אתר העתיקות אום אל עומדאן

תל גזר הוא אתר ארכיאולוגי וגן לאומי הממוקם בין לטרון ורמלה, אשר מזוהה עם העיר הכנענית העתיקה גזר. התל הוא מהחשובים שבתילי ארץ ישראל, והוא מציג שרידים מהתקופה הכנענית התיכונה והמאוחרת ומהתקופה הישראלית. התגלית החשובה ביותר שנתגלתה במקום היא "לוח גזר". לוח זה מכיל את אחת הכתובות העבריות הקדומות ביותר שנתגלו עד היום, המייצגת, ככל הנראה, את העבודות החקלאיות בחודשי השנה השונים. לוח גזר נמצא כיום במוזיאון הארכיאולוגי באיסטנבול והעתק מוגדל שלו ניצב במסלול ההליכה המעגלי. בנוסף ללוח גזר, באתר תל גזר התגלה מפעל מים המשתווה בעוצמתו למפעל המים של מגידו. בתל גזר שכנה בתקופת המקרא אחת הערים החשובות ביותר בארץ. חשיבותה נבעה בעיקר ממיקומה האסטרטגי - סמוך להצטלבות דרך הים הבינלאומית עם דרך הרוחב המוליכה ממישור החוף לירושלים. שטח התל כ- 130 דונם, ונמצאו בו שרידים מתקופות רבות, החל מהתקופה הפליאוליתית המאוחרת (לפני כ- 30 אלף שנה) ועד 1948. עיקר השרידים בתל מתוארכים לתקופה הכנענית התיכונה ולתקופה הכנענית המאוחרת ולתקופה הישראלית, אז היתה גזר עיר מרכזית וחשובה ששלטה על צומת הדרכים במקום בו הסתעפה הדרך לירושלים מדרך הים. העיר נזכרת במקורות היסטוריים רבים. כמו כן נחשפו חומה ונקבת מים מן התקופה הכנענית המאוחרת, יסודות האבן של מגדל שמירה ענק שאורכו יותר מעשרים מטרים והינו מבנה מבוצר מהגדולים באותה תקופה שהתגלה בישראל, ו״שער שלמה״: השער הדרומי של העיר בתקופה הישראלית (מאה 10 לפה״ס). מראה כללי של תל גזר.   על המקום היישוב הראשון בגזר הוקם בתקופה הכלקוליתית. בתקופת הברונזה הקדומה 1 התגוררו תושבי המקום במערות שעל הגבעה. תושבים אלו נהגו לשרוף את מתיהם. בתקופת הברונזה הקדומה 2 גדל היישוב באתר אך נשאר פרוז. אחרי תקופה זו היה פער של כמה מאות שנים ביישובו של התל, אך אפשר שבתקופת הברונזה הביניימית היה במקום יישוב פרזות דל. היישוב באתר התחדש במשך תקופת הברונזה התיכונה 2א' , תקופה המתייחדת בתולדות הארץ בקשרים הדוקים עם מצרים ובגזר התגלו חפצי יבוא מצריים רבים. לשיא התפתחותה הגיעה גזר בתקופת הברונזה התיכונה 2ב'. לתקופה זו שייכים הביצורים הראשונים שהתגלו באתר והבמה המקודשת שבצפונו. על פני התל נמצא שבר של כתובת ובו שלוש אותיות בכתב הפרוטו-כנעני, המיוחס לסוף תקופת הברונזה התיכונה או לראשית תקופת הברונזה המאוחרת. בתקופת הברונזה המאוחרת העיר נזכרת בפעם הראשונה במקורות ההיסטוריים, ברשימת הערים שנכבשו במסע שערך תחותמס ה-3 לארץ ישראל בשנת 1468 לפנה"ס. שבויים מן העיר גזר נזכרים כנראה באסטלה מימי תחותמס ה-4 המאה ה-15 לפנה"ס. באתר התגלה שבר לוח בכתב היתדות, ואפשר שנכתב בימי תחותמס ה-4 בעת שהותו בארץ ישראל. בלוח זה הוא מצווה על שליט גזר להתייצב לפניו. במכתבי אלעמארנה, מן המאה ה-14 לפנה"ס, מוזכרת גזר פעמים רבות כאחת הערים החשובות במרכז ארץ ישראל. כמו כן נזכרה העיר במכתביהם של שליטים שכנים. גזר ומלכה נזכרים במקרא בפרשה של כיבוש ערי השפלה בידי יהושע (יהושע י ,33) וברשימת מלכי כנען המנוצחים (יהושע יב ,12) , אך העיר עצמה לא נכבשה כנראה. היא נפלה בנחלת שבט אפרים (יהושע טז ,3) , אך הוא לא הורישה (שופטים א ,29). פלישתים ישבו בגזר בראשית תקופת הברזל, והתנגשויות עמם באזור זה אירעו בימי דוד: "ותעמד מלחמה בגזר עם פלישתים"( דברי הימים א׳, פרק כ ,4) . דוד הכה אותם "עד גזרה" (דברי הימים א׳, פרק יד, 17). באמצע המאה ה - 10 לפנה"ס נכבשה העיר בידי פרעה מלך מצרים והוא נתנה " שלחים לבתו אשת שלמה" ( ֿמלכים א׳, פרק ט, 17). כלומר, לפי המתואר בתנ"ך, נמסרה העיר לידי שלמה המלך בידי מלך מצרים בערך בשנת 950 לפנה"ס. מתואר כי שלמה בנה את גזר, אולם הבתים מתקופתו קטנים, החרסים אדומים ועליהם מירוק יד, לא נמצאו קברים מהתקופה, אך נמצאו חפצים אופייניים לתקופה בקברים מוקדמים יותר. נוסף לבמה, שכבר יצאה מכדי שימוש עד ימי שלמה, נמצא גם מזבח קטן ועליו דמותו של הבעל. גזר הותקפה במסעו של המלך האשורי, תגלת פלאסר השלישי, שתוארך לשנים 734 - 732 לפנה"ס, ואכן בתקופה זאת חרב שערה של גזר ונשרפו בתי מגורים רבים. ישנה קורלציה בין חורבן גזר לבין אחד מתבליטי המלחמה שפיארו את ארמון תגלת פלאסר, בו מוזכרת גָזְרֻ. כיבושה הסופי של העיר בידי אשור בא במאה השביעית לפנה"ס. בימיה כעיר אשורית הייתה מרכז חשוב לפיקוד ופיקוח על מישור החוף, ונמצאו מספר רשומות מקומיות שמעידות על כך. אחר ימי אשור ננטש האתר, עד ימי הממלכה הפרסית, בהם הייתה העיר חלק מפחוות 'יהוד'. במאות השלישית והשנייה ניתן להבחין ביישוב הלניסטי בעיר. גזר הפכה למרכז הכוחות הסלאוקיים בשפלה ושכן בה מבצר, וממנה יצאו הכוחות להלחם ביהודה המכבי בקרב בית חורון. אחרי הפסדים נוספים בקרב אמאוס נסוגו הכוחות היווניים לגזר. בימי המצביא בכחידס נבנה מחדש שער העיר, ושופצו ביצוריו. אולם אחר עזיבתו שמעון החשמונאי כבש את העיר בשנת 142 לפנה"ס. עם כיבוש הארץ על ידי צלבנים נכללה גזר בתחום הסניורה של רמלה ובמקום היה ככל הנראה יישוב לא מבוצר, בשנת 1177 היה התל זירה לקרב גזר בין צבא ממלכת ירושלים בראשות בלדווין הרביעי, מלך ירושלים לצבא המוסלמי של צלאח א-דין. בשנת 1945 התיישבה באזור קבוצת גזר. ביוני 1948, עת מלחמת השחרור, הותקפה הקבוצה בידי הלגיון הירדני, נכבשה ו־28 ממגיניה נפלו. בסופו של דבר השטחים נכבשו מחדש על ידי הפלמ"ח, ומאז הם מהווים חלק ממדינת ישראל. המועצה האזורית גזר נקראת על שם התל. החפירות בשנת 1871 זיהה החוקר הצרפתי שארל קלרמון - גנו במקום את העיר המקראית גזר. התל עצמו נקרא בערבית תל אבו שושה, על שם הכפר הערבי שהיה בנוי על מורדותיו; הכפר חרב במלחמת העצמאות וניטש כליל. הזיהוי התאשר לאחר שנתיים, כשנמצאו בסביבה כתובות חקוקות בסלע הנושאות את שם העיר. בשנים 1902 - 1909 חפר בגזר ר' מק' ליסטר מטעם ה - .P.E.F היתה זאת אחת החפירות הגדולות הראשונות בארץ. בשנת 1934 חפר א' רואו במדרון הצפוני - מערבי של התל. בשנים 1964 - 1973 חפרה במקום משלחת מטעם היברו יוניון קולג', ובראשה ריט, דיור ואחרים. השרידים העיקריים בשטח התל ביצורי תקופת הברונזה התיכונה 2ב' נראים במדרון הדרומי של התל. מבנה השער בדרום - מערב נשתמר היטב, והוא טיפוסי לתקופה זו; שערים דומים לו התגלו באתרים רבים בארץ - ישראל ובסוריה, והוא מכונה "השער הסורי״. הוא מורכב משני מגדלי לבנים גדולים שביניהם מעבר ישיר אל פנים העיר, בין שלושה זוגות של אומנות מאבנים גדולות מסותתות. יש הקושרים את טיפוס השער הזה בהופעת המרכבות. ממערב לשער נחשף מגדל אדיר בחומה, שהגן על סביבת השער. רוחב מסד האבן שלו 15.6 מ', והוא הביצור הגדול ביותר מתקופה זו שנחשף עד כה בארץ. חלקו העליון היה כנראה בנוי לבנים. החומה עצמה נראית בין השער למגדל. רוחבה כ-4 מ', והיא עשויה מסד אבנים גדולות. חלקה העליון היה בנוי לבנים. מפעל המים מצפון לשער ולחומות נמצא מפעל המים של גזר. הוא נועד לספק מים לעיר בשעת מצור בלי שאנשיה ייאלצו לצאת אל מחוץ לחומות. זהו אחד ממפעלי המים הגדולים והחשובים שנחשפו בארץ. הוא מורכב מפיר וממנהרה חצובה בסלע. המנהרה הגיעה אל מפלס מי התהום בעומק הגבעה. אל הפיר האנכי , שעומקו כ - 7 מ', יורדים במערכת מדרגות, ואחרי כן נכנסים למנהרה משופעת בעלת תקרה גבוהה ומקומרת ובה מדרגות. מנהרה זו הוליכה אל אולם נביעה תת-קרקעי. אורך המנהרה כ - 45 מ' , והיא יורדת לעומק של 29 מ'. חופרי גזר הציעו לתארך את זמנה של מנהרת המים לתקופת הברונזה המאוחרת, אך נראה שהיא מתאימה יותר לתקופת המלוכה הישראלית, משום דמיונה למפעלי מים אחרים באר , כגון במגדו, בגבעון ובחצור. מפעל המים בתל גזר.   ממצאים נוספים במדרון הדרומי, כ - 200 מ' ממזרח לשער מתקופת הברונזה התיכונה, נמצא "שער שלמה". לאחר שהתגלו במגידו ובחצור שערים זהים מימי שלמה, ובעקבות המסופר במקרא על מפעלי בנייה של מלך זה בשלוש הערים ( מלכים א ט , טו ), הוכיח שלמעשה "המצודה החשמונאית " אינה אלא שער העיר בימי שלמה. בחפירות של שנות ה-60 של המאה ה-20 נחשף השער כולו. הוא דומה בתוכניתו ובגודלו לשני השערים האחרים שהוזכרו, וקשור בחומת הסוגרים. משני צדי מעבר השער יש ארבעה זוגות של אומנות בנויות ושלושה זוגות של תאים. לפני הכניסה יש שרידים של שני מגדלים. בצפונו של התל, כ - 100 מ' מצפון-מערב ל "שער שלמה", נמצאת הבמה מסוף תקופת הברונזה התיכונה 2ב' , שייתכן ששימשה גם בתקופת הברונזה המאוחרת. בשטח הפתוח הנשקף למרחוק ניצבות בשורה, מצפון לדרום, עשר מצבות אבן, שחלקן מתנשאות לגובה של יותר מ - 3 מ'. בצמוד להן, ממערב, נמצא אגן גדול של אבן. הוא שימש אולי בסיס למצבה נוספת. נראה שהיה זה מקום פולחן, ויש חוקרים הסבורים שכאן נכרתו בריתות של ארגוני שבטים או של ערי מדינה.

נאות קדומים היא שמורת טבע לאומית שעוצבה ברוח התנ״ך והמקורות. השמורה משתרעת על פני 2500 דונם באזור יער בן שמן. עיצובה של שמורת נאות קדומים שאב את השראתו ממקורות ישראל, מתקופת התנ"ך, מהמקרא ומהתלמוד, ועם השנים הוקמו על אדמתה מתקנים חקלאיים ברוח הימים ההם. כך שוחזרו במקום בתי בד, גתות, מערות, בריכות מים וגנים בוטניים, נשתלו בה צמחי ארץ ישראל העתיקה ובשטחי המרעה שלה משוטטים בעלי חיים רבים ומגוונים, מעזים ועד יחמורים. במהלך השנים הפכה השמורה למרכז לימודי חוויתי עבור תלמידים, בני נוער ומבוגרים מכל המגזרים, ועבור תיירים המגיעים מכל קצוות תבל כדי לראות ולחוש את סיפורי התנ"ך והברית החדשה. נאות קדומים היא תופעה ייחודית, הממלאת ייעוד לאומי ממדרגה ראשונה. היא מקיימת מערכת המציגה את הטבע והחקלאות של ארץ ישראל כפי שנשזרו ונארגו במורשתנו: בתנ"ך, במשנה, בגמרא, במדרשים ובמסורת. היא מקרבת את בני הארץ ואת בני התפוצות אל הארץ ואל צמחיה, תוך גישור בין ימי המקרא והמשנה לימינו אלה. הבוטניקאי וחוקר ארץ-ישראל נגה הראובני היה מהיוזמים העיקריים של הקמת השמורה. בשנת 1964, כ-15 שנים לאחר הקמת המדינה, הוקצו כ-1,500 דונם לנאות קדומים‏. במאי 1965 התקיים כנס יסוד של השמורה בבית הנשיא והחלה הקמת השמורה‏. בשנת 1994 זכה נגה הראובני וצוות נאות קדומים בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

מקווה ישראל הוא בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל. בית הספר הוקם על ידי קרל נטר, מזכיר חברת ״כל ישראל חברים״ בשנת 1870. מטרות הקמתו הן לחנך נוער בישראל לחיי חקלאות והתיישבות, ולהקנות לו השכלה כללית, תרבות יהודית וחינוך עברי בהתאם למורשת ישראל. מקווה ישראל תוכנן ככל הנראה על ידי תאודור סנדל והיוותה מודל ייחודי וראשוני בארץ ישראל. למקווה ישראל השפעות משמעותיות לאורך השנים בתחומים רבים של חינוך, חקלאות ועיבוד הקרקע, הכשרה חקלאית ותעשייתית, ביטחון, התיישבות ועוד. כאן לימדו את ילדי ישראל את תורת האדמה ומפה יצאו בוגרים להקים ישובים חקלאיים ברחבי הארץ. תולדות המקום בשנת 1867 פנתה קבוצת צעירים מירושלים ל"כל ישראל חברים" בפריז במכתב שבו תיארו את העוני והדלות של החיים בארץ, והעלו בקשה מיוחדת ויוצאת דופן: "איננו מבקשים לחם חסד אלא עבודה. הבו לנו אדמה, תנו בידינו כלים, תשלחו אלינו אנשים שֶׁיְלַמְדוּנוּ את עבודת האדמה". במכתב זה הביעו הצעירים את נכונותם לעבוד את האדמה אם הממשלה העותומאנית תרשה להם לרכוש קרקעות. בעקבות פנייתם של הצעירים מארץ ישראל החליטה הנהלת כל ישראל חברים לשלוח לארץ את מזכיר החברה, קרל נטר, לבדוק את המצב בארץ ולגבש המלצות לפעולה. נטר חזר לפריז עם המלצה חד משמעית, שאכן חיוני להקים בארץ מסגרת חינוכית שתעניק לצעירים הכשרה חקלאית. קרל (יעקב) נטר, מזכיר חברת כי"ח, התגייס באופן אישי למשימה. הוא האמין בצורך החיוני בחינוך חקלאי בארץ ישראל כאמצעי ראשון במעלה לעידוד העלייה לארץ. המלצתו המהפכנית של קרל נטר זכתה לאישור הארגון, אשר החליט על פתיחת בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל לנערים ונערות. לאחר שהתקבלו כל האישורים, יצא נטר בעצמו לארץ ישראל, ליווה את כל תהליך הבנייה של בית הספר וגם התמנה להיות מנהלו הראשון. בית הספר הוקם על ידי נטר ב-15 בפברואר 1870, ממזרח ליפו, דרומית לדרך יפו-ירושלים. בכניסה הראשית לבית הספר, בדרך יפו-ירושלים, התקיים ב-28 באוקטובר 1898 מפגש בין הרצל לבין קיסר גרמניה, וילהלם השני. גולת הכותרת של הביקור הייתה חנוכת כנסיית הגואל בירושלים העתיקה. לביקור זה הגיע הרצל במיוחד לארץ ישראל. הוא סבר כי תמיכתו של הקיסר הגרמני תסייע לממש את חזון מדינת היהודים. לאורך השנים ידע בית הספר עליות ומורדות. בשנת 1914 מונה אליהו קרואזה למנהל המקום על ידי הברון רוטשילד (הנדיב הידוע). כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, בהוראת חברת כי”ח, נאלץ מנהל בית הספר לפזר את התלמידים כך שעם סיומה בשנת 1918 נותר בית הספר ללא תלמידים. בעזרת הברון רוטשילד בית הספר נפתח מחדש עבור יתומי המלחמה בארץ, וכך – במשך שנתיים – התמלא בית הספר בתלמידים יתומים מן הערים ומן המושבות. באותן שנים הנהיג אליהו קראוזה חידוש חשוב בתכנית בית הספר: השפה העברית החליפה את הצרפתית כשפת ההוראה בבית הספר. ההחלטה לעבור להוראה בעברית (במקום בצרפתית) באה על רקע ההתעוררות הציונית והרעיון של תחיית השפה העברית בארץ ישראל. לאחר המלחמה שימש מקוה ישראל כמקום הכשרה לחלוצים רבים, שהלכו לאחר מכן להקים קיבוצים, קבוצות ומושבים. בשנת 1926 נוסד סניף "הגנה" במקוה. מאז הקמתו הצטרפו אליו כל התלמידים והמורים, בהנהגתו של קראוזה. כולם עברו בחשאי אימונים, ומקוה שימש גם להכשרה ולאימון של מתנדבים מבחוץ. הנרייטה סולד שעמדה בראש מפעל "עליית הנוער" פנתה לקרואזה לקלוט קבוצות נערים דתיים של עליית הנוער. התנאים שלה היו: שמירת שבת, תפילות וכשרות. קרואזה הסכים ופתח את המדור הדתי במקוה ישראל. לאחר המלחמה, נטלו חניכי מקוה ישראל חלק במאבק במדיניות הבריטית שהגבילה את העלייה וההתיישבות. ממקוה יצא הגרעין הדתי ליישב את בירייה, תוך מאבק עיקש מול הבריטים ובעליית 11 הנקודות בנגב סייעו החניכים בהקמתו של כפר דרום. מקוה שימשה בסיס להתארגנות וליציאה של כוחות ההגנה והפלמ"ח במאבק מול הבריטים ובמלחמת השחרור. במסגרייה של דוד ליבוביץ' במקוה ישראל הייתה סדנת הייצור והתיקונים של ההגנה, וליבוביץ יזם ויצר את הדוידקה – מרגמה ששימשה את ההגנה וצה"ל במלחמת העצמאות. תלמידי מקוה השתתפו במלחמת השחרור. רבים מהם נפלו בקרבות, כמו שנים עשר מחניכי המדור הדתי שנפלו על כיבוש גוש עציון. דוד בן גוריון, לימים ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, העריך את החשיבות העצומה שהייתה למקווה ישראל כמוסד חלוצי, ראשון מסוגו בהגשמת הציונות ובפיתוח ההתיישבות העברית בארץ ישראל: "אלמלא הוקם מקווה ישראל – ספק אם הייתה קמה מדינת ישראל" אמר דוד בן גוריון והוסיף: "הכול התחיל מאז [מקווה ישראל], ואנו רק באנו להשלים את המעשה מבחינה פוליטית ולאומית." מקוה ישראל מאז הקמת המדינה  ב 20.9.49 נחתם הסכם בין מדינת ישראל לבין 'כל ישראל חברים', להמשך קיומה של מקוה ישראל כמוסד עצמאי של כל ישראל חברים. ההסכם בין השאר אישר את השתתפות המדינה בהוצאות המוסד. בשנת 1956 נכרת הסכם בין חברת כל ישראל חברים לבין ממשלת ישראל להקמת חברה שתנהל את מקוה ישראל ומאז מקוה ישראל מהוה חברה ממשלתית. בשנת 1976 נחקק בכנסת ישראל "חוק בית הספר החקלאי מקוה ישראל" ועל פיו "יוסיף לפעול כבי"ס חקלאי לקידום מטרותיו" וכן ש- "אין לשנות יעוד הקרקעות". כיום לומדים בבית הספר מעל לאלף תלמידים, והוא מוגדר כבית ספר ל"לימוד מדעי הטבע הסביבה והביוטכנולוגיה הנשענים על המשק החקלאי". המוסד כולל בתוכו מספר בתי ספר. מרכז המבקרים של מקווה ישראל (באדיבות המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל).   אתרים שונים במקווה ישראל: שער ירושלים השער ההיסטורי של מקוה ישראל, השער בנוי על הדרך לירושלים במאה ה-19. בשנת 1898 התקיימה ליד שער ירושלים הפגישה ההיסטורית בין בנימין זאב הרצל וקיסר גרמניה וילהלם ה-2 על סוס לבן. בית הכנסת בית הכנסת נבנה בין השנים 1893-1896. זהו מבנה מרשים במרכז החצר ההיסטורית של מקוה ישראל. המבנה בנוי בסגנון אדריכלי מעורב, בולטות בו השפעות מערביות, ים תיכוניות ומזרחיות. ארון הקודש נתרם ע"י יעקב קרל  נטר, מייסד ביה"ס החקלאי מקוה ישראל לזכר אביו שנפטר בשנת 1880. מרתפי היקב  היקב נבנה בשנת 1893 כדוגמת היקבים באירופה. מרתפי היקב חצובים בסלע הכורכר, חומר החציבה שימש לבניית המבנים במקוה ישראל. בעבר, אוחסנו במרתפים חביות ענק של יין מקוה ישראל שהיה ידוע בטעמו המיוחד. בשנים 1928-1948 פעלו במרתפי היקב מתנדבי  ה"הגנה" שבאו מקרב המורים, העובדים והתלמידים. בנוסף היו במקום מסתורי  נשק, "סליקים" ונערכו במקום   טקסי השבעה לארגון ה"הגנה". מבנה המכניקה  אחד המבנים הראשונים שנבנו בבית הספר בשנת 1872. במבנה זה פעלה סדנת המכניקה והנפחייה של בית הספר. בשנות ה-40 עבד ולימד במקום דוד ליבוביץ ממציא ה"דווידקה" ובנוסף היה פעיל בארגון ה"הגנה" והתפרסם במיוחד בתעשיית כלי נשק  בצל הסכנה. גן בוטני  הגן הוקם בשנת 1928 , ביוזמת מורי מקוה ישראל. הוא תוכנן על ידי אדריכל הגנים המפורסם יחיאל סגל וטופח במשך 60 שנה ע"י דוד זייזדנברג. בגן גדלים עצים רבים מארצות שונות בעולם ,מאוסטרליה  בדרום ועד קנדה בצפון, מדרום אמריקה במערב ועד סין במזרח. פיקוס בנגלי  עץ שניטע בשנת 1888. שורשי האוויר של העץ השתרשו בקרקע והפכו במשך השנים לגזעים משניים. העץ מסמל את בוגרי מקוה ישראל אשר השתרשו בארץ.

הכרזת העצמאות של מדינה ישראל התקיימה ב-ה’ באייר ה'תש"ח, 14 במאי 1948 ב״בית העצמאות״ אשר בעיר תל אביב. בטקס זה הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל ונחתמה מגילת העצמאות. כמקום התרחשותו של אירוע ייחודי זה, אין ספק כי ל״בית העצמאות״ חשיבות לאומית והיסטורית בלתי רגילה בתולדות העם והמדינה. זהו אתר שקירותיו ופרטיו ֵעדים להתרחשות ההיסטורית של רגע הכרזת המדינה, שאליה חוברים המבקרים בקשר חוויתי ובלתי אמצעי. מסיבה זו קבעה ממשלת ישראל בחוק ״בית העצמאות״ (התשס״ט - 2009) כי האתר יהפוך ל״מוזיאון העצמאות הלאומי״.   תולדותיו של המבנה בית העצמאות שוכן בחלקה שעלתה בגורלו של ראש העיר הראשון, מאיר דיזנגוף, בהגרלת המגרשים ("הגרלת הצדפים") שהתקיימה באפריל 1909. היה זה  אחד הבתים הראשונים שנבנו בתל-אביב. במקור היה הבית בן קומה אחת ובעל גג רעפים. בשנות העשרים נוספה לבניין קומה שנייה. לאחר מות צינה, רעייתו של מאיר דיזנגוף, בשנת 1930 החליט דיזנגוף לתרום אותו להקמת מוזיאון עירוני לאמנות. ואכן, מאפריל 1932 החל הבית לשמש כ״מוזיאון תל אביב לאמנות״, ואילו דיזנגוף עבר להתגורר בדירה קטנה שנבנתה עבורו על גג הבניין. המוזיאון הציג יצירות של אמנים מקומיים וזרים והיה למרכז תרבות פעיל בעיר הצעירה. הצלחתו של המוזיאון והתרחבות אוספיו חייבו את הקמתו של משכן קבע בעל חללי תצוגה גדולים יותר. כעבור ארבע שנים יזם דיזנגוף שיפוץ מקיף של הבניין באמצעות האדריכל קרל רובין. בצוואתו הוריש דיזנגוף את ביתו לתושבי העיר: "בקשתי האחרונה מאת תושבי תל-אביב... הנני מוסר לפקוחכם את בן זקוני, ילד שעשועי, מוזיאון תל-אביב – שמרו עליו כי ברכה בו, כי עתיד המוסד הזה להיות תפארת וכבוד לעירנו" (1 בינואר 1935). המוזיאון המשיך לפעול במקום עד שנת 1971, אז עבר למשכן חדש. בה' באייר תש"ח, 14.5.1948, עם סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, נתכנסו בבית זה חברי מועצת העם. היה זה אחד המכוננים והמרגשים בתולדותיו של עם ישראל. בטקס זה הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל ונחתמה מגילת העצמאות. מגילת העצמאות כללה סקירה היסטורית של זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל ושל הדרך שהובילה להכרזת המדינה. לאחר מכן פורטו בהכרזה הבסיס ההיסטורי, המוסרי והמשפטי להקמת המדינה, ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל, עקרונותיה של המדינה החדשה, פנייה אל גורמים שונים והצהרת כוונות, וחתימותיהם של 37 חברי מועצת העם. מאז חוגגת מדינת ישראל מדי שנה בה' באייר או ביום סמוך, את יום העצמאות. מיוני 1948 עד פברואר 1949 נערכו ב״בית העצמאות״ ארבעים ישיבות של מועצת המדינה. ב-30 בספטמבר 1948 התקבל באולם ד"ר חיים ויצמן, נשיא מועצת המדינה. בשנת 1973 מסרה ממשלת ישראל את הבניין על שלוש קומותיו להנהלת בית התנ"ך שמונתה על ידי "החברה לחקר המקרא" כעמותת בת לניהול הבית. ייעודו היה לשמש כמוזיאון וכמרכז חינוכי להפצת ידע התנ"ך ואהבת התנ"ך, ולבטא את הקשר שבין העצמאות בימינו לבין עצמאות ישראל בימי קדם. במוזיאון הוצבו תצוגות קבועות המתארות את ימי האבות והשופטים, המלכים, הנביאים והחשמונאים. בשנת 1978, לכבוד חגיגות 30 שנה לקום המדינה, הוחלט לשחזר את אולם ההכרזה בקומה הראשונה של המבנה. באותה השנה שוחזר גם טקס ההכרזה במעמד נשיא המדינה אפרים קציר, יו"ר הכנסת יצחק שמיר וראש הממשלה מנחם בגין. בטקס נחתמה מגילה שבה הוכרז על הקמת מוזיאון היכל העצמאות באחריות מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב. אולם ההכרזה, האולם ההיסטורי אשר בו הוכרז על הקמת מדינת ישראל, נפתח לקהל הרחב בשנת 1981 כ״היכל העצמאות״. בית התנ״ך המשיך את קיומו במבנה במקביל בקומה השלישית. (צילם: חיים צח, לע"מ) אודות האתר כיום ב-2012 ״בית התנ״ך״ הפסיק לפעול בבית העצמאות ופעילותו הועתקה למספר מוקדים אחרים. היכל העצמאות ממשיך מאז להיות פתוח לקהל הרחב. הבית כיום מנוהל על ידי עיריית תל-אביב ובאמצעות מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב. תכנון השיקום, השימור ותכנית התצוגה מלווים על ידי מועצה ציבורית הממונה על פי החוק ועל ידי ועדה אקדמית מייעצת.

האתר תל שילה מזוהה עם שילה הקדומה המוזכרת בתנ״ך, אשר היתה המרכז הדתי והרוחני של עם ישראל בתקופה שלפני המלוכה, ואשר בה הוצב משכן אוהל מועד וארון הברית. בשילה הקדומה נקשרו אירועים חשובים ודמויות מרכזיות במקרא שבזכותם נתקדש האתר בתקופות שונות על ידי שלושת הדתות: הגרלת השבטים על ידי יהושוע, סיפור פילגש בגבעה, מלחמות ארון הברית, מסורת ט"ו באב, תפילת חנה, עלי ושמואל הנביא. רציפות היישוב שהתקיימה בשילה מתבטאת בשרידים מתקופות מגוונות, החל בתקופת הברונזה התיכונה ועד לתקופה האומיית. תל שילֹה נמצא כ-30 ק"מ צפונית לירושלים וכ-20 ק"מ דרומית לשכם, צמוד לישוב שילה ולכביש 60. גובהו כ-700 מטרים מעל פני הים והוא נכלל בתחומי המועצה האזורית מטה בנימין.    רקע היסטורי כאמור, תל שילֹה מזוהה כמקומה של העיר המקראית שילה וכמקום המשכן. מהמקרא עולה כי שילֹה הייתה מרכז דתי ומדיני חשוב בתקופה שקדמה למלוכה. זיהוי שילה מתבסס על שימור שם ('חרבת סיילון'), על מיקום גיאוגרפי מתאים, על ממצא ארכיאולוגי רלוונטי, ועל כתובת הקדשה מהתקופה הביזאנטית בה מוזכרת שילה – "ברך את תושבי שילה”‪. המקרא מספר כי כאן היה מקומו של אוהל מועד (יהושע י"ח 22) והוא מציג את כוהני שילֹה מבית עלי כהנהגה הדתית והמדינית בתקופה שקדמה להשתלטות הפלישתים על אזור ההר. מצב זה הסתיים לפי המקרא עם התבוסה המכריעה באבן העזר, נפילת בית עלי ולקיחת ארון הברית בשבי. דבר זה עולה גם מתוך חפירות שנערכו על ישי הארכיאולוג ישראל פינקלשטיין באתר בשנת 1981. נראה כי שילֹה חרבה בידי הפלישתים (ירמיהו ז' 12-14), ואף יתכן כי היא נבנתה מחדש כעבור זמן (ירמיהו מ"א 5) אך לא חזרה עוד למעמדה הקודם. שילֹה נזכרת אצל אוסביוס, אצל היירונימוס ובמפת מידבא ומקומה לא נשתכח גם בימי הביניים ואשתורי הפרחי הכיר אותו. מהחפירות בתל שילֹה עולה כי בתקופת הברונזה התיכונה הוקמה כאן עיר מבוצרת אשר חרבה במאה ה-16 לפנה”ס. בתחילת תקופת הברזל, "תקופת ההתנחלות", חודש היישוב בתל בהיקף נרחב ונמצאו בו מחסנים ובהם שפע של כלים. המחסנים נחשפו בשולי התל, שכן חלקו המרכזי של התל נהרס כשנבנה עליו יישוב מאוחר יותר. סביר להניח כי בראש האתר שכן מרכז הפולחן, והמחסנים שהתגלו שרתו אותו. יישוב זה חרב באמצע המאה ה-11 לפני הספירה בשריפה גדולה שיש לייחס אותה לכיבוש הפלישתי. בתקופת המלוכה חודש היישוב בתל והתקיים עד התקופה ההלניסטית. בתקופות הרומית והביזנטית שכן כאן כפר שבנייתו גרמה להרס רוב השרידים מימי המקרא.   ראשית החפירות ארכיאולוגיות תל שילה (ח’רבת סילון) זוהה כמקומה של העיר המקראית שילה, מקום המשכן, עוד בימי הביניים: במאה ה -14 תיאר אותה אשתורי הפרחי בספרו "כפתור ופרח"; א' רובינסון זיהה אותה מחדש בשנת 1838. קודם לכן היא צוינה שילה במפת מידבא, בכתבי הירונימוס הקדוש ובאונומסטיקון של אוזביוס. החפירות בתל שילה החלו בשנות ה-20 ע"י משלחת מדנמרק והמשיכו בשנות ה80 עד לימינו. את החפירות הארכיאולוגיות הראשונות בשילה - בתל עצמו ובמבנים המאוחרים שמדרום לו - עשו בשנים 1929,1926 ו -1932 אנשי משלחת מן המוזיאון הלאומי בקופנהגן שבדנמרק בראשותו של הנס קייר. בשנת 1936 חידשו הדנים את חפירתם באתר בראשות מריה לואיז בוהל וס'הולמם נילסן.    ממצאים עיקריים על פני תל שילֹה ומורדותיו פזורים פריטים ארכיטקטוניים (עמודים, אבני גזית ועוד) של היישוב הרומי והביזנטי שהיה במקום. לרגלי התל, מדרום, יש שרידים של שתי כנסיות מהתקופה הביזנטית, מיבנה מונומנטאלי מהתקופה הביזנטית (אולי בית כנסת) שהוסב למסגד (ג‪ ́אמע א-סיתין) ומבנה מוסלמי (ג‪ ́אמע אל-יתים) הבנוי מאבני גזית גדולות שפורקו משרידי מבנים קדומים.   האתר כיום  תל שילֹה נחפר ומתוחזק על ידי קמ"ט ארכיאולוגיה בשיתוף עם עמותת 'משכן שילֹה', המועצה האזורית מטה בנימין, החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית, והיישוב הקהילתי שילֹה. בשנת 2012 הוכר האתר כאתר מורשת לאומית ונחנך כאתר תיירות פעיל אם כי במשך שנים רבות לפני כן היו מגיעים מבקרים לאתר. הישוב שילה, הסמוך לאתר העתיקות, הוקם בשנת 1978. הישוב שייך למועצה האזורית מטה בנימין.  האתר מושך אליו עשרות אלפי מבקרים בשנה, מתנועת תיירות הפנים, תיירות נכנסת מקהילות יהודיות ברחבי העולם, ומתנועת הצליינות האוונגלית. באתר ניתן לסייר באזור ההיסטורי של שילה הקדומה, להתרשם מחפירות ארכיאולוגיות, לבקר ב״מגדל הרואה״ - מגדל תצפית חדש בו מוקרן חזיון אור קולי המשלב בתוכו את הנוף הנמצא מחוץ למגדל, להיכנס לתערוכת 'דברי ימי שילה' ובה ממצאים ומדיה על הרצף ההיסטורי והארכיאולוגי באתר. בנוסף ניתן לשלב סדנאות, מלאכות קדומות, טיולי אופנים ומעיינות מסביב לאתר.