזגת ערכים לאומיים וכלל אנושיים.  ברחבות ההסבר שבכניסה לאתר, מוקרן מייצג היסטורי חדש המספר על חייו של דוד בן-גוריון ועל יחסו לנגב.   

קיבוץ יד מרדכי הוקם בדצמבר 1943 כעשרה קילומטרים דרומית לאשקלון, על אם הדרך המובילה מעזה לתל אביב. כמה חודשים קודם לכן התרחש מרד הלוחמים היהודיים בגטו ורשה, וחברי הקיבוץ, חלוצים מגרעיני "השומר הצעיר" בפולין, חיו תחת הרושם האדיר של מלחמת מעטים מול רבים, תחת עולו של הכובש הנאצי. הם החליטו לקרוא ליישוב המוקם בשם "יד מרדכי" כעדות וכזיכרון לאותו מעשה גבורה שבראשו עמר מרדכי אנילביץ' חבר תנועת "השומר הצעיר״.  בכ״ט בנובמבר 1947 נערכה בעצרת האומות המאוחדות ההצבעה על חלוקת ארץ ישראל. על פי מפת החלוקה הייתה יד מרדכי אמורה להיכלל בשטח המדינה הערבית שתוקם. המצב הביטחוני הלך והחמיר. הנסיעה לתל אביב נעשתה קשה יותר ויותר. יריות ומחסומים של פורעים ערביים הפכו לעניין של שגרה בדרכן של משאיות הקיבוץ מן העיר הביתה. מיקומו של הקיבוץ על אם הדרך לתל אביב הפך אותו ליעד אסטרטגי, שיכול היה להוות מכשול ובלם בפני פולש מצרי אם כוח צבאי כזה ינסה לפרוץ למרכז הארץ. חברי הקיבוץ היו מודעים לעובדה זו ועסקו כל העת בביצור הנקודה ובהפיכתה למתחם צבאי. היה ברור להם שבבוא עת מבחן הם יהיו חייבים להילחם על ביתם, כמו גם לסייע במאמץ הכללי של המדינה הנלחמת על עצמאותה. הקיבוץ הפך למבצר. נחפרו תעלות קשר, עמדות דופנו בפחים ובשקי עפר והונחו מוקשים מחוץ לגדר. הקיבוץ חולק לעשר גזרות ולכל עמדה מונה מפקד.  ב-14 במאי, ה' באייר, הוכרזה מדינת ישראל. למחרת החלה פלישת צבאות ערב לשטחי המדינה. ב-18 במאי הזדמן לאחד משני המפקדים של הקרב ביד מרדכי להצטרף לרכב של הצלב האדום שניסה להניע לכפר דרום כדי לפנות פצועים. הוא הגיע לעזה, נכח בריכוזי הצבא המצרי באזור והצליח להבין משיחה אקראית שהכוח מתכנן לכבוש את יד מרדכי. הקיבוץ נערך למתקפה הצפויה שהחלה עוד באותו יום בהפצצה וירי מן האוויר של מטוסים מצריים. היה הכרח לפנות את הילדים ששהו כל העת במקלטים. בלילה הגיעו משורייני הפלמ"ח מניר-עם בפיקודו של גרשון דבנבוים ז"ל, ופינו את הילדים וחלק מן הנשים לקיבוץ רוחמה ומשם צפונה למקום מבטחים. ב-19 במאי החל הקרב על הקיבוץ. מטוסים וארטילריה הפגיזו את המשק ופגעו במגדל המים. החלה התקפה קרקעית של חיל רגלים מלווה בשריוניות ולאחר מכן גלי התקפה נוספים על עמדות הקיבוץ עצמו. כל ההתקפות נהדפו אך העמדה הקדמית נהרסה וכותרה ולוחמיה פינו עצמם למשק. בסוף היום היו לקיבוץ שישה הרוגים.  ביום שלמחרת, 20 במאי, נמשכו ההפגזות וגלי התקפות חיל הרגלים מצד דרום. החיילים המצריים נהדפו אך התחמושת החלה לאזול ומניין האבדות הגיע ל 12 הרוגים ו-24 פצועים‫.‬ בלילה הצליחה תגבורת של אנשי פלמ״ח להניע למשק, והם עודדו וחיזקו את חברי הקיבוץ העייפים. ביומיים הבאים נמנעו המצרים מהתקפות ישירות ו"הסתפקו" בהמשך ההפגזות וההפצצות מן האוויר אך ביום החמישי למערכה חזרו וניסו לכבוש את הקיבוץ. הפעם הצליחו לחדור פנימה והשתלטו על עמדה מספר אחת. טנק מצרי שהתקדם באזור הלולים נחסם על ידי חבר קיבוץ שהשליך לעברו רימוני יד ונהרג תוך שהוא עוצר את התקדמותו. הלוחמים האחרים הסתערו על העמדה ובקרבות פנים אל פנים הדפו את המצרים לאחור. בסיומו של יום לחימה קשה זה עלה מניין האבדות ל-23 הרוגים. למצרים היו כ-300 נפגעים. לאחר חמישה ימים של לחימה אזלה מרבית התחמושת, לרופא לא נותרו חומרי חבישה והמפקדים שלחו מברקים דחופים בבקשת סיוע למפקדת חטיבת הנגב בניר-עם. הפלמ"ח היה עסוק בהגנה על כל מרחבי הנגב ולא יכול היה להקצות את העזרה המבוקשת. בלילה פונו הפצועים והנשים במשוריינים לגברעם. החברים טמנו את ההרוגים בקבר אחים תחת בונקר המפקדה ועם שחר ניתנה פקודת הנסיגה. חברי הקיבוץ פונו צפונה והתאחדו עם הנשים והילדים שפונו בתחילת הקרב.  מראה כללי של גבעת הקרב ביד=מרדכי.   יד מרדכי הוחזקה על ידי המצרים כחצי שנה ושוחררה ב-5 בנובמבר 1948 על ידי חטיבת גבעתי. כשהגיעה הידיעה על שחרור הבית - מיהרו החברים לשוב לביתם ההרוס ולהקימו מחדש. מגדל המים עמד על "רגליו הפגועות" וכאילו חיכה חצי שנה לחברי הקיבוץ שישובו לביתם. כאשר שבו החברים ליד מרדכי התמוטט המגדל וקרס. לידו הוקמה שלוש שנים מאוחר יותר אנדרטה לזכרו של מרדכי אנילביץ, אשר לרגליה מתקיימת מדי שנה עצרת זיכרון לשואה ולמרד. עצרת זו כורכת יחדיו את גבורת המורדים בגטאות עם לחימתם של חברי הקיבוץ על ביתם.  חברי הקיבוץ התלבטו כיצד להנציח את זכר חבריהם ולוחמי הפלמ"ח שנפלו על הגנת הקיבוץ. בשיחת קיבוץ נרגשת החליטו החברים לכרות לנופלים קבר אחים על גבעה. עשרים שנה מאוחר יותר הוקם בסמוך לחלקת הקבר מוזיאון יד מרדכי "משואה לתקומה”.  גם גבעת הקרב שוחזרה כדי להנחיל לבני נוער ולתיירים את סיפור המקום בדרך מוחשית ובלתי אמצעית. מדי שנה בי"ג באייר, שהיה היום האחרון לקרב ביד מרדכי, עולים חברי הקיבוץ ומשפחות אנשי הפלמ"ח אל חלקת קבר האחים. 

בית יוליוס ג׳ייקובס מעון ראש הממשלה ברחוב בן מימון בירושלים נבנה ב-1933 עבור יוליוס ג'ייקובס, בכיר בפקידות הממשל הבריטי וסגן מושל ירושלים. הבית תוכנן על ידי האדריכל בנימין צייקין. בשונה מן המקובל בירושלים, המבנה נבנה בטון מזוין ללא חיפוי אבן. עם מותו של ג'ייקובס בפיצוץ מלון המלך דוד, המבנה הועבר לרשותה של הסוכנות היהודית ושימש את מועדון חובבי התיירות. ב-1950 נרכש על ידי ממשלת ישראל לצורך הסבתו כמשכן ראש הממשלה ובשנים הבאות אוכלס המבנה על ידי ראשי הממשלה דוד בן-גוריון, לוי אשכול וגולדה מאיר. בימי כהונתו של משה שרת כראש הממשלה, האחרון נותר להתגורר במעון שר החוץ ובתקופה זו ניתנה זכות הדיור בבית לשר האוצר לוי אשכול ולרעייתו אלישבע. בתקופה זו שופץ הבית ועם שובו של ב-גוריון לתפקיד ראש הממשלה, חזר להתגורר בבית זה. ב-1974 הועתק המעון למבנה חדיש והבית המיותם הועבר לעמותת יד לוי אשכול למימוש מטרותיה להנצחת זכרו ופועלו של ראש הממשלה אשכול. תיאור המבנה הבית תוכנן כווילה דו-קומתית בת חמישה חדרים: בקומת הקרקע חלל אירוח, חדר אוכל וחדר שינה ובקומה העליונה שני חדרי שינה וחדר עבודה מרווח. בפנימיותו של הבית בולט ניגוד חריף בין המידות הנדיבות של חדרי האירוח לבין מידותיהם הצנועות של שלושת חדרי השינה. הסלון וחדר האוכל שבקומת הקרקע וחדרי העבודה עם המרפסות הפונות לחזית הגן הנם חדרים רחבי ידיים ולעומתם נבנו חדרי השינה כחללים סמליים ובהם ארונות קיר צמודים. בשתי הקומות יציאה למרפסות הפונות אל גינת הבית ובקומת הקרקע ניתנה גישה מחדר המטבח אל חצר אחורית צרה המהווה דרך גישה אל חדר הכביסה ואל המוסך.  חדר הכניסה וגרם המדרגות הצמוד לו מהווים יחידה ארכיטקטונית בפני עצמה. שלוש מדרגות הכניסה אל הבית מוסגרו ביציקות שיש מלאכותיות ומשוות לכניסה מראה מרשים וצנוע יחד. דלת הכניסה המקורית של המבנה עוצבה גם היא בסגנון אר-דקו בעץ וחלל הכניסה מוקף ארבעה חלונות מלבניים אנכיים. לאחר שינוי ייעודו של המבנה למעון ראש הממשלה נוספו לו שתי תוספות: מקלט תת קרקעי ושתי בקתות שומר ששולבו בגדר ההיקפית.  בשנים 2004-2002 עבר המבנה עבודות שיקום ראשוניות, במסגרתן אושרה הרחבת השטח הבנוי על ידי קירוי הגג ותיחומו כקומה שלישית. בימים אלו מתחדשות עבודות התכנון והבנייה.

גבעת התחמושת הוא הכינוי שניתן למוצב ירדני בצפון ירושלים אשר בו התחולל קרב קשה במלחמת ששת הימים. האתר ״גבעת התחמושת״ כיום הוא אתר הנצחה לאומי המוקדש להנצחת מורשת המערכה על ירושלים במלחמה זו. רקע היסטורי בתחילת שנות ה-30 של המאה העשרים, בתקופת המנדט, בנו הבריטים את "בית הספר לשוטרים" בצפון ירושלים. התחמושת שאוחסנה בגבעה הסמוכה, העניקה לה את שמה "גבעת התחמושת‪. במהלך מלחמת העצמאות, ב-19 למאי 1948, כבשו הירדנים חלקים מאזור צפון ירושלים, לרבות בית הספר לשוטרים וגבעת התחמושת. כתוצאה ממלחמת העצמאות, נחצתה ירושלים למשך 19 שנים לשתי ערים נפרדות - ישראלית וירדנית. בין שני חלקי העיר החצויה הפריד קו גבול שניקרא "הקו העירוני", מגבעת התחמושת בצפון עד מנזר מר אליאס בדרום ירושלים, שלאורכו נמתחו גדרות תיל, הוטמנו מוקשים ונבנו עמדות צבאיות. העיר העתיקה נותרה בשטח ירדן. הר הצופים הפך למובלעת ישראלית, ושמרו עליו 120 חיילי צה"ל הלבושים כשוטרים. אחת לשבועיים הוחלף מחצית הכוח השוהה בהר בעזרת "השיירה הדו-שבועית". כדי למנוע את ישראל מלחבור למובלעת הר הצופים ולנתק את כביש ירושלים המזרחית-רמאללה, בנו הירדנים שלושה מוצבים מבוצרים: מתחם בית הספר לשוטרים- גבעת התחמושת, מוצב גבעת המבתר ומוצב הגבעה הצרפתית. על מתחם בית הספר לשוטרים-גבעת התחמושת הגנה פלוגת חיל רגלים ירדנית מוגברת מגדוד אל-חוסיין‪ . בבוקר ה- 5 ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. ניסיונות מדיניים מצד ישראל להימנע ממלחמה עם הירדנים כשלו. חוסיין, מלך ירדן, הורה לצבאו לפתוח באש לאורך הקו העירוני. לרשות פיקוד המרכז בירושלים וסביבתה עמדו 3 חטיבות מילואים שנסתייעו בגדוד ארטילריה, גדוד שריון פיקודי וחיל האוויר‪.   (צילמה: ורד פיצ'רסקי).   חטיבת ירושלים בלמה מתקפה ירדנית בדרום העיר וכבשה את גזרת ארמון הנציב - מוצב הפעמון, תוך שהיא מנתקת את כביש מזרח ירושלים-בית לחם. חטיבת שריון הראל פעלה מצפון מערב לעיר בכיוון רכס נביא-סמואל תוך ניתוק ציר ירושלים- רמאללה. חטיבת הצנחנים הייתה אמורה לפעול בחזית המצרית, אך מכיוון שכוחות צה"ל התקדמו במהירות בחזית זו, הופנו הצנחנים ברגע האחרון לירושלים. על החטיבה הוטל להבקיע את הקו העירוני בצפון ירושלים כדי ליצור בסיס לחבירה עם הר הצופים ולשחרור העיר העתיקה. בליל שבין ה-5 וה-6 ליוני 1967 פרצו גדודים 28 ו-71 את הקו העירוני באזור נחלת שמעון. גדוד 66 פרץ את הקו העירוני מול בית הספר לשוטרים. בגבעת התחמושת נערך קרב עקוב מדם. בבוקר ה-7 ליוני כבשו חיילי צה"ל את העיר העתיקה. מוטה גור, מח"ט הצנחנים, דיווח: "הר הבית בידנו" - העיר החצויה חוברה לה יחדיו‪. כאשר ששככו הקרבות של מלחמת ששת הימים נוצר דחף לבסס את המאחז היהודי בעיר המאוחדת. כצעד ראשון החליטה ממשלת ישראל על הקמת שכונת מגורים בגבעת הטרשים החשופים, סמוך לקו הגבול לשעבר, בצפון מזרח ירושלים. ימים אחדים לאחר שחרורה של העיר החלו דחפורים לנגוס בגבעת המבתר כדי להכשירה לשיכונים לפי תכנית לבינוי מואץ על גבעת התחמושת- זירת הקרב שממנה פרץ צה"ל אל העיר. כשנודע ל יוסי יפה (ז"ל) מפקד גדוד 66 מחטיבת הצנחנים כי עומדים להרוס את גבעת התחמושת, פנה ליצחק פניגר, אביו של עופר ז"ל, ההרוג האחרון על הגבעה, וביקש את עזרתו למנוע את ההריסה. פניגר מיהר להזעיק מספר הורים שכולים ויחד, תכננו הצבת משמרות ביום ובלילה על גבעת הקרב שבתעלותיה ניכר עדין חותמה הטרי של המלחמה. התערבות ההורים השכולים ודרישתם הנחרצת להשאיר את מקום הקרב ושחררו לדורות הבאים- היא שהביאה להפיכתו לאתר הנצחה. פניגר, שהיה למנכ"ל הראשון, הציע להקים אתר שינציח שלשה דברים‪: א. את המאורע הגדול בחיי העם ועצם השחרור של ירושלים על-ידי חטיבות צה"ל שהשתתפו בקרב זה‪. ב . את זכרם של 182 הגיבורים שחרפו נפשם ונפלו על שחרורה של ירושלים במלחמת ששת הימים‪. ג. את עיזבונותיהם התרבותיים, האומנותיים והספרותיים של אלו שהשאירו לנו את עיזבונם ולא הספיקו לסיימם‪ .   מיצג כוריאוגרפיה בלב היכל ההנצחה (צילמה: ורד פיצ'רסקי).   שבע שנים שקד הוועד על ארגון התכנית. הוקמה גם ועדה מיוחדת להקמת האתר וצורפו אליה אנשים שהיו קשורים עם שחרור העיר במלחמת ששת הימים. ליושב-ראש הראשון של האגודה נבחר אלוף עוזי נרקיס (ז"ל). במרכז הגבעה הוקמה אנדרטה ועליה חקוקים שמותיהם של נופלי גדוד 66, בקרב להבקעת קו הגבול -הקו העירוני כיבוש בית הספר לשוטרים וגבעת התחמושת‪. בשל חשיבותה של הגבעה הוחלט להכריז עליה כאתר מרכזי לכל החטיבות אשר השתתפו בקרב על איחודה של ירושלים. בשנת 1972, ביום השנה החמישי לשחרור ירושלים, נטעו בגבעה 182 עצי זית לזכר הנופלים. בשנת 1975 ביום השנה השמיני לשחרור ירושלים נחנך האתר ובו מוזיאון להנצחת הלוחמים, שעל אחד מקירותיו חקוקים שמותיהם. אתר ההנצחה כיום כולל מוזיאון, אתר הקרב, מיצג אור קולי, וכן אולם אירועים, אודיטוריום מרווח, כתות לימוד, אמפיתאטרון גדול (עד 2000 איש) ואמפיתאטרון קטן. בנוסף לזאת לרשות הקהל עומדים מרכז מידע, מרכז לימוד, ארכיון, ספרייה. המוזיאון החדש בגבעת התחמושת (צילמה: איילת פינסקי)  

בין גוש עציון לירושלים בנויה מערכת המים ״אמת הביאר״. מערכת זו סיפקה מים בנאמנות לירושלים במשך 2000 שנה, הישג מדהים בכל קנה מידה. מערכת המים "אמת הביאר" בנויה מקילומטרים של מנהרות תת קרקעיות, חצובות ביד אמן ובתכנון הנדסי מדויק להפליא. היא שימשה חלק ממערכת המים שבנה הורדוס להולכת מים לירושלים ולבית המקדש בימי בית המקדש השני כמענה למצוקת המים ששרה באותה התקופה. האמה ממוקמת בצפון הר חברון שנמצאת באזור המועצה האזורית גוש עציון.     רקע ראשיתה של אמת מים זו בימי בית שני, ימי הזוהר של ירושלים ובית המקדש. באותם הימים יצא שמה של ירושלים ההרודיאנית למרחוק כאחת הערים היפות בעולם, ובית המקדש המתחדש, אדיר המימדים, משך אליו גלים חדשים של עולי רגל. בתקופה זו מקורות המים שבירושלים (מעין הגיחון, בריכות המים הציבוריות ובורות המים שבבתים) לא הספיקו לצרכי העיר. בימי החשמונאים, ובעיקר בימי הורדוס ובמאה הראשונה לספירה, גדלה העיר והתרחבה, כמויות גדולות של מים היו דרושות לצורכי עבודת הקודש בהר הבית ובייחוד בשלושת הרגלים. לשם כך תוכננה ונבנתה מערכת חדשה לחלוטין, שכללה נקבות, פירים, ושתי אמות מים שהובילו מים עד לבריכות שלמה: אמה במפלס נמוך- האמה התחתונה, שמקורה במעיינות ואדי אל-ערוב, ו״אמת הביאר״: אמה שמפלסה כ-30 מטר גבוה יותר-האמה העליונה, המובילה מים מ"נחל הפירים" בערבית "ואדי אל ביאר" (בורות) אל בריכת שלמה. חלקה השני של המערכת חיבר בין בריכת שלמה לירושלים. אמות המים לירושלים פעלו בהפסקות מימי בית שני ועד מלחמת ששת הימים. עם השנים עברה המערכת שיפוצים ושכלולים עד שבמאה ה-17 האמה הושבתה. לאחר מבצע שיקום יסודי, הפעילו הבריטים את האמות בשנות העשרים של המאה הקודמת. נבנה סכר אגירה גדול באזור האמה והיא פעלה כסדרה עד מלחמת ששת הימים. עם איחודה של ירושלים הושבת המפעל.   אמת הביאר וחלקיה השונים אמת הביאר שעדין זורמים בה מים, נחשבת לאחר מאמות המים העתיקות והמרשימות ביותר בארץ על אף שהיא אמה קצרה יחסית ואורכה 4.7 ק"מ בלבד. האמה מובילה מים לבריכה העליונה שבברכות שלמה. באמה זו ניתן לראות ניקבה, אמה ומנהרה במרחקים קצרים זה מזה. תחילתה במעין "עין ואדי אל ביאר" הנובע מתוך מחילה קרסטית שאורכה מגיע ל-84 מטרים.   תיארוך האמה והפעלתה חוקרים שונים מתארכים את אמת הביאר לתקופות שונות בהפרש של עד 200 שנה: החל מימי המלך אלכסנדר ינאי (תקופת החשמונאים), ימי הורדוס ואף לתקופה הרומית. כיום אין די נתונים לקבוע בביטחון את תחילת זמן פעילותה של האמה אך אין ספק שהאמה פעלה מן התקופה הרומית ואילך. לפי עדויות הייתה האמה בשימוש סדיר עד סוף תקופת המנדט. מאז חדלו לנקותה, אולם האמה ממשיכה לזרום גם כיום בחודשי החורף של שנים גשומות במיוחד.   האתר כיום אמת הביאר פועלת היום כאתר תיירות לאחר שהוכשרה על ידי החברה לפיתוח גוש עציון. ניתן לעשות סיורים בתוך נקבות האמה בשני מסלולים: הליכה במנהרה באורך של כ- 40 מ' לכיוון המעיין התת-קרקעי, עין האמה (גובה זרימת המים - 30 ס"מ) חזרה באותה הדרך. הליכה במנהרת המים - חלק ממנהרת המים שהובילה את המים עד בריכות שלמה. ההליכה במנהרה היא לאורך של כ- 135 מ', (גובה זרימת המים כ-60-80 ס"מ), היציאה מתוך המנהרה בסולם מתוך פיר וחזרה רגלית של כ- 3 דק' הליכה לנקודת היציאה.