עליות מאוחרות והמדינה שבדרך

הכרזת העצמאות של מדינה ישראל התקיימה ב-ה’ באייר ה'תש"ח, 14 במאי 1948 ב״בית העצמאות״ אשר בעיר תל אביב. בטקס זה הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל ונחתמה מגילת העצמאות. כמקום התרחשותו של אירוע ייחודי זה, אין ספק כי ל״בית העצמאות״ חשיבות לאומית והיסטורית בלתי רגילה בתולדות העם והמדינה. זהו אתר שקירותיו ופרטיו ֵעדים להתרחשות ההיסטורית של רגע הכרזת המדינה, שאליה חוברים המבקרים בקשר חוויתי ובלתי אמצעי. מסיבה זו קבעה ממשלת ישראל בחוק ״בית העצמאות״ (התשס״ט - 2009) כי האתר יהפוך ל״מוזיאון העצמאות הלאומי״.   תולדותיו של המבנה בית העצמאות שוכן בחלקה שעלתה בגורלו של ראש העיר הראשון, מאיר דיזנגוף, בהגרלת המגרשים ("הגרלת הצדפים") שהתקיימה באפריל 1909. היה זה  אחד הבתים הראשונים שנבנו בתל-אביב. במקור היה הבית בן קומה אחת ובעל גג רעפים. בשנות העשרים נוספה לבניין קומה שנייה. לאחר מות צינה, רעייתו של מאיר דיזנגוף, בשנת 1930 החליט דיזנגוף לתרום אותו להקמת מוזיאון עירוני לאמנות. ואכן, מאפריל 1932 החל הבית לשמש כ״מוזיאון תל אביב לאמנות״, ואילו דיזנגוף עבר להתגורר בדירה קטנה שנבנתה עבורו על גג הבניין. המוזיאון הציג יצירות של אמנים מקומיים וזרים והיה למרכז תרבות פעיל בעיר הצעירה. הצלחתו של המוזיאון והתרחבות אוספיו חייבו את הקמתו של משכן קבע בעל חללי תצוגה גדולים יותר. כעבור ארבע שנים יזם דיזנגוף שיפוץ מקיף של הבניין באמצעות האדריכל קרל רובין. בצוואתו הוריש דיזנגוף את ביתו לתושבי העיר: "בקשתי האחרונה מאת תושבי תל-אביב... הנני מוסר לפקוחכם את בן זקוני, ילד שעשועי, מוזיאון תל-אביב – שמרו עליו כי ברכה בו, כי עתיד המוסד הזה להיות תפארת וכבוד לעירנו" (1 בינואר 1935). המוזיאון המשיך לפעול במקום עד שנת 1971, אז עבר למשכן חדש. בה' באייר תש"ח, 14.5.1948, עם סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, נתכנסו בבית זה חברי מועצת העם. היה זה אחד המכוננים והמרגשים בתולדותיו של עם ישראל. בטקס זה הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל ונחתמה מגילת העצמאות. מגילת העצמאות כללה סקירה היסטורית של זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל ושל הדרך שהובילה להכרזת המדינה. לאחר מכן פורטו בהכרזה הבסיס ההיסטורי, המוסרי והמשפטי להקמת המדינה, ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל, עקרונותיה של המדינה החדשה, פנייה אל גורמים שונים והצהרת כוונות, וחתימותיהם של 37 חברי מועצת העם. מאז חוגגת מדינת ישראל מדי שנה בה' באייר או ביום סמוך, את יום העצמאות. מיוני 1948 עד פברואר 1949 נערכו ב״בית העצמאות״ ארבעים ישיבות של מועצת המדינה. ב-30 בספטמבר 1948 התקבל באולם ד"ר חיים ויצמן, נשיא מועצת המדינה. בשנת 1973 מסרה ממשלת ישראל את הבניין על שלוש קומותיו להנהלת בית התנ"ך שמונתה על ידי "החברה לחקר המקרא" כעמותת בת לניהול הבית. ייעודו היה לשמש כמוזיאון וכמרכז חינוכי להפצת ידע התנ"ך ואהבת התנ"ך, ולבטא את הקשר שבין העצמאות בימינו לבין עצמאות ישראל בימי קדם. במוזיאון הוצבו תצוגות קבועות המתארות את ימי האבות והשופטים, המלכים, הנביאים והחשמונאים. בשנת 1978, לכבוד חגיגות 30 שנה לקום המדינה, הוחלט לשחזר את אולם ההכרזה בקומה הראשונה של המבנה. באותה השנה שוחזר גם טקס ההכרזה במעמד נשיא המדינה אפרים קציר, יו"ר הכנסת יצחק שמיר וראש הממשלה מנחם בגין. בטקס נחתמה מגילה שבה הוכרז על הקמת מוזיאון היכל העצמאות באחריות מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב. אולם ההכרזה, האולם ההיסטורי אשר בו הוכרז על הקמת מדינת ישראל, נפתח לקהל הרחב בשנת 1981 כ״היכל העצמאות״. בית התנ״ך המשיך את קיומו במבנה במקביל בקומה השלישית. (צילם: חיים צח, לע"מ) אודות האתר כיום ב-2012 ״בית התנ״ך״ הפסיק לפעול בבית העצמאות ופעילותו הועתקה למספר מוקדים אחרים. היכל העצמאות ממשיך מאז להיות פתוח לקהל הרחב. הבית כיום מנוהל על ידי עיריית תל-אביב ובאמצעות מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב. תכנון השיקום, השימור ותכנית התצוגה מלווים על ידי מועצה ציבורית הממונה על פי החוק ועל ידי ועדה אקדמית מייעצת.

״מחנה המעפילים עתלית על שם משה סנה״ הינו אתר לאומי משוחזר המספר על תקופת ההעפלה המאורגנת. תקופה זו החלה בשנת 1934 ונמשכה עד הקמת המדינה בשנת 1948, בזמן בו מחנה ההעפלה בעתלית שימש כמחנה מעצר למעפילים שנתפסו על ידי הבריטים. מחנה המעפילים בעתלית, המשמש כאתר חינוכי פעיל, ממשיך לספר את סיפורה המופלא של ההעפלה, שהייתה לחלק משמעותי מהתודעה הלאומית ומסיפור המדינה שבדרך. במסגרת תכנית ״ציוני דרך״ יזם אגף מורשת במשרד ראש הממשלה בשיתוף עם המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל תכנית פיתוח חדשה לאתר. מדובר ב״תכנית אב״ למתחם המחנה כולו. תכנית זו תהווה מנוף לפיתוחו העתידי של האתר כמרכז ביקור חווייתי וערכי מרכזי לנושא ההעפלה לישראל. במסגרת התוכנית יתבצעו תכנון ואפיון מחודשים של האתר, והתאמה של התכנים לחזון ולחוויית ביקור חדשה ומעצימה. התוכנית כוללת בין היתר שחזור מבנים שונים, יצירת תצוגות, המחשות ועיצוב נופי חדשים והגדרה מחדש של מסלולי הסיור. התצוגות והתכנים החדשים יתמקדו הן בסיפורו המקומי של המחנה, והן במפעל ההעפלה בכללותו. הן יאירו את תהליך ההעפלה כסופו וכשיאו של מסע תלאות רצוף קשיים האוצר בתוכו גם תקווה של חיים חדשים על אדמת המולדת. ״מחנה המעפילים עתלית על שם משה סנה״ הינו אתר לאומי משוחזר המספר על תקופת ההעפלה המאורגנת. תקופה זו החלה בשנת 1934 ונמשכה עד הקמת המדינה בשנת 1948.בתקופה זו נכלאו במחנה מעפילים שנתפסו לאחר מאבק עם הבריטים בעת עלייתם לארץ ישראל בדרכי הים והיבשה וכן פעילי היישוב שנאבקו בשלטון הבריטי, ביניהם לוחמי אצ"ל, לח"י ועצורי "השבת השחורה". באתר נמצאים מבנים משוקמים ומשוחזרים של מחנה המעצר הבריטי המוקף גדרות התיל: מגדלי השמירה, צריף המיון, צריף החיטוי וצריף המגורים. בנוסף להם נמצאת באתר אנייה המדמה את וממחישה את התלאות שעברו המעפילים בדרכם לארץ ישראל. האתר מהווה מרכז הדרכה חינוכי ללימוד מורשת ההעפלה והוא עורך סיורים מודרכים ותוכניות חינוכיות מגוונות. בנוסף להן האתר מציע צפייה בסרט על פריצת הפלמ"ח למחנה באוקטובר 1945, מיצג על ילדי טהרן וכן ביקור ב״בנתיבי ההעפלה״ - מרכז מידע ומחקר לתולדות ההעפלה על שם אלוף מרדכי (מוקה) לימון. זהו מאגר מידע ממוחשב המכיל את שמותיהם של מעפילים, פעילי העפלה ומתנדבים, וכן מידע מקיף הנוגע לתקופת ההעפלה בזמן שלטון המנדט הבריטי בארץ.   רקע היסטורי בין השנים 1934-1948, בתקופה הקשה שלאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה, שלטון המנדט הבריטי בישראל הטיל הגבלות וצמצומים משמעותיים על רישיונות העלייה לארץ. יהודים רבים שרצו לעלות לישראל לא יכלו לעשות זאת באופן חוקי, וכך הגבלה זו הצמיחה מתוכה תופעה הרואית ייחודית – 'ההעפלה' או העלייה הבלתי לגאלית לארץ ישראל. בין השנים 1934 ועד 1939 הגיעו לחופי הארץ כ-50 אניות שנשאו מעל 20,000 מעפילים. מלחמת העולם השנייה, שפרצה בספטמבר 1939, הקשתה על המשך מבצע ההפעלה, אך הצורך בהצלת יהודים שימש כגורם מניע מרכזי להמשך תנועת ההעפלה. עד שנת 1945 הגיעו כ-16,000 מעפילים ב-25 אניות.  גל ההעפלה המשמעותי והגדול ביותר התרחש לאחר המלחמה. ב-3 שנים בלבד, 1945-1948, עלו לארץ כ- 70,000 מעפילים, רובם ניצולי שואה ופליטים שנדדו באירופה בסיוע “תנועת הבריחה”, והועלו על יותר מ- 60 אניות. במהלך השנים האניות אורגנו על ידי המוסד לעליה ב', תנועת בית"ר וארגונים פרטיים. בזמן המלחמה ובמקביל להעפלה הימית, ארגן המוסד לעליה ב' מבצע העפלה יבשתי מארצות ערב, במהלכו עלו מעל 7,500 מעפילים בעיקר מעיראק, סוריה ולבנון. מסעם הרגלי, בעזרתם של חברי "החוליה", הסתיים בגניבת הגבול בצפון הארץ ומעבר אל יישובים סמוכים. בקיץ 1947 עלו ב"מבצע כנף" כ-150 מעפילים ב- 3 טיסות שאורגנו גם הן ע"י המוסד לעליה ב'. המטוסים שיצאו מעיראק ומאיטליה, נחתו במושב יבנאל ולא נתפסו. הבריטים ניסו למנוע את כניסת אניות המעפילים לארץ בדרכים שונות ובאוגוסט 1946 פתחו במבצע "איגלו", במהלכו גורשו המעפילים למחנות שהוקמו הבריטים בקפריסין. היישוב היהודי התגייס והתלכד כולו למען הבאת מעפילים לארץ ישראל. ההנהגה הציונית, שבתחילה הסתייגה ממפעל זה מתוך חשש לעלייה החוקית, החלה מ-1939 להפעיל לחץ בינלאומי על מנת לאפשר למעפילים להגיע. אנשי היישוב ערכו עימותים והפגנות כנגד הבריטים, התגייסו לפעילויות שונות בארץ ויצאו לשליחויות באירופה על מנת לתפעל את ההעפלה. השלטון הבריטי נאבק במבקשים לעלות ארצה ללא אשרות כניסה ובמסגרת זו הקים בארץ ישראל ומחוצה לה מחנות מעצר למעפילים. מחנה המעצר למעפילים בעתלית היה מחנה המעצר המרכזי בארץ ישראל אשר פעל בין השנים 1939-1948. במחנה היו צריף חיטוי, צריפי מרפאה, מטבחים וחדרי אוכל. בין גדרותיו וצריפיו הוחזקו עשרות אלפי מעפילים. לאחר כל התלאות שעברו בדרכם לארץ ישראל מצאו עצמם המעפילים שוב מאחורי סורג ובריח, והפעם על אדמת ארץ ישראל: "...קשה לי לתאר את ההרגשה. לראות סוף סוף את חופי הארץ ואת העיר חיפה ולדעת שבפעם הראשונה, לא נזכה לרוץ על אדמת ארץ-ישראל כאנשים חופשיים – אלא בפעם הראשונה נדרוך על אדמת ארץ ישראל כאסירים..." (מתוך עדותה של מעפילה).  בליל 10 באוקטובר1945 פרץ למחנה כוח מהגדוד הראשון של הפלמ"ח ושחרר את כל 208 המעפילים שהיו עצורים בו באותה העת. בין השנים 1946-1948 הוחזקו במקום גם עצורי "השבת השחורה" ולוחמי המחתרות, שנעצרו על ידי הבריטים במלחמתם לעצמאות. עם הקמת המדינה, היה המחנה אחד מאתרי הקליטה הראשונים לגלי העלייה ההמונית. בתקופה זו שימשו חלק מצריפי המחנה כבית זמני לגרעין המייסד של קבוצת "עין כרמל" שחבריו שהו במקום כשנתיים עד יישובם בנקודת קבע. במבצע קדש (1956) ובמלחמת ששת הימים (1967) הוחזקו במחנה אלפי שבויים מצבאות מדינות ערב עד שבוצעו חילופי שבויים. לאחר מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים שימש המקום כמחנה לשבויים מצרים. בשנת 1950 הוא שימש כמחנה עולים לעולי תימן ובנוסף כמעברה ל-1,200 משפחות. עם התגברות העלייה מעיראק פונו המשפחות מהמעברה והמחנה הוסב למחנה קליטה ומיון של עולים שכונה "שער עלייה ב’”. בשלהי שנות ה-70 פורק המחנה כמעט לחלוטין ונעזב - גורלו של מחנה המעצר למעפילים בעתלית, היה כגורל אתרים נוספים מראשית ההתיישבות: הרס, כתוצאה מחוסר מודעות לערכם ההיסטורי.   מחנה המעצר למעפילים כאתר לאומי משוחזר למפעל ההעפלה היו הישגים רבים עבור עם ומדינת ישראל. ההעפלה הצליחה להביא להצלת יהודים, עזרה להעלות את "הבעיה היהודית" על שולחן הדיונים הבינלאומי והיוותה סמל תודעתי חשוב הן עבור הניצולים והן עבור היישוב. בשנת 1987, במעמד נשיא המדינה מר חיים הרצוג ואישים רבים, הוכרז המחנה כאתר לאומי. האתר מנוהל על ידי המועצה לשימור אתרים. את תכנית השיקום הראשונה של האתר הכין בהתנדבות האדריכל מנחם כץ ז"ל שהעפיל לארץ ישראל על האנייה "ברכה פולד" והיה עצור במחנות בקפריסין ובמחנה בעתלית. מנהלו הראשון של המחנה שהוביל את תכנית הפיתוח היה צביקה הררי ז"ל. במהלך השנים הפך המחנה למרכז חינוכי ללימוד מורשת ההעפלה. השימור הפיסי של המחנה מעניק לאתר את עצמתו כאתר היסטורי. זהו העוגן לשימור הסיפור, שימור המורשת והזיכרון של אחת התקופות המשמעותית ביותר בתולדות העם. שיקום המחנה על חלק מצריפיו, מגדלי השמירה, גדרות התיל, האנייה המדמה אניית מעפילים, והמייצגים הייחודיים הנוספים שבו, מאפשר לקהל המבקרים לגעת בעבר ואולי אף לחוש מעט את תעצומות הנפש והכמיהה שהניעו את המעפילים ופעילי ההעפלה לצאת לדרך כנגד כל הסיכויים. במהלך הביקור רואה הציבור, כיצד אחריות הדדית, שותפות גורל ויעדים משותפים מצליחים ליצור תופעה ייחודית שאין לה אח ורע בתולדות האנושות: תנועת הבריחה באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה ופרשת ההעפלה.   מוקדי עניין עיקריים: מוזיאון האנייה בקיץ 2010 נפתח "מוזיאון אניית המעפילים": אנייה המדמה את מסע ההעפלה לארץ-ישראל בעזרת מולטימדיה. לצורך פרויקט זה נרכשה עבור האתר אנייה הדומה הן במצבה הרעוע והן בתפוסתה לספינות המעפילים. במהלך הביקור באנייה, המבקרים חווים יחד עם המעפילים את ההתרגשות, הציפייה, הקשיים, הצפיפות והשמחה על ההגעה לחופי הארץ אשר ליוו את מסעות ההעפלה. צריף החיטוי לאחר הקליטה נשלחו המעפילים לחיטוי בצריף הדיזאינפקציה. התהליך כלל חיטוי הגוף באמצעות ריסוס אבקת DDT, חיטוי הבגדים במכונת קיטור ולבסוף מקלחת: את הבגדים צררו כחבילה אחת והכניסו לתוך מתקן הקרוסלה. משם הועברו הבגדים לתוך מכונת הקיטור ועברו חיטוי באמצעות אדים. מבנה הדיזאינפקציה הוא מקורי. הצריף עבר שיפוץ ושיקום.   צריף המגורים המשוחזר בכל צריף היו 40 עד 80 דרגשי שינה. לעיתים היה צורך להצמיד את הדרגשים אחד לשני עד כדי כך שהדרגשים נראו כמדפים ארוכים. במקרים רבים המעפילים נאלצו לתלות את חפציהם על הקורות העליונות בגלל הצפיפות. בשעות היום עסקו המעפילים במטלות שונות: לימודי עברית, ניקיון הצריפים, בניית שבילים בין הצריפים והקמת ערוגות נוי. עם רדת החשיכה הם הוכנסו לצריפים ולאחר מפקד הערב נסגרו החלונות וננעלו הדלתות עד לבוקר המחרת.   ״בנתיבי ההעפלה״ - מרכז מידע ומחקר לתולדות ההעפלה על שם אלוף מרדכי (מוקה) לימון: ארכיון מידע ממוחשב הכולל איסוף עדויות של מעפילים ופעילי עלייה, וכן מידע מקיף הנוגע לתקופת ההעפלה בזמן שלטון המנדט הבריטי בארץ. בארכיון מסמכים היסטוריים, קטעי עיתונות, צילומים, כתבים אישיים ופריטים שנתרמו על ידי עולים מעפילים, ימאים וגורמים נוספים.

חנה סנש, הצנחנית והמשוררת, נולדה בהונגריה ב-1921. כציונית נלהבת עלתה לארץ ישראל, למדה שנתיים בבית הספר החקלאי בנהלל והצטרפה כחברה לקיבוץ שדות ים. בעיצומה של השואה יצאה בשליחות הצלה כאחת ממשלחת צנחני היישוב. בחצותה את הגבול להונגריה נתפסה, עונתה והוצאה להורג. בת 23 שנים הייתה במותה. בעיזבונה של חנה סנש נמצאים יומן מרתק, מכתבים רבים, מחזה וכ-40 שירים ביניהם "אלי, שלא יגמר לעולם", "אשרי הגפרור", "קול קרא והלכתי" ועוד. לזכרה של חנה סנש הקימו חברי קיבוץ שדות ים את מרכז ההנצחה הקרוי על שמה – בית חנה סנש. במוזיאון מוצג חיזיון אורקולי המספר את סיפור חייה, שליחותה ומותה של חנה סנש (החיזיון בשש שפות). באולם גם תערוכה צנועה הכוללת את תמונותיהם וסיפור חייהם של ששת הצנחנים האחרים שנרצחו בשליחות, וכן אנדרטה שהובאה מבית העלמין בבודפשט.   אודות חנה סנש חנה סנש נולדה בבודפשט שבהונגריה בשנת 1921 למשפחה משכילה. אביה, בלה סנש, היה סופר ומחזאי מפורסם וידוע נפטר בהיותה ילדה צעירה. אמה, קטרינה סנש, הייתה מורה למוסיקה. חנה גדלה בבית ספוג תרבות אירופית, למדה בבית ספר נוצרי ולא השתייכה לתנועת נוער יהודית או לכל ארגון יהודי כלשהו. למרות זאת היא החליטה לעשות מהפך בחייה ולעלות לארץ ישראל בספטמבר 1939. באותו חודש שבו עזבה חנה את הונגריה פלשו הגרמנים לפולין והתחילה מלחמת העולם השנייה, במהלכה התרחשה השואה הנוראה מכל. ‫בהונגריה נשארת לבדה אמה ואחיה גיורא. אחיה יצא ללמוד בצרפת שנה לפני שעלתה ארצה. בישראל חנה פנתה ללימודים בבית ספר חקלאי בנהלל במטרה להיות פועלת עבריה. לאחר מכן היא הצטרפה לקיבוץ הקטן קיסריה/שדות ים, קיבוץ שזה מקרוב התיישב מדרום לעיר העתיקה קיסריה. כאשר הגיעו הידיעות על הנעשה באירופה, ולאחר שנודע לה מחבר פלמ"ח כי מתארגנת משלחת הצלה, חנה התנדבה לשליחות והתגייסה לפלמ"ח וממנו לצבא הבריטי. באותם הימים לא הורשה הישוב בארץ להקים צבא ובלי צבא אי אפשר היה לפעול בארצות הכבושות. לכן פנו ראשי הישוב לבריטים ששלטו אז בארץ והציעו להם להקים יחדיו משלחת של סוכנים שיפעלו מעבר לקווי האויב למען מאמץ המלחמה הבריטי, ובמקביל לעבודתם כסוכנים חשאיים יפעלו חברי המשלחת להצלת יהודים. הוסכם כי הישוב "ייתן" את האנשים, כולם מתנדבים, האמורים לחזור לאירופה ולפעול כל אחד בארץ המוצא שלו. חלקם של הבריטים היה לאמן את האנשים, להצניח אותם מעבר לקווים ולציידם לקראת משימתם. חנה יצאה לשליחות כקצינה במודיעין של חיל האוויר הבריטי. ב-15 למרץ 1955 חנה צנחה לשטח הפרטיזנים ביוגוסלביה , ושלושה חודשים אחר כך, ביוני 1944, חצתה את הגבול להונגריה כשברשותה משדר ארוך טווח. לרוע המזל נתפסה חנה עוד באותו בוקר. היא עברה עינויים קשים מנשוא וחקירות מתישות אך היא עמדה בגבורה ובאומץ לב כנגד מעניה וחוקריה ולא גילתה דבר. חמישה חודשים ישבה חנה בכלא ההונגרי ואף הליך משפטי נפתח נגדה, הליך שלא הגיע לסיומו. ב- 7 בנובמבר 1944, ללא מתן פסק דין, הוצאה חנה להורג בחצר בית הכלא, והיא רק בת 23 שנים. השומר של בית העלמין קבר אותה בבית הקברות היהודי ואף הציב שלט עם שמה. קטרינה האם, ששרדה את השואה, מצאה את קברה של חנה, וכשעלתה ארצה ביקשה להביא את חנה לקבורה בארץ ישראל. ואמנם בשנת 1950 הועלו עצמותיה של חנה לארץ והיום היא קבורה בהר הרצל, בירושלים, בחלקה מיוחדת שהוקדשה לשבעה מצנחני המשלחת שלא זכו לחזור מהשליחות. לפני שעלתה האם ארצה ביקשה מידיד פסל להציב אנדרטה על קברה של חנה בבודפשט. גם כשהועלו עצמותיה לארץ נשארה האנדרטה בהונגריה ורק בקיץ 2007 הובאה ארצה. כיום היא מוצבת ליד בית חנה שבקיבוץ שדות ים. ‫בגיל 13 קיבלה חנה במתנה יומן בו כתבה במשך תשע שנים. כאשר יצאה לשליחות ממנה לא שבה היא השאירה את היומן וכתבים נוספים למשמרת במחסן שבקיבוץ שדות ים. רק לאחר שנודע לחברי הקיבוץ כי היא לא תשוב, פתחו את המזוודה וגילו את היומן. ביומנה כותבת חנה על ראשית עיסוקה בשאלת הזהות היהודית שלה ולקראת סוף לימודיה בגימנסיה היא כותבת "...אני ציונית ואני מרגישה עכשיו שיהודיה אנוכי בעלת הכרה ובכל מעודי. אני מתגאה ביהדותי ומטרתי לעלות לארץ ישראל ולהשתתף בבניינה". ‫יומנה של חנה וכן מחברת השירים שלה - בעיזבונה יותר מארבעים שירים - זכו לראות אור בספר שיצא לזכרה, וכבר זכה למהדורות רבות. חברי שדות ים, שחיפשו דרך להנציח את זכרה, הקימו בקיבוץ את "בית חנה סנש" ויחד עם בני משפחתו של אחיה גיורא ז"ל, הם מנסים לשמר את זכרה ולהנחיל את מורשתה. את שיריה כתבה סנש בחשאי וכולם התגלו רק לאחר מותה. שניים משיריה הנודעים הם "אשרי הגפרור" ו"הליכה לקיסריה", המוכר יותר במילותיו "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם". שירים אלו הולחנו בידי אברהם דאוס‏ ודוד זהבי, וזכו לביצועים שלזמרים רבים. על חייה ומותה של סנש נכתבו 12 מחזות, ספרים רבים, וכמה סרטי קולנוע. על שמה נקראה אניית המעפילים "חנה סנש", שהצליחה להבקיע את המצור על חופי הארץ בליל ה-25 בדצמבר1945 והביאה לחוף נהריה 252 מעפילים. תמונותיה נמצאות במאגר המידע במחנה המעצר בעתלית. על שמה קרוי הקיבוץ יד חנה, וכן רחובות רבים בערי ישראל.

״מוזיאון העמק״ אשר בקיבוץ יפעת הוקם בשנת 1967, ובזמנו היה המוביל מבין מוזיאוני החלוצים בארץ. במוזיאון נמצאת אחת התצוגות הגדולות בארץ בנושא ההתיישבות, המספרת את סיפור החלוצים בעמק בשנים 1911-1951 ולמעשה את סיפורו של הקיבוץ. למוזיאון העמק יש מערך הדרכה מפותח, כשהביקור במוזיאון וההדרכה מתמקדים במסרים ובערכים החברתיים והלאומיים כפי שבאו לידי ביטוי במעשה החלוצי. כמות המוצגים האיכותיים במוזיאון אדירה, ובין המוצגים המרהיבים מסתתרים מאות סיפורים. בתקופה זו מבוצע באתר פרויקט חדש של ״ציוני דרך״. מטרתו היא לשדרג את התצוגות במוזיאון ולהתאימן לתקנים ולסטנדרטים מקובלים מבחינה טכנולוגיות ומבחינת אופן ההנגשה לקהל. בין השאר יתווספו למוזיאון מצגות מולטימדיה ומסלולי הביקור יאורגנו מחדש. 
התצוגה החדשה תתמקד בהיכרות עם צורות התיישבות, ברעיון ההתיישבות כערך, במשמעות החקלאות, בענפי פרנסה נוספים וחדשים ובהתגייסות למשימות לאומיות. כמו כן התצוגה תכלול היכרות עם תרבות החומר ועם תרבות הרוח המקומית. הפרויקט מתבצע בשלבים, וחלק מהתצוגות אשר בפרויקט כבר מוצגות לקהל הרחב. ״מוזיאון העמק״ אשר בקיבוץ יפעת הוקם בשנת 1967, ובזמנו היה המוביל מבין מוזיאוני החלוצים בארץ. במוזיאון נמצאת אחת התצוגות הגדולות בארץ בנושא ההתיישבות, המספרת את סיפור החלוצים בעמק בשנים 1911 – 1951 ולמעשה את סיפורו של הקיבוץ. המוזיאון הינו מהגדולים מסוגו בישראל, מבחינת גודל התצוגה, השטח, ומספר המוצגים והוא חלק מהמרכז ללימודי ההתיישבות בעמק יזרעאל העוסק בסיפורו של העמק. הוא בנוי על פי נושאים שונים מתחום חיי הקיבוץ ובנוי בצורה של ביתנים כאשר כל ביתן מספר חלק מסוים בסיפור. כמו כן במוזיאון נמצא אוסף כלים חקלאיים מראשית ההתיישבות וחצר משוחזרת בסגנון העלייה השלישית אשר בה צריף, חדר אוכל, באר, צריף תינוקות, אוהל משפחה, מקלחת משותפת, פינת כביסה וסדנאות עבודה. למוזיאון העמק יש מערך הדרכה מפותח, כשהביקור במוזיאון וההדרכה מתמקדים במסרים ובערכים החברתיים והלאומיים כפי שבאו לידי ביטוי במעשה החלוצי: בצורך בלקיחת אחריות חברתית, בחשיבות ה"מעשה", יציקת תכנים יהודיים – חילוניים וטיפוח סובלנות, עזרה ושותפות גורל, ובראש ובראשונה בחיזוק הקשר בין עם לאדמתו.

בית הרב קוק הוא הבית שבו חי ופעל הרב אברהם יצחק הכהן קוק משנת 1923 ועד לפטירתו בשנת 1935. הבית שוכן ברחוב הרב קוק 9 בירושלים, ליד בית טיכו. הרב קוק הוא אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בעולם היהודי של הדורות האחרונים. הוא היה הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל, איש הלכה, פוסק, מקובל, הוגה דעות ומשורר והוא נחשב לאחד מאבות הציונות הדתית. הוא הקים את הרבנות הראשית לארץ ישראל שבה כיהן וכן ייסד את ישיבת מרכז הרב. כיום, בית הרב קוק משמש כמוזיאון אשר בו מוצגים סרט ותערוכה על חייו ופועלו. המקום שופץ אך פוטנציאל הביקור באתר עוד טרם מומש במלואו. במסגרת פרויקט ״ציוני דרך״ יהפוך בית הרב קוק לאתר מושקע ומשופץ בעל תצוגה חדשנית. הפרויקט יכלול הפקת סרט אודות הרב וחידוש כולל של התצוגה ומהלך הביקור במקום. התצוגה החדשה תהיה עשירה בחידושים טכנולוגיים ותיצור חוויה דינמית ועכשווית, מסקרנת ומעוררת חשיבה. דרכה ילמדו המבקרים על סיפורו של הרב, על תורתו והגותו ועל תרומתו למפעל הציוני ולעיצוב פניה של מדינת ישראל. בית הרב קוק הוא הבית אשר בו חי ופעל הרב אברהם יצחק הכהן קוק בשנים 1923 עד פטירתו ב-1935. הבית שוכן בקומה העליונה בבניין הבנוי ברחוב הרב קוק 9 בירושלים, ליד בית טיכו. הרב אברהם יצחק הכהן קוק הוא אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בעולם היהודי של הדורות האחרונים. הוא היה הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל, איש הלכה, פוסק, מקובל, הוגה דעות ומשורר והוא נחשב לאחד מאבות הציונות הדתית. הוא הקים את הרבנות הראשית לארץ ישראל שבה כיהן וכן ייסד את ישיבת מרכז הרב. הרב קוק חי בתקופה שבה שב עם ישראל לארצו לאחר גלות בת אלפיים שנה. הוא ראה בשיבה מן הגלות לארץ ישראל ובציונות את תחילת הגאולה. תורתו של הרב מקיפה את כל המציאות האישית והחברתית ונוגעת לכל אדם באשר הוא אדם. מחשבתו משקפת התמודדות יהודית אמיתית אל מול עולם חדש ומגוון ומציעה דרך רוחנית המתאימה עצמה למציאות המשתנה. כיום, בית הרב קוק משמש כמוזיאון שבו מוצגת תערוכה וסרט על חייו ופועלו. הבית שופץ ושוחזר תוך שמירה על אופיו כפי שהיה בחיי הרב. באגפו הדרומי נמצאים חדר הרב על ריהוטו המקורי; הטרקלין - חדר קבלת האורחים של הרב ובו תמונות גאונים וצדיקים; חדר התערוכה - החדר שימש כספריית הישיבה וכעזרת נשים, וכיום נמצאת בו תערוכה קבועה על חיי הרב ופועלו; בית הכנסת - האולם החשוב והמרכזי בבית, שבו היתה ישיבת 'מרכז הרב' בתחילת דרכה. באגף הצפוני, ששימש דירת מגורים למשפחת הרב, נמצאים היום חדר עיון, המרכז התיעודי והמרכז הפדגוגי. במקום מתקיימים שיעורי תורה, ימי עיון וחזיון אורקולי על חיי הרב ואהבת ישראל. "בית הרב" גם מוציא לאור ספרים וכתב עת, מקיים ימי עיון העוסקים בדמותו ובהגותו של הרב קוק ומוציא סיורים מודרכים באתרים בסביבה הקשורים ברב קוק או בתלמידיו הגדולים כמו הרב אריה לוין.

תחנת הרכבת של צמח מהווה חלק מהסיפור הכללי על תרומתה העצומה של הרכבת לפיתוחה של הארץ במחצית הראשונה של המאה העשרים, וחלק מסיפור המאבקים הפוליטיים והלאומיים אשר עיצבו את ההיסטוריה של הארץ כולה ושל עמק הירדן ואגן הכנרת בפרט. תחנת הרכבת בצמח היא אחת משמונה התחנות המרכזיות שהיו לרכבת העמק ואולי המיוחדת שבהן. בסיפור המרתק של התחנה מעורבים ממשלות רחוקות ותושבי המקום, טורקים וגרמנים, אוסטרלים ובריטים, ערבים ויהודים. בתיעוד תולדותיה של התחנה בצמח נחשפות ארבע תקופות, כשכל תקופה  מייצגת 'תחנה' במסלול זמנהּ.   תולדות האתר באוקטובר 1905 הסתיימה הקמתה של מסילת הרכבת בין חיפה, עמק יזרעאל אל סמח' (צמח) בדרום הכינרת. מסילת רכבת זו המשיכה בעמק נחל הירמוך לדמשק. במאי 1906 החל הקו לפעול באופן סדיר ותחנת הרכבת בסמח׳ נחנכה. סמח' הייתה התחנה הצפונית ביותר והמזרחית ביותר בקו מסילת העמק שנמצא בתחומי ארץ ישראל המערבית. בעת בנייתה היה סמח' כפר בדואי קטן שאוכלוסייתו התגוררה במבנים ארעיים. אחר מלחמת העולם הראשונה הייתה סמח' תחנת הגבול שבין ארץ ישראל הבריטית לבין סוריה הצרפתית, וזאת למרות שהגבול בין שתי המעצמות עבר בתקופה זו בנחל הירמוך. הגדרתה של סמח' כתחנת הגבול נעשתה מטעמי נוחות ששירתו הן את הבריטים והן את הצרפתים. מבנה התחנה הינו מבנה בן שתי קומות הבנוי אבן גיר וגג רעפים. כמו כן נבנו במקום מחסנים ומבנה של בריכת מים העשוי אבני בזלת. המבנה שימש למעשה תחנת רכבת של העיר טבריה. עד לסלילת הכביש בין טבריה וסמח' בשנת 1921, הגיעו הנוסעים מטבריה לתחנת הרכבת בשייט בסירות על הכנרת. מצפון לתחנה נבנה מזח ושירות סירות סדיר הסיע בין טבריה לבין התחנה. במהלך מלחמת העולם הראשונה הייתה תחנת הרכבת אתר אסטרטגי בעל חשיבות רבה בשל היותו נקודות מפתח השולטת על מסילות הברזל האזוריות והחיילים הטורקיים הצטוו להגן על התחנה בכל מחיר. כיבוש התחנה בליל ה-24 בספטמבר 1918 הסב הן לחיילים האוסטרליים והן לחיילים הטורקיים אבדות רבות. הקרב נערך בתוך התחנה מחדר לחדר, והכוחות הטורקיים הנסוגים לא הצליחו בניסיון להימלט בסירות על גבי הכנרת. ב-25 בספטמבר 1918 התחולל במקום קרב שנערך במסגרת המאמץ הבריטי לכיבוש צפון ארץ ישראל מידי העות'מאנים. הפרשים האוסטרלים הגיעו לצמח רכובים על סוסים מכיוון דרום-מזרח. הפשיטה החלה עם שחר, סמוך לשעה 4:30 בבוקר. כשהתגלו הפרשים החל כוח המגן העות'מאני לירות לעברם ממכונות ירייה. בשלב זה ניתנה לפרשים פקודה להסתער והם כבשו את התחנה מידי העות'מאנים. בתקופת המנדט הבריטי היוותה התחנה נקודת גבול בין ארץ-ישראל לבין סוריה שהייתה תחת מנדט צרפתי. תחנת הרכבת הייתה צומת מסחרי מרכזי של כל יישובי האזור, שדרכו עברו יבולים מכפרי הסביבה, דגים מהכנרת, וכן חלב ממחלבות הקיבוצים אשר נשלחו לחיפה ולדמשק. במהלך מלחמת השחרור נערך במקום קרב דגניה-צמח במהלכו נהרסו חלק מהמבנים סביב התחנה. מאז קום המדינה היו מבני התחנה שנותרו חלק ממחנה צבאי. ביוני 1946 פוצצו לוחמי הפלמ"ח את הגשר מעל נהר הירמוך. כעת הפכה התחנה מצומת תחבורה מרכזי לתחנה האחרונה, ובמקום נבנתה קרוסלה לסיבוב הקטר. סיום תקופת המנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל לוו בקרב שליטה על צירי תחבורה, ובתוך כמה חודשים הושבת מערך הרכבות בארץ כולה. בשלהי אפריל 1948 כבשו כוחות "ההגנה" את משטרת צמח, ותושבי העיירה סמח' נסו עוד באותו היום, רובם אל מעבר לגבול. במסגרת הפלישה הסורית לעמק הירדן מיד לאחר הכרזת המדינה הפך גם אזור התחנה למוקד קרבות. בבוקר ה-16 במאי המטירו הסורים אש רבה מתותחים וממרגמות על מתחם הרכבת, ובניין התחנה המרכזי עלה באש. הסורים כבשו כעבור יומיים את העיירה סמח' אולם נטשו אותה ואת מתחם הרכבת בתוך כמה ימים לאחר כישלונם בקרב הדגניות. בניין התחנה המרכזי נותר מאז חסר גג ועם סימני פגיעה. אחרי קום המדינה לא שבה עוד "רכבת העמק" לצמח. בראשית שנות ה-50 היא נסעה עד אזור עפולה עוד מספר פעמים, ולאחר מכן הופסקה פעולתה כליל. במתחם הגדול של תחנת הרכבת בצמח שכן מחנה צבא. לאחר 1967, כשהתרחק הגבול הצפוני, פינה הצבא את המתחם, ועם הזמן החל לשמש את המועצה האזורית עמק הירדן כאתר תפעולי. במשך כל אותן שנים נותר בניין התחנה ההיסטורי מוזנח ופרוץ לכל רוח. אחדים ממבני התפעול בשטח התחנה נותרו בשלמותם, אולם מוסך הקטרים, שעוד עמד על תלו בשנות ה-50, נהרס, וממחסן הסחורות נותרו רק היסודות. דודי המים הגדולים העשויים מתכת פורקו ונלקחו, אולם מבנה הבזלת המרשים ששימש מחסה לדודים, נותר כמעט ללא פגע. בסיסו של סובבן הקטרים נותר במקום בשלמותו, כשהוא קבור בחלקו הגדול בתוך האדמה.

תל עמל היה בין הישובים הראשונים בסדרת יישובי ״חומה ומגדל״- שיטה שהפכה עם השנים לסמל המאבק על ההתיישבות. שנים רבות לאחר מכן האתר שוחזר. הוא נחנך למבקרים בשנת 1993 כשהוא ממוקם בתוך מתחם הגן הלאומי ״גן השלושה״.  הסיור באתר מפגיש את המבקר עם מפעל ״חומה ומגדל״ ועם הקשיים והתעוזה החלוצית מתקופת מאורעות 36-39. זהו סיור המקרב את מבקריו למורשת העברית ויוצר תחושת גאווה בארצנו ובבוניה. במסגרת פרויקט המורשת הלאומי ״ציוני דרך״ הוקם באתר מתחם חדש ואינטראקטיבי, המזמין את המבקרים לחוות באופן מוחשי את חווית ההקמה של ״חומה ומגדל״, תוך שהם מוקפים בתפאורה מושקעת ומיצגים דרמטיים. לצד הפן החוויתי במהלך הביקור מסופר גם על קורותיהם ותרבותם של הצעירים המהפכניים של תקופת חומה ומגדל, שהפכו למקור השראה, למורשת, ולגאווה לדורות הצעירים וליהודי הארץ והעולם. בין גן השלושה לאתר חומה ומגדל הוקמה תפאורה מקשרת. בדרך זו ניתן יהיה להזמין את המבקרים הרבים שמגיעים לגן השלושה לחוויה ערכית הנמצאת באותו המתחם.  בתקופת המרד הערבי בשנים 1936-1939 הוקם מפעל מפואר שהתווה את הדרך להתיישבות החדשה, להפרחת השממה ולקביעת הגבולות במדינה: ״חומה ומגדל״. ״חומה ומגדל״ היה בראשית פתרון טכני, שיטה שנמצאה להתיישבות מהירה בלב אזור עוין ונועדה להבטיח הגנה למתיישבים מיד עם עלותם על הקרקע מפני התקפות של כנופיות ערביות. ואולם, המושג הפך עד מהרה משיטה לסמל, המסמל את ההתיישבות כדרך של מאבק מדיני על הגבולות, כתרומה לביטחון הישוב ובשילוב של ערכי ההתיישבות והביטחון. תל עמל תל עמל עלה על הקרקע ב- 10 בדצמבר שנת 1936. הוא היה בין הישובים הראשונים בסדרת יישובי ״חומה ומגדל״ והקיבוץ הראשון בבקעת בית שאן. ב-1937 שונה שמו ל״ניר דוד״ - שחלקו המודרני ממוקם סמוך לתל עמל המשוחזר. שנים רבות לאחר מכן האתר שוחזר ונחנך למבקרים בשנת 1993. הוא ממוקם כיום בתוך מתחם הגן הלאומי ״גן השלושה״.  כיום נמצאים באתר המשוחזר חדר מגורים, חדר אוכל, מטבח ומכבסה, בהם אפשר לחוש ולממש את העבר, וחצר מגדל ממנו ניתן להשקיף מן העבר אל הנוף הירוק הפורח כיום. במקום מוקרן סרטון ומתקיימות פעילויות בתיאום מראש. הסיור באתר מפגיש את המבקר עם הקשיים והתעוזה החלוצית מתקופת מאורעות 36-39, מקרב ויוצר תחושת גאווה בארצנו ובוניה.