עליות ראשונות

חצר כנרת הוקמה בשנת 1908 על ידי המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית על פי הצעת מנהלו, ד"ר ארתור רופין, במטרה להכשיר פועלים יהודים לעבודה חקלאית. חצר כינרת הינה אחת התחנות החשובות בתולדות ההתיישבות החדשה בארץ ישראל. באתר זה הוקמו "המשביר", "ההגנה", "תנובה" ו"בנק הפועלים”. חצר כנרת הייתה הלב הפועם של חלוצי העלייה השנייה. המקום, שהחל את דרכו כחוות הכשרה חקלאית לפועלים היה למעין מעבדה חברתית; כור היתוך בו התגבשו הניצנים הראשונים של רעיונות חברתיים- כמו הקבוצה, הקיבוץ והמושב שהיוו את התשתית למדינת ישראל. פה נפגשו הצעירים אשר הגיעו לארץ שוממת כדי להגשים במו ידיהם את החלום להקים בה בית לאומי לעם היהודי. צעירים אלה חלמו לכונן בארץ ישראל חברת מופת המבוססת על עקרונות של יצירה עצמית, שוויון, צדק ושיתוף. המקום בו הם פעלו מהווה אבן פינה לכל ההתחלות: מכאן יצאה החבורה המייסדת של קבוצת דגניה, הקבוצה הראשונה, של מושב העובדים הראשון, נהלל, והקיבוץ הגדול הראשון, עין חרוד. בחצר כינרת חיו ופעלו אישים מרכזיים בתולדות היישוב בארץ: א.ד. גורדון, רחל המשוררת, האגרונומית חנה מייזל, ברל כצנלסון, זלמן שז"ר ועוד.    ראשית החווה אדמות החווה, הן מהאדמות הראשונות שרכשה ההסתדרות הציונית ב-1905. בניית החצר החלה בשנת 1908 ונסתיימה בשנת 1912. אחר כך נוספו רק מבנים משניים וארעיים. ב-1911 הגיעה לחצר האגרונומית חנה מיזל ומקימה את בית הספר החקלאי לבנות "חוות העלמות", שהכשירה נשים לעבודה חקלאית, מפעל שעתיד לחולל מהפכה במעמד האישה. בין תלמידותיה הראשונות נכללה גם רחל (המשוררת) ומכאן קשריה למקום. ב-1912 הגיעה לחצר קבוצה מעולי תימן ולאחר שהתפזרו הגיעה קבוצה נוספת הידועה כ"תימני כנרת". כאן הוקם "המשביר" בעקבות התארגנות איסוף יבולים מיישובי הסביבה והגליל וחלוקתם לנצרכים, את השם נתן ברל כצנלסון. ביוני 1920, בכינוס של "אחדות העבודה" בחצר כנרת, הוחלט על העברת סמכויות ארגון "השומר" לידי מפלגת ״אחדות העבודה״ ועל הקמת כוח מגן הנתון לפיקוחה. חברי "השומר" אמורים היו להצטרף לארגון החדש. כך הוקם למעשה ארגון "ההגנה”. ב"חצר" נקבע גם מחסן הנשק המרכזי של ה"הגנה" בצפון הארץ. עם הקמת הסתדרות העובדים הכללית בדצמבר 1920 העבירה אליה "אחדות העבודה" את הדאגה והטיפול ב"הגנה" שהועבר בשנים 1931-1930 לידי המוסדות הלאומיים. כך היתה זו החצר בה הוקם הגוף הבטחוני היהודי המרכזי בימי המנדט הבריטי, שהיה לאביו מולידו של צה”ל. ב-1923 מתארגן בעמק קואופרטיב של הקבוצות לשיווק חלב בחיפה, וכך נוסדה "תנובה". במקום חיו ופעלו הוגי דעות, מנהיגים פועלים ופועלות. לאחר קום המדינה ועד ל-1974 שימשה החווה כבסיס צה"ל. תולדות ח‪צר כנרת היו מעין בית היוצר בתולדות ההתיישבות, הנתון לתסיסה אנושית ורעיונית מתמדת. היקף האירועים ההיסטוריים שהתרחשו בה ועוצמתם היו מדהימים. הם הטביעו את רישומם בספר דברי הימים של הישוב היהודי בארץ ישראל בכלל ושל תנועת העבודה בפרט. ב 1950 עבר המקום לידי הצבא והיה למחנה נח"ל. באותה תקופה לא היתה מודעות לשימור ואיש לא נתן דעתו לחשיבותו ההיסטורית של המקום. מבנים רבים פורקו או נהרסו ואחרים נבנו תחתם. בשנת 1974 פינה הצבא את החצר והוחלט על שחזורה, בהשתתפות קק״ל, המועצה האזורית עמק הירדן, מנהל מקרקעי ישראל, קבוצת כנרת והמושבה כנרת. בין 1987-1990 נעשתה עבודת הצלה באתר, שוקמה חוות העלמות ובה הוקמה תצוגה, ומבני מנהלה. אז החלה הפעלה ראשונית של האתר. שימור מקיף יותר נעשה החל משנת 2006, כאשר בפברואר 2007 הושקה התוכנית החינוכית והחצר במתכונתו הנוכחית לציבור הרחב. בין המבנים המשוקמים שבהם ניתן לבקר - הח'אן העתיק, חדר האוכל, מגורי הפועלים, בית 'חוות העלמות' ועוד. האתר משמש כמרכז חוויה, הדרכה וחינוך למורשת העלייה השנייה וההתיישבות בעמק הירדן.

תחנת הרכבת של צמח מהווה חלק מהסיפור הכללי על תרומתה העצומה של הרכבת לפיתוחה של הארץ במחצית הראשונה של המאה העשרים, וחלק מסיפור המאבקים הפוליטיים והלאומיים אשר עיצבו את ההיסטוריה של הארץ כולה ושל עמק הירדן ואגן הכנרת בפרט. תחנת הרכבת בצמח היא אחת משמונה התחנות המרכזיות שהיו לרכבת העמק ואולי המיוחדת שבהן. בסיפור המרתק של התחנה מעורבים ממשלות רחוקות ותושבי המקום, טורקים וגרמנים, אוסטרלים ובריטים, ערבים ויהודים. בתיעוד תולדותיה של התחנה בצמח נחשפות ארבע תקופות, כשכל תקופה  מייצגת 'תחנה' במסלול זמנהּ.   תולדות האתר באוקטובר 1905 הסתיימה הקמתה של מסילת הרכבת בין חיפה, עמק יזרעאל אל סמח' (צמח) בדרום הכינרת. מסילת רכבת זו המשיכה בעמק נחל הירמוך לדמשק. במאי 1906 החל הקו לפעול באופן סדיר ותחנת הרכבת בסמח׳ נחנכה. סמח' הייתה התחנה הצפונית ביותר והמזרחית ביותר בקו מסילת העמק שנמצא בתחומי ארץ ישראל המערבית. בעת בנייתה היה סמח' כפר בדואי קטן שאוכלוסייתו התגוררה במבנים ארעיים. אחר מלחמת העולם הראשונה הייתה סמח' תחנת הגבול שבין ארץ ישראל הבריטית לבין סוריה הצרפתית, וזאת למרות שהגבול בין שתי המעצמות עבר בתקופה זו בנחל הירמוך. הגדרתה של סמח' כתחנת הגבול נעשתה מטעמי נוחות ששירתו הן את הבריטים והן את הצרפתים. מבנה התחנה הינו מבנה בן שתי קומות הבנוי אבן גיר וגג רעפים. כמו כן נבנו במקום מחסנים ומבנה של בריכת מים העשוי אבני בזלת. המבנה שימש למעשה תחנת רכבת של העיר טבריה. עד לסלילת הכביש בין טבריה וסמח' בשנת 1921, הגיעו הנוסעים מטבריה לתחנת הרכבת בשייט בסירות על הכנרת. מצפון לתחנה נבנה מזח ושירות סירות סדיר הסיע בין טבריה לבין התחנה. במהלך מלחמת העולם הראשונה הייתה תחנת הרכבת אתר אסטרטגי בעל חשיבות רבה בשל היותו נקודות מפתח השולטת על מסילות הברזל האזוריות והחיילים הטורקיים הצטוו להגן על התחנה בכל מחיר. כיבוש התחנה בליל ה-24 בספטמבר 1918 הסב הן לחיילים האוסטרליים והן לחיילים הטורקיים אבדות רבות. הקרב נערך בתוך התחנה מחדר לחדר, והכוחות הטורקיים הנסוגים לא הצליחו בניסיון להימלט בסירות על גבי הכנרת. ב-25 בספטמבר 1918 התחולל במקום קרב שנערך במסגרת המאמץ הבריטי לכיבוש צפון ארץ ישראל מידי העות'מאנים. הפרשים האוסטרלים הגיעו לצמח רכובים על סוסים מכיוון דרום-מזרח. הפשיטה החלה עם שחר, סמוך לשעה 4:30 בבוקר. כשהתגלו הפרשים החל כוח המגן העות'מאני לירות לעברם ממכונות ירייה. בשלב זה ניתנה לפרשים פקודה להסתער והם כבשו את התחנה מידי העות'מאנים. בתקופת המנדט הבריטי היוותה התחנה נקודת גבול בין ארץ-ישראל לבין סוריה שהייתה תחת מנדט צרפתי. תחנת הרכבת הייתה צומת מסחרי מרכזי של כל יישובי האזור, שדרכו עברו יבולים מכפרי הסביבה, דגים מהכנרת, וכן חלב ממחלבות הקיבוצים אשר נשלחו לחיפה ולדמשק. במהלך מלחמת השחרור נערך במקום קרב דגניה-צמח במהלכו נהרסו חלק מהמבנים סביב התחנה. מאז קום המדינה היו מבני התחנה שנותרו חלק ממחנה צבאי. ביוני 1946 פוצצו לוחמי הפלמ"ח את הגשר מעל נהר הירמוך. כעת הפכה התחנה מצומת תחבורה מרכזי לתחנה האחרונה, ובמקום נבנתה קרוסלה לסיבוב הקטר. סיום תקופת המנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל לוו בקרב שליטה על צירי תחבורה, ובתוך כמה חודשים הושבת מערך הרכבות בארץ כולה. בשלהי אפריל 1948 כבשו כוחות "ההגנה" את משטרת צמח, ותושבי העיירה סמח' נסו עוד באותו היום, רובם אל מעבר לגבול. במסגרת הפלישה הסורית לעמק הירדן מיד לאחר הכרזת המדינה הפך גם אזור התחנה למוקד קרבות. בבוקר ה-16 במאי המטירו הסורים אש רבה מתותחים וממרגמות על מתחם הרכבת, ובניין התחנה המרכזי עלה באש. הסורים כבשו כעבור יומיים את העיירה סמח' אולם נטשו אותה ואת מתחם הרכבת בתוך כמה ימים לאחר כישלונם בקרב הדגניות. בניין התחנה המרכזי נותר מאז חסר גג ועם סימני פגיעה. אחרי קום המדינה לא שבה עוד "רכבת העמק" לצמח. בראשית שנות ה-50 היא נסעה עד אזור עפולה עוד מספר פעמים, ולאחר מכן הופסקה פעולתה כליל. במתחם הגדול של תחנת הרכבת בצמח שכן מחנה צבא. לאחר 1967, כשהתרחק הגבול הצפוני, פינה הצבא את המתחם, ועם הזמן החל לשמש את המועצה האזורית עמק הירדן כאתר תפעולי. במשך כל אותן שנים נותר בניין התחנה ההיסטורי מוזנח ופרוץ לכל רוח. אחדים ממבני התפעול בשטח התחנה נותרו בשלמותם, אולם מוסך הקטרים, שעוד עמד על תלו בשנות ה-50, נהרס, וממחסן הסחורות נותרו רק היסודות. דודי המים הגדולים העשויים מתכת פורקו ונלקחו, אולם מבנה הבזלת המרשים ששימש מחסה לדודים, נותר כמעט ללא פגע. בסיסו של סובבן הקטרים נותר במקום בשלמותו, כשהוא קבור בחלקו הגדול בתוך האדמה.

משכנות שאננים היא שכונת המגורים הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה. השכונה נמצאת בסמוך לשכונת ימין משה, מול חומת העיר העתיקה, במורד שמעל בריכת הסולטן. היא נחנכה בשנת 1860 ביוזמת הנדבן הבריטי-יהודי סר משה מונטיפיורי מכספי העיזבון של הגביר יהודה טורא מניו אורלינס. כדי לספק למתיישבים פרנסה הקים סר מונטפיורי טחנת רוח. הטחנה היתה המבנה הראשון שנבנה בשכונה זו בשנת 1858, כשנתיים לפני שנחנך בה בית המגורים הראשון. מבנה הטחנה היה מגדל שעובי קירות בסיסו כמעט מטר, וגובהו מעל 15 מטרים, בנוי אבן שנחצבה במחצבות מקומיות ומצויד במיכון שנחשב מתקדם מבחינה טכנית באותה עת. תומאס ריצ'רד הולמן והחברה המשפחתית שלו – האחים הולמן מקנטרברי שבאנגליה, ייצרו את הציוד המכני של טחנת הרוח, אשר הובא באנייה לנמל יפו ומשם הובל לירושלים על גבי גמלים. הציוד הורכב בסיוע מהנדסים אנגלים ופועלים מקומיים. במשך 18 השנים הבאות, טחנת הרוח של מונטפיורי טחנה את החיטה המקומית וסיפקה קמח ופרנסה לקהילה היהודית הכללית בירושלים ובמיוחד לתושבי משכנות שאננים. התחזוקה והתפעול של טחנת הרוח של מונטפיורי פסקו בערך בשנת 1876; טחנה מונעת בקיטור, שלא הייתה תלויה בגחמות הרוח החלה לפעול במושבה הגרמנית הסמוכה הממוקמת ברחוב עמק רפאים 6 בשנת 1873, ובכך שמה קץ לכדאיות הכלכלית של טחינת קמח בכוח הרוח בירושלים. שתי טחנות רוח סמוכות, שנבנו בידי הכנסייה היוונית אורתודוקסית בשנות ה-50 של המאה ה-19 כדי לספק קמח לעולי הרגל הנוצרים, הפסיקו אף הן לפעול ככל הנראה בשנות ה-70 של אותה מאה. מגדל האבן ששימש את אחת מהטחנות הללו מהווה כיום חלק ממתחם מסחרי בקצה רחוב רמב"ן שבשכונת רחביה. לאורך מרבית המאה ה-20 מגדל טחנת הרוח של מונטפיורי שימש ציון דרך בירושלים, אמנם ציורי אך מוזנח ונטוש. אולם ב-1948, ממש לפני נסיגת הבריטים מארץ ישראל שהייתה נתונה לשליטתם בימי המנדט, ארגון ההגנה הקים עמדה צבאית על גג המגדל. מספרים שהנציב העליון הבריטי, שיצא מתפילת יום א' בכנסייה סמוכה, הבחין בתוספת והורה לפוצץ את המגדל כולו. אולם רצה הגורל וחיילי ההנדסה הקרבית שהוטלה עליהם המשימה היו במקור מראמסגייט, העיירה האנגלית שמונטפיורי התגורר בה כמעט חמישים שנה, וכשהם ראו את שם עירם מתנוסס על השלט לצד שמו של מונטפיורי, הם 'פירשו מחדש' את ההנחיות להרוס את המגדל והסתפקו בפיצוץ ההרחבה שעל גגו. ב-1967, לאחר איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים, הקרן לירושלים העניקה למגדל המוזנח של טחנת הקמח שיפוץ ראשוני, שכלל את תיקון אבני המגדל והתקנת גג חדש, כיפת נחושת וכנפיים למראית עין. בשנת 1982 נפתח מוזיאון קטן בתוך המבנה. השיפוץ הבא התבצע בשנת 2000, לאחר שהתגלו סדקים במבנה ובכיפה והכנפיים החלו להתפורר ולסכן את המבקרים במקום. המבנה חוזק, והכנפיים הסמליות והכיפה הוחלפו.

מקווה ישראל הוא בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל. בית הספר הוקם על ידי קרל נטר, מזכיר חברת ״כל ישראל חברים״ בשנת 1870. מטרות הקמתו הן לחנך נוער בישראל לחיי חקלאות והתיישבות, ולהקנות לו השכלה כללית, תרבות יהודית וחינוך עברי בהתאם למורשת ישראל. מקווה ישראל תוכנן ככל הנראה על ידי תאודור סנדל והיוותה מודל ייחודי וראשוני בארץ ישראל. למקווה ישראל השפעות משמעותיות לאורך השנים בתחומים רבים של חינוך, חקלאות ועיבוד הקרקע, הכשרה חקלאית ותעשייתית, ביטחון, התיישבות ועוד. כאן לימדו את ילדי ישראל את תורת האדמה ומפה יצאו בוגרים להקים ישובים חקלאיים ברחבי הארץ. תולדות המקום בשנת 1867 פנתה קבוצת צעירים מירושלים ל"כל ישראל חברים" בפריז במכתב שבו תיארו את העוני והדלות של החיים בארץ, והעלו בקשה מיוחדת ויוצאת דופן: "איננו מבקשים לחם חסד אלא עבודה. הבו לנו אדמה, תנו בידינו כלים, תשלחו אלינו אנשים שֶׁיְלַמְדוּנוּ את עבודת האדמה". במכתב זה הביעו הצעירים את נכונותם לעבוד את האדמה אם הממשלה העותומאנית תרשה להם לרכוש קרקעות. בעקבות פנייתם של הצעירים מארץ ישראל החליטה הנהלת כל ישראל חברים לשלוח לארץ את מזכיר החברה, קרל נטר, לבדוק את המצב בארץ ולגבש המלצות לפעולה. נטר חזר לפריז עם המלצה חד משמעית, שאכן חיוני להקים בארץ מסגרת חינוכית שתעניק לצעירים הכשרה חקלאית. קרל (יעקב) נטר, מזכיר חברת כי"ח, התגייס באופן אישי למשימה. הוא האמין בצורך החיוני בחינוך חקלאי בארץ ישראל כאמצעי ראשון במעלה לעידוד העלייה לארץ. המלצתו המהפכנית של קרל נטר זכתה לאישור הארגון, אשר החליט על פתיחת בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל לנערים ונערות. לאחר שהתקבלו כל האישורים, יצא נטר בעצמו לארץ ישראל, ליווה את כל תהליך הבנייה של בית הספר וגם התמנה להיות מנהלו הראשון. בית הספר הוקם על ידי נטר ב-15 בפברואר 1870, ממזרח ליפו, דרומית לדרך יפו-ירושלים. בכניסה הראשית לבית הספר, בדרך יפו-ירושלים, התקיים ב-28 באוקטובר 1898 מפגש בין הרצל לבין קיסר גרמניה, וילהלם השני. גולת הכותרת של הביקור הייתה חנוכת כנסיית הגואל בירושלים העתיקה. לביקור זה הגיע הרצל במיוחד לארץ ישראל. הוא סבר כי תמיכתו של הקיסר הגרמני תסייע לממש את חזון מדינת היהודים. לאורך השנים ידע בית הספר עליות ומורדות. בשנת 1914 מונה אליהו קרואזה למנהל המקום על ידי הברון רוטשילד (הנדיב הידוע). כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, בהוראת חברת כי”ח, נאלץ מנהל בית הספר לפזר את התלמידים כך שעם סיומה בשנת 1918 נותר בית הספר ללא תלמידים. בעזרת הברון רוטשילד בית הספר נפתח מחדש עבור יתומי המלחמה בארץ, וכך – במשך שנתיים – התמלא בית הספר בתלמידים יתומים מן הערים ומן המושבות. באותן שנים הנהיג אליהו קראוזה חידוש חשוב בתכנית בית הספר: השפה העברית החליפה את הצרפתית כשפת ההוראה בבית הספר. ההחלטה לעבור להוראה בעברית (במקום בצרפתית) באה על רקע ההתעוררות הציונית והרעיון של תחיית השפה העברית בארץ ישראל. לאחר המלחמה שימש מקוה ישראל כמקום הכשרה לחלוצים רבים, שהלכו לאחר מכן להקים קיבוצים, קבוצות ומושבים. בשנת 1926 נוסד סניף "הגנה" במקוה. מאז הקמתו הצטרפו אליו כל התלמידים והמורים, בהנהגתו של קראוזה. כולם עברו בחשאי אימונים, ומקוה שימש גם להכשרה ולאימון של מתנדבים מבחוץ. הנרייטה סולד שעמדה בראש מפעל "עליית הנוער" פנתה לקרואזה לקלוט קבוצות נערים דתיים של עליית הנוער. התנאים שלה היו: שמירת שבת, תפילות וכשרות. קרואזה הסכים ופתח את המדור הדתי במקוה ישראל. לאחר המלחמה, נטלו חניכי מקוה ישראל חלק במאבק במדיניות הבריטית שהגבילה את העלייה וההתיישבות. ממקוה יצא הגרעין הדתי ליישב את בירייה, תוך מאבק עיקש מול הבריטים ובעליית 11 הנקודות בנגב סייעו החניכים בהקמתו של כפר דרום. מקוה שימשה בסיס להתארגנות וליציאה של כוחות ההגנה והפלמ"ח במאבק מול הבריטים ובמלחמת השחרור. במסגרייה של דוד ליבוביץ' במקוה ישראל הייתה סדנת הייצור והתיקונים של ההגנה, וליבוביץ יזם ויצר את הדוידקה – מרגמה ששימשה את ההגנה וצה"ל במלחמת העצמאות. תלמידי מקוה השתתפו במלחמת השחרור. רבים מהם נפלו בקרבות, כמו שנים עשר מחניכי המדור הדתי שנפלו על כיבוש גוש עציון. דוד בן גוריון, לימים ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, העריך את החשיבות העצומה שהייתה למקווה ישראל כמוסד חלוצי, ראשון מסוגו בהגשמת הציונות ובפיתוח ההתיישבות העברית בארץ ישראל: "אלמלא הוקם מקווה ישראל – ספק אם הייתה קמה מדינת ישראל" אמר דוד בן גוריון והוסיף: "הכול התחיל מאז [מקווה ישראל], ואנו רק באנו להשלים את המעשה מבחינה פוליטית ולאומית." מקוה ישראל מאז הקמת המדינה  ב 20.9.49 נחתם הסכם בין מדינת ישראל לבין 'כל ישראל חברים', להמשך קיומה של מקוה ישראל כמוסד עצמאי של כל ישראל חברים. ההסכם בין השאר אישר את השתתפות המדינה בהוצאות המוסד. בשנת 1956 נכרת הסכם בין חברת כל ישראל חברים לבין ממשלת ישראל להקמת חברה שתנהל את מקוה ישראל ומאז מקוה ישראל מהוה חברה ממשלתית. בשנת 1976 נחקק בכנסת ישראל "חוק בית הספר החקלאי מקוה ישראל" ועל פיו "יוסיף לפעול כבי"ס חקלאי לקידום מטרותיו" וכן ש- "אין לשנות יעוד הקרקעות". כיום לומדים בבית הספר מעל לאלף תלמידים, והוא מוגדר כבית ספר ל"לימוד מדעי הטבע הסביבה והביוטכנולוגיה הנשענים על המשק החקלאי". המוסד כולל בתוכו מספר בתי ספר. מרכז המבקרים של מקווה ישראל (באדיבות המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל).   אתרים שונים במקווה ישראל: שער ירושלים השער ההיסטורי של מקוה ישראל, השער בנוי על הדרך לירושלים במאה ה-19. בשנת 1898 התקיימה ליד שער ירושלים הפגישה ההיסטורית בין בנימין זאב הרצל וקיסר גרמניה וילהלם ה-2 על סוס לבן. בית הכנסת בית הכנסת נבנה בין השנים 1893-1896. זהו מבנה מרשים במרכז החצר ההיסטורית של מקוה ישראל. המבנה בנוי בסגנון אדריכלי מעורב, בולטות בו השפעות מערביות, ים תיכוניות ומזרחיות. ארון הקודש נתרם ע"י יעקב קרל  נטר, מייסד ביה"ס החקלאי מקוה ישראל לזכר אביו שנפטר בשנת 1880. מרתפי היקב  היקב נבנה בשנת 1893 כדוגמת היקבים באירופה. מרתפי היקב חצובים בסלע הכורכר, חומר החציבה שימש לבניית המבנים במקוה ישראל. בעבר, אוחסנו במרתפים חביות ענק של יין מקוה ישראל שהיה ידוע בטעמו המיוחד. בשנים 1928-1948 פעלו במרתפי היקב מתנדבי  ה"הגנה" שבאו מקרב המורים, העובדים והתלמידים. בנוסף היו במקום מסתורי  נשק, "סליקים" ונערכו במקום   טקסי השבעה לארגון ה"הגנה". מבנה המכניקה  אחד המבנים הראשונים שנבנו בבית הספר בשנת 1872. במבנה זה פעלה סדנת המכניקה והנפחייה של בית הספר. בשנות ה-40 עבד ולימד במקום דוד ליבוביץ ממציא ה"דווידקה" ובנוסף היה פעיל בארגון ה"הגנה" והתפרסם במיוחד בתעשיית כלי נשק  בצל הסכנה. גן בוטני  הגן הוקם בשנת 1928 , ביוזמת מורי מקוה ישראל. הוא תוכנן על ידי אדריכל הגנים המפורסם יחיאל סגל וטופח במשך 60 שנה ע"י דוד זייזדנברג. בגן גדלים עצים רבים מארצות שונות בעולם ,מאוסטרליה  בדרום ועד קנדה בצפון, מדרום אמריקה במערב ועד סין במזרח. פיקוס בנגלי  עץ שניטע בשנת 1888. שורשי האוויר של העץ השתרשו בקרקע והפכו במשך השנים לגזעים משניים. העץ מסמל את בוגרי מקוה ישראל אשר השתרשו בארץ.

בפתחו של ההר הלאומי – הר הרצל, שוכן לו מרכז הרצל.  מוזאון הרצל ליבו של מרכז הרצל הוא מוזאון הרצל שהוקם במלאת מאה שנה להולדתו במטרה להנחיל את מורשתו של חוזה המדינה, תוך לימוד דרכו וסיפור חייו הסוערים המלאים באתגרים, באכזבות ובהצלחות ובמיוחד – בחלומות גדולים.המוזאון בנוי כמיצג אורקולי חדשני בו לוקחים המבקרים חלק פעיל ועוברים בין תחנות חייו האישיים והציוניים של חוזה המדינה – בנימין זאב הרצל. במסע סוחף זה, עוברים המבקרים ברחובות פריז, בבתי הקפה של וינה, באולם הקונגרס הציוני הראשון וגולת הכותרת: חדר העבודה המקורי של הרצל שהובא לכאן במלואו.בסיום הסיור המרתק אנו מגיעים למדינת ישראל של ימינו ובוחנים את הגשמת החזון הגדול.חוויה רב חושית מרתקת ומרגשת, המביאה כל מבקר למסקנה הברורה ש: "אם תרצו אין זו אגדה". המרכז החינוכי ומרכז הכנסים לצד המוזאון, פועל מרכז חינוכי, המפעיל תכניות רבות נוספות: סיורים ייחודיים בהר הרצל במגוון נושאים, סיורים מומחזים והצגות מסיירות, סדנאות והשתלמויות, ימי הפנינג ציוני, פעילויות בחגים וחופשים ועוד.  מרכז הכנסים של מרכז הרצל, מארח קבוצות מכל הגוונים – בתי"ס, מוסדות ציבור וחברות פרטיות לימי השתלמות, לימוד וכיף.    

בית הכנסת עדס של הקהילה החלבית נוסד בשנת 1901 מתרומתם של שני גבירים ממשפחת עדס. בית הכנסת תוכנן להיבנות בסגנון פשוט ואולם ציורי הקיר המכסים את קירותיו וההיכל היפהפה העשוי עבודת עץ וצדף דמשקאית מרהיבה הופכים את בית הכנסת לאחת הפנינים שעוצבו במעבר בין המאה התשע עשרה למאה העשרים. בית הכנסת ממוקם בשכונת נחלת ציון שבאזור נחלאות בירושלים. זמן קצר לאחר חנוכת בית כנסת הותקן בו ארון קודש מעשה תשבץ דמשקאי, ובחודש נובמבר 1912 הושלמה עבודת ציור מונומנטלית על קירות בית הכנסת ותקרתו, מעשה ידיו של יעקב שטרק אמן ״בצלאל״. שכונת נחלת ציון נוסדה בראשית שנות התשעים של המאה ה-19. מרכזה של השכונה היה ברחוב באר שבע של היום. בסמטה הרחבה מרוכזים בתי הכנסת השכונתיים והיו בו גם בורות המים והתנור. בשלהי המאה ה-19 הגיעו לירושלים משפחות מהעיר חאלב שבסוריה אשר נמנו עם מקימי נחלת ציון. בני העדה החלבית התבלטו מאוד בשכונה שכונתה לעתים ״חלבייה״ אם כי התגוררו בה גם רבים מבני העדות האחרות. בית הכנסת הוקם בזכות תרומתה של משפחת עדס העמידה מחלב, במטרה להיות מרכז לבני הקהילה בירושלים. לוח שיש גדול על קיר הבית מספר כי את הקמת בית הכנסת יזמו יוסף יצחק עדס ועובדיה יאשיהו עדס לזכר יצחק עדס ויאשיהו עדס, והקדישו אותו לקהילה החלבית בשנת 1905. השנה הנזכרת בכתובת אינה השנה המצוינת על הדלת ויתכן שהיא שנת חנוכת הבית. מבט חיצוני על בית הכנסת עדס (צילם: חיים צח, לע"מ)   אוצרותיו האמנותיים של בית הכנסת לכל אורכו של הקיר המזרחי קבוע ההיכל, ארון הקודש, עשוי עץ אגוז משובץ בצדפת הפנינה, מלאכת מחשבת דמשקאית. ההיכל מעוטר בדוגמאות של עיטורים גאומטריים ובערבסקות. על קירות בית הכנסת ותקרתו הושלמה עבודת ציור מונומנטלית  מעשה ידיו של יעקב שטרק אמן ״בצלאל״. ביצירתו של שטרק בבית הכנסת עדס בולטים סמלים שאימצה התנועה הציונית משנותיה הראשונות: מנורה, מגן דוד ואותיות עבריות. הקיר מעוטר ברקע שבו חוזרים מנורות, מגני דוד ופרחים. בכל קיר מצוירים ארבעה סמלי שבטים במדליונים עגולים. ביניהם כתוב פסוק מספר ישעיהו. בתחתית הציור סימניו של גלגל המזלות. יעקב שטרק עלה מגליציה לארץ ישראל בשנת 1905 בהיותו כבן 24. עם הקמת ״בצלאל״ בשנת 1906 הוא נמנה עם ראשוני התלמידים ולאחר כשלוש שנים הצטרף לסגל המורים. את מלאכת הציור גדולת המימדים בבית הכנסת עשה בהתנדבות, למעט עלויות החומרים. מספר שנים לאחר שסיים את עבודתו בבית הכנסת עדס, חלה שטרק ונפטר. שילובן של שתי היצירות, ארון הקודש וציורי הקיר, בבית הכנסת השוכן בירושלים החדשה יוצר מכלול של אמנות מקומית רבת סמלים ומשמעויות, נדיר באיכותו ובממדיו.

בית הקברות בכנרת נתייחד במיקומו, בחשיבותו ההיסטורית ובאישים שנטמנו בו שהם מאבות התנועה הציונית. הוא נמצא באחד המקומות היפים בארץ, בין נהר הירדן לכנרת וסביבתה, בלב ערש ההתיישבות הציונית. הקבר הראשון נטמן במקום בשנת 1911, ומאז הוא הפך לבית הקברות של קבוצת כינרת ושל המושבה, ההסתדרות ושל כל תנועה הפועלים. לא רק חברי כנרת נטמנו בו- היה זה בית קברות אזורי, שבו נקברו פועלים, אנשי העלייה השנייה והשלישית, פליטים מיהודה, אנשי טבריה, אנשי המושבה כנרת וחברי קבוצת כנרת והוריהם. מכיוון שכנרת היתה לסמל לתנועת העבודה, חלק מאלה שחיו בה בשנותיה הראשונות ביקשו להיטמן במקום, כמו רחל המשוררת וברל כצנלסון. בבית העלמין מגוון עשיר של מצבות מתקופות שונות, ששמרו על אופיין וצורתן. היה זה בית קברות של חלוצים בעיקרו ולא של חברה מסורתית והוא שונה באופיו מבית קברות מסורתי.   תולדות בית העלמין המתחם בו ממוקם בית הקברות, בחלקו הצפוני של תל בית ירח, היה שומם בתחילת המאה. האדמה היתה שייכת לשבט בדווי, שקרא למקום "ארץ האבנים והנחשים”. החלוצים הראשונים באזור שעבדו בחוות כנרת לא תכננו כלל להקים כאן בית קברות. הקבר הראשון בבית הקברות נכרה בשנת 1911 מספר חודשים לאחר השביתה הגדולה. בין הראשונים שנקברו בבית העלמין היו אנשי העלייה השנייה והשלישית, רובם ככולם פועלים חלוצים בתחילת דרכם, שחיו בחצר כנרת או בסביבתה הקרובה. רבים מהם היו צעירים שמצאו את מותם בנסיבות טראגיות. לחלק גדול מהם לא נמצאו בארץ קרובי משפחה שיעידו על חייהם ומוצאם. הם נקברו באופן מקרי בפינה הצפונית מזרחית של הגבעה ולידם נקברו חבריהם שהלכו לעולמם (ראשון הנקברים היה הפועל מנחם מנדל שמואלביץ). בהדרגה נקברו כאן יחידים וקבוצות: קבוצת חלוצי תימן, פליטי מלחמת העולם הראשונה ואנשי העלייה השלישית. לימים נטמנו כאן אלה שהיו קשורים עמם בחייהם. אנשי המושבה כנרת לא נקברו במקום אחד. מאמצע שנות העשרים החלו להיקבר בצד הצפוני מערבי של הגבעה בני הקבוצות של השומר הצעיר הרוסי, שייסדו את אפיקים, וחברי קיבוץ השומר הצעיר בטבריה, שלימים עלו להתיישב בכפר גלעדי. מותו של ברל חולל מפנה בתולדות בית הקברות שהיה מעתה למקום מרכזי בתולדות תנועת הפועלים בארץ. באמצע שנות החמישים הוחל בשיפוץ בית הקברות, ועל גלי האבן הרבים שהיו פזורים בו הוקמו מצבות הניכרות היטב באפרוריותן ובאחידותן. בניגוד לרוב בתי הקברות בקיבוצים, שבהם היתה לפחות בהתחלה חתירה לאחידות, זו לא נשמרה כאן. רק כאשר התמסד בית הקברות נשמרה אחידות המצבות החדשות של קבוצת כנרת לעומת יחידים וקבוצות אחרות. בשנות השבעים והשמונים הורחב בית הקברות. היום הוא משרת את כנרת המושבה והקבוצה, ואנשים מן החוץ שאושרו על ידי ועדה מיוחדת. כשנפטרה המשוררת רחל ב 1931 היה ברור שתיקבר בבית העלמין בכנרת, שכן היא הביעה את רצונה זה במפורש. על מצבתה נחקק קטע משיר שכתבה. קברה של רחל היה למקדש מעט לרומנטיקנים, לאוהבי שירתה ולרבים אחרים בני כל הגילים ומכל קצות הישוב. בבית הקברות קבורים אישים מפורסמים רבים בני העלייה הראשונה והשנייה, ובהם ברל כצנלסון, שאול אביגור, אברהם הרצפלד ואחרים. כמו כן קבורים בו גם המשוררת אלישבע ביחובסקי, וכן מנהיגים ציונים סוציאליסטים שנפטרו ונקברו בגולה, ועצמותיהם הועלו ארצה לאחר הקמת המדינה, כמו משה הס, דב בר בורוכוב ונחמן סירקין. בחודש יוני 2004 נקברה כאן הפזמונאית והמלחינה נעמי שמר שנולדה בקבוצת כנרת.

ראש פינה היא המושבה היהודית הראשונה שהוקמה בתקופת העלייה הראשונה וההתיישבות בה נמשכת ברצף עד ימינו. מושבת הראשונים אשר בה התגוררו מייסדי ראש פינה מהווה מוזיאון חי לתולדות היישוב במשך כ-130 שנה. מקום זה הפך לאתר מורשת לאומי המספר על ראשית ההתיישבות בראש פינה וממחיש את החיים בראשית הציונות בגליל ובארץ ישראל.   רקע היסטורי בשנת 1878 יצאו מהישוב הישן בצפת מספר צעירים יהודים אשר מאסו בכספי ה"חלוקה" במטרה להתיישב ולעבוד את האדמה. הם רכשו אדמות וזכויות מים מערביי ג'עוני, כפר ערבי שישב על מורדות הר כנען. המתיישבים הביאו איתם את משפחותיהם וניסו לקיים ישוב חקלאי בשם "גיא אוני". הניסיון לא צלח, ורובם עזבו. במקום נשארו משפחות אחדות. בשנת 1882 הגיעו למקום כ-30 משפחות "חובבי ציון" ממוינשט אשר ברומניה. הן רכשו אדמות וזכויות מים והקימו מושבה יהודית ציונית חקלאית בשם "ראש פנה", על פי הפסוק מספר תהילים קי"ט: "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פנה". ראש פנה היא אם מושבות הגליל. האיכרים, חסרי הידע בחקלאות, אשר מימנו מכספם את רכישת האדמות, המשק ובניית הבתים, נקלעו לקשיים כלכליים קשים ופנו בבקשת עזרה לברון רוטשילד. הברון לקח את ראש פנה תחת חסותו כמו מושבות רבות אחרות, וביסס בה את שיטת האפוטרופסות, שנציגיה היו פקידיו. הברון דאג להביא למקום מורים, רופאים, מדריכים חקלאיים ודאג לפתח ענפי חקלאות חדשים: משי ויין. כפועלים לתעשיית המשי הביא הברון משפחות מקהילת יהודי חצבייה. בשנת 1900 העביר הברון את הסיוע למושבה לידי חברת יק"א, אשר הצעידה את האיכרים לעצמאות כלכלית. בשנות המנדט הבריטי חיו ועבדו ערביי ג'עוני ואיכרי ראש פנה בדו קיום. מאורעות 1939-1936 הביאו לראש פנה את פלוגת בית"ר כסיוע לאיכרים, שאחד מחבריה היה שלמה בן יוסף, עולה הגרדום הראשון. ראש פינה הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1949. לאחר קום המדינה הלכו בתי רחוב הראשונים והתרוקנו מיושביהם. בסוף שנות השישים החלו להתיישב במקום אומנים ומחפשי דרך. מסוף שנות השבעים החל תהליך של שיקום בתי המתיישבים ומבני הציבור.   מושבת הראשונים מושבת הראשונים, אשר בה התגוררו מייסדי ראש פינה, מהווה מוזיאון חי לתולדות היישוב במשך כ-130 שנה; נשתמרו בה מבנים רבים בעלי ערך היסטורי לאומי להתיישבות הציונית בגליל, ביניהם בית פיק"א (מרכז הארגון והסיוע של הברון רוטשילד למתיישבים החלוצים), בית פרופסור מר (חוקר המלריה), מלון אלתר שוורץ (המלון הראשון במושבות הגליל), בית הכנסת, בית הספר העברי, גן הילדים, בתי מגורים של הראשונים, גן הברון ועוד. בתי הפקידות (בית פיק"א , בית פרופסור מר) עבור פקידי הברון נבנו במעלה גן הברון שני בתים למגורים ולעבודה. הבניין הדרומי הוא בית הפקידות הראשי שנבנה ב-1884-1885 ונקרא בעבר בית פיק"א, על שם החברה שקיבלה לידיה את החסות בשנת 1924 על מושבות הברון רוטשילד אחרי יק"א. בחדרים שבהם שכנו פעם האורוות של פקידי הברון פעלה מסעדה, ולידה הוקמה מערת הזיכרון לשלמה בן יוסף, איש פלוגת העבודה של בית"ר , שהיה הראשון שהוצא להורג בידי שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל בשנת 1938. כאן, במערה זו, נתפסו הוא ושניים מחבריו לאחר שהשתתפו בפעולת תגמול נגד ערבים. במערה מוקרן סרט קצר המספר את סיפורו של בן יוסף. מבנה הפקידות הצפוני נבנה בשנת 1891. בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 עבר להתגורר  במבנה פרופ׳ גדעון מר, שניהל במקום מעבדה לחקר המלריה. מר נולד בליטא ועלה לארץ ישראל במהלך לימודי הרפואה שלו. במלחמת העולם הראשונה שירת בגדוד נהגי הפרדות כשלישו של יוסף טרומפלדור, ובסוף שנות העשרים, אחרי שהשלים את לימודיו, הגיע לראש פינה ופתח במחקר רפואי של המלריה בצד תפקידיו האחרים כמפקד וכיועץ בענייני הגנה עצמית. מר הקדיש את רוב זמנו למחקר, ולאחר שהגיע לפריצת דרך קיבל תעודת הוקרה מהמלך ג'ורג' השישי ודרגות קצין רפואה בכיר בצבא הבריטי. הוא נשלח למזרח אסיה, לפרס ולעיראק לעזור במאבק במלריה. עם קום המדינה כיהן כמנכ"ל משרד הבריאות וכנציג ישראל בארגון הבריאות העולמי. כיום מצויים במבנה הזה תצוגות היסטוריות, חדר שבו מרוכזים חפצים הקשורים לעבודתו של הפרופסור ומשרדי העמותה לשחזור. מבנה בית פיק״א שוחזר ושוקם בשיתוף המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות כחלק מפרויקט שחזור אתר מושבת הראשונים. כיום מוקרן בו חיזיון אורקולי (אשר יוחלף בעתיד הקרוב) המספר את סיפורה של המושבה מראשית ימיה ועד זמננו, וכן יושבים בה הארכיון ההיסטורי והספרייה על שם אברהם בלום, נצר למייסדי המושבה.   אתר השחזור אתר השחזור מושבת הראשונים ראש פנה, הוכרז ע"י ממשלת ישראל כאתר מורשת לאומי בשנת 1983. האתר כולל מבנים היסטוריים, גלריות, מסעדות ובתי מגורים.  המבנים הציבוריים מתוחזקים ומנוהלים בידי המועצה המקומית ראש פינה והעמותה לשחזור ופיתוח מושבת הראשונים.   מתחם השחזור בראש פינה משמש כמוזיאון חי בו ניתן לסייר בין אלמנטים היסטוריים (חלקם משוחזרים ופעילים וחלקם ממתינים לשחזור), אשר נבנו ושימשו את תושבי ראש פינה לאורך התקופות החל מהקמתה.   באתר קיימים כיום:   * חיזיון אורקולי המספר את תולדות המושבה ראש פינה (החיזיון יוחלף בעתיד הקרוב) * מוזיאון בית פרופ' מר – תצוגת קבע על פרופסור מר והמלריה * ארכיון היסטורי הכולל את תולדות המושבה ומושבות הגליל – ארכיון פעיל שמשרת סטודנטים וחוקרים. * מערת שלמה בן יוסף – הרוג המלכות הראשון בישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל. המערה כעת סגורה לרגל שיפוצים * גן הברון – גן צרפתי שהוקם על ידי הברון, שוקם ושופץ.