תחנת הרכבת בצמח
תחנת הרכבת בצמח

שיתוף

תחנת הרכבת בצמח

תחנת הרכבת של צמח מהווה חלק מסיפור תרומתה העצומה של הרכבת לפיתוחה של הארץ. במסגרת מיזם חדש בוצעו עבודות הצלה, שימור ושחזור של מבני הרכבת הישנים, העתידים לשמש כמרכז לימודי ארץ ישראל של מכללת כנרת
תקופות משוייכות:
עליות מאוחרות
עליות ראשונות

תחנת הרכבת של צמח מהווה חלק מהסיפור הכללי על תרומתה העצומה של הרכבת לפיתוחה של הארץ במחצית הראשונה של המאה העשרים, וחלק מסיפור המאבקים הפוליטיים והלאומיים אשר עיצבו את ההיסטוריה של הארץ כולה ושל עמק הירדן ואגן הכנרת בפרט. תחנת הרכבת בצמח היא אחת משמונה התחנות המרכזיות שהיו לרכבת העמק ואולי המיוחדת שבהן. בסיפור המרתק של התחנה מעורבים ממשלות רחוקות ותושבי המקום, טורקים וגרמנים, אוסטרלים ובריטים, ערבים ויהודים. בתיעוד תולדותיה של התחנה בצמח נחשפות ארבע תקופות, כשכל תקופה  מייצגת 'תחנה' במסלול זמנהּ.

 

תחנת הרכבת של צמח מהווה חלק מהסיפור הכללי על תרומתה העצומה של הרכבת לפיתוחה של הארץ במחצית הראשונה של המאה העשרים, וחלק מסיפור המאבקים הפוליטיים והלאומיים אשר עיצבו את ההיסטוריה של הארץ כולה ושל עמק הירדן ואגן הכנרת בפרט. תחנת הרכבת בצמח היא אחת משמונה התחנות המרכזיות שהיו לרכבת העמק ואולי המיוחדת שבהן. בסיפור המרתק של התחנה מעורבים ממשלות רחוקות ותושבי המקום, טורקים וגרמנים, אוסטרלים ובריטים, ערבים ויהודים. בתיעוד תולדותיה של התחנה בצמח נחשפות ארבע תקופות, כשכל תקופה  מייצגת 'תחנה' במסלול זמנהּ.

 

תולדות האתר

באוקטובר 1905 הסתיימה הקמתה של מסילת הרכבת בין חיפה, עמק יזרעאל אל סמח' (צמח) בדרום הכינרת. מסילת רכבת זו המשיכה בעמק נחל הירמוך לדמשק. במאי 1906 החל הקו לפעול באופן סדיר ותחנת הרכבת בסמח׳ נחנכה. סמח' הייתה התחנה הצפונית ביותר והמזרחית ביותר בקו מסילת העמק שנמצא בתחומי ארץ ישראל המערבית. בעת בנייתה היה סמח' כפר בדואי קטן שאוכלוסייתו התגוררה במבנים ארעיים.

אחר מלחמת העולם הראשונה הייתה סמח' תחנת הגבול שבין ארץ ישראל הבריטית לבין סוריה הצרפתית, וזאת למרות שהגבול בין שתי המעצמות עבר בתקופה זו בנחל הירמוך. הגדרתה של סמח' כתחנת הגבול נעשתה מטעמי נוחות ששירתו הן את הבריטים והן את הצרפתים.

מבנה התחנה הינו מבנה בן שתי קומות הבנוי אבן גיר וגג רעפים. כמו כן נבנו במקום מחסנים ומבנה של בריכת מים העשוי אבני בזלת. המבנה שימש למעשה תחנת רכבת של העיר טבריה. עד לסלילת הכביש בין טבריה וסמח' בשנת 1921, הגיעו הנוסעים מטבריה לתחנת הרכבת בשייט בסירות על הכנרת. מצפון לתחנה נבנה מזח ושירות סירות סדיר הסיע בין טבריה לבין התחנה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה הייתה תחנת הרכבת אתר אסטרטגי בעל חשיבות רבה בשל היותו נקודות מפתח השולטת על מסילות הברזל האזוריות והחיילים הטורקיים הצטוו להגן על התחנה בכל מחיר. כיבוש התחנה בליל ה-24 בספטמבר 1918 הסב הן לחיילים האוסטרליים והן לחיילים הטורקיים אבדות רבות. הקרב נערך בתוך התחנה מחדר לחדר, והכוחות הטורקיים הנסוגים לא הצליחו בניסיון להימלט בסירות על גבי הכנרת.

ב-25 בספטמבר 1918 התחולל במקום קרב שנערך במסגרת המאמץ הבריטי לכיבוש צפון ארץ ישראל מידי העות'מאנים. הפרשים האוסטרלים הגיעו לצמח רכובים על סוסים מכיוון דרום-מזרח. הפשיטה החלה עם שחר, סמוך לשעה 4:30 בבוקר. כשהתגלו הפרשים החל כוח המגן העות'מאני לירות לעברם ממכונות ירייה. בשלב זה ניתנה לפרשים פקודה להסתער והם כבשו את התחנה מידי העות'מאנים.

מראה התחנה בצמח בראשית המאה ה-20

בתקופת המנדט הבריטי היוותה התחנה נקודת גבול בין ארץ-ישראל לבין סוריה שהייתה תחת מנדט צרפתי. תחנת הרכבת הייתה צומת מסחרי מרכזי של כל יישובי האזור, שדרכו עברו יבולים מכפרי הסביבה, דגים מהכנרת, וכן חלב ממחלבות הקיבוצים אשר נשלחו לחיפה ולדמשק.

במהלך מלחמת השחרור נערך במקום קרב דגניה-צמח במהלכו נהרסו חלק מהמבנים סביב התחנה. מאז קום המדינה היו מבני התחנה שנותרו חלק ממחנה צבאי.

ביוני 1946 פוצצו לוחמי הפלמ"ח את הגשר מעל נהר הירמוך. כעת הפכה התחנה מצומת תחבורה מרכזי לתחנה האחרונה, ובמקום נבנתה קרוסלה לסיבוב הקטר.

סיום תקופת המנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל לוו בקרב שליטה על צירי תחבורה, ובתוך כמה חודשים הושבת מערך הרכבות בארץ כולה. בשלהי אפריל 1948 כבשו כוחות "ההגנה" את משטרת צמח, ותושבי העיירה סמח' נסו עוד באותו היום, רובם אל מעבר לגבול. במסגרת הפלישה הסורית לעמק הירדן מיד לאחר הכרזת המדינה הפך גם אזור התחנה למוקד קרבות. בבוקר ה-16 במאי המטירו הסורים אש רבה מתותחים וממרגמות על מתחם הרכבת, ובניין התחנה המרכזי עלה באש. הסורים כבשו כעבור יומיים את העיירה סמח' אולם נטשו אותה ואת מתחם הרכבת בתוך כמה ימים לאחר כישלונם בקרב הדגניות. בניין התחנה המרכזי נותר מאז חסר גג ועם סימני פגיעה.

אחרי קום המדינה לא שבה עוד "רכבת העמק" לצמח. בראשית שנות ה-50 היא נסעה עד אזור עפולה עוד מספר פעמים, ולאחר מכן הופסקה פעולתה כליל. במתחם הגדול של תחנת הרכבת בצמח שכן מחנה צבא. לאחר 1967, כשהתרחק הגבול הצפוני, פינה הצבא את המתחם, ועם הזמן החל לשמש את המועצה האזורית עמק הירדן כאתר תפעולי. במשך כל אותן שנים נותר בניין התחנה ההיסטורי מוזנח ופרוץ לכל רוח.

אחדים ממבני התפעול בשטח התחנה נותרו בשלמותם, אולם מוסך הקטרים, שעוד עמד על תלו בשנות ה-50, נהרס, וממחסן הסחורות נותרו רק היסודות. דודי המים הגדולים העשויים מתכת פורקו ונלקחו, אולם מבנה הבזלת המרשים ששימש מחסה לדודים, נותר כמעט ללא פגע. בסיסו של סובבן הקטרים נותר במקום בשלמותו, כשהוא קבור בחלקו הגדול בתוך האדמה.

המיזם של תכנית מורשת באתר

תחנת הרכבת הושבתה לאחר קום המדינה, ומבני תחנת הרכבת של צמח ששרדו את כל התלאות, נותרו שוממים עם השנים. מעבר להיותם ראויים לשימור, מבנים אלו עמדו בפני סכנה והיה צורך דחוף להציל את הנכס מפני הידרדרות, אובדן, הכחדה והעלמות ממצאים.

במתחם צמח קיימים מספר מבנים היסטוריים עתיקים שהם שרידים לתחנת רכבת העמק. במסגרת תכנית ציוני דרך בוצעו עבודות הצלה, שימור ושחזור של מבני האבן הנטושים. עבודות אלו הפכו את האתר למתחם היסטורי משוחזר ומשופץ. כך, מעל ל-60 שנים לאחר שננטשה, חזרו החיים לתחנה האחרונה בשטח ישראל של "רכבת העמק" המיתולוגית.

תחנת הרכבת בצמח

התחנה בצמח (צילם: עמוס בן-גרשום, לע"מ).

 

מתחם תחנת הרכבת המשוקם משמש כיום, עם סיום המיזם, כמרכז פעילות של המכללה האקדמית כנרת והמחלקה ללימודי ארץ ישראל הפועלת בה.

בנוסף לשיפוץ ושימור המבנים הפרויקט כלל גם שיפוץ ושימור של מבנה אובלי שהיה מגדל מים. מבנה זה הפך למרכז מבקרים, הכולל תצוגה על תולדות האתר וסרט למבקרים. במרכז המבקרים מומחשת חשיבותה ההיסטורית של התחנה כ"תחנת קצה" טופוגרפית ומדינית, ומוצגת תרומתה להתפתחות הכלכלית והיישובית של צפון הארץ ועמק הירדן בשלהי התקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט הבריטי.

באתר הזה נמצאו שרידים של מבנים נוספים, כולל סובבן של הקטרים שהתגלה מתחת לפני האדמה. בעתיד מתוכנן להמשיך לפתח ולשמר את יתר המבנים באתר ההיסטורי, לדוגמת הסובבן- שאחדים בלבד כמותו קיימים בארצנו.

התוכנית בוצעה על ידי המועצה לשימור אתרים. פרט לאגף מורשת בתוכנית שותפים גם המועצה האזורית עמק הירדן, המכללה האקדמית כנרת עמק הירדן, קרן רש”י, משרד התרבות והספורט ורכבת ישראל.

הצצה אל האתר ב-360

אנחנו על המפה

מידע שימושי למבקר באתר

כתובת: במרכז האזורי צמח מדרום לכביש 92, בקטע שבין צומת צמח לצומת מעגן.

אתרים סמוכים: בית העלמין כנרת, חצר כנרת ומוזיאון כינרת נמצאים סמוך לאתר, חצר הראשונים בדגניה א׳, גן לאומי חמת טבריה והעיר טבריה על אתריה, בית יגאל אלון בקיבוץ גינוסר, מוזיאון ובית הראשונים במגדל

עוד אתרים באזור

״חומה ומגדל״ בגן השלושה

״חומה ומגדל״ בגן השלושה

תל עמל היה בין הישובים הראשונים בסדרת יישובי ״חומה ומגדל״- שיטה שהפכה עם השנים לסמל המאבק על ההתיישבות. שנים רבות לאחר מכן האתר שוחזר. הוא נחנך למבקרים בשנת 1993 כשהוא ממוקם בתוך מתחם הגן הלאומי ״גן השלושה״.  הסיור באתר מפגיש את המבקר עם מפעל ״חומה ומגדל״ ועם הקשיים והתעוזה החלוצית מתקופת מאורעות 36-39. זהו סיור המקרב את מבקריו למורשת העברית ויוצר תחושת גאווה בארצנו ובבוניה. במסגרת פרויקט המורשת הלאומי ״ציוני דרך״ הוחלט להקים באתר מתחם חדש ואינטראקטיבי. מתחם זה יזמין את המבקרים לחוות באופן מוחשי את חווית ההקמה של ״חומה ומגדל״, תוך שהם מוקפים בתפאורה מושקעת ומיצגים דרמטיים. לצד הפן החוויתי במהלך הביקור יסופר גם על קורותיהם ותרבותם של הצעירים המהפכניים של תקופת חומה ומגדל, שיהפכו למקור השראה, למורשת, ולגאווה לדורות הצעירים וליהודי הארץ והעולם. בין גן השלושה לאתר חומה ומגדל תוקם תפאורה מקשרת. בדרך זו ניתן יהיה להזמין את המבקרים הרבים שמגיעים לגן השלושה לחוויה ערכית הנמצאת באותו המתחם. 
 בתקופת המרד הערבי בשנים 1936-1939 הוקם מפעל מפואר שהתווה את הדרך להתיישבות החדשה, להפרחת השממה ולקביעת הגבולות במדינה: ״חומה ומגדל״. ״חומה ומגדל״ היה בראשית פתרון טכני, שיטה שנמצאה להתיישבות מהירה בלב אזור עוין ונועדה להבטיח הגנה למתיישבים מיד עם עלותם על הקרקע מפני התקפות של כנופיות ערביות. ואולם, המושג הפך עד מהרה משיטה לסמל, המסמל את ההתיישבות כדרך של מאבק מדיני על הגבולות, כתרומה לביטחון הישוב ובשילוב של ערכי ההתיישבות והביטחון. תל עמל תל עמל עלה על הקרקע ב- 10 בדצמבר שנת 1936. הוא היה בין הישובים הראשונים בסדרת יישובי ״חומה ומגדל״ והקיבוץ הראשון בבקעת בית שאן. ב-1937 שונה שמו ל״ניר דוד״ - שחלקו המודרני ממוקם סמוך לתל עמל המשוחזר. שנים רבות לאחר מכן האתר שוחזר ונחנך למבקרים בשנת 1993. הוא ממוקם כיום בתוך מתחם הגן הלאומי ״גן השלושה״.  כיום נמצאים באתר המשוחזר חדר מגורים, חדר אוכל, מטבח ומכבסה, בהם אפשר לחוש ולממש את העבר, וחצר מגדל ממנו ניתן להשקיף מן העבר אל הנוף הירוק הפורח כיום. במקום מוקרן סרטון ומתקיימות פעילויות בתיאום מראש. הסיור באתר מפגיש את המבקר עם הקשיים והתעוזה החלוצית מתקופת מאורעות 36-39, מקרב ויוצר תחושת גאווה בארצנו ובוניה.
חמת טבריה

חמת טבריה

העיר חמת טבריה היא עיר עתיקה השוכנת על חופה המערבי של הכינרת דרומית לעיר טבריה. חוקרים מעריכים כי כאן שכנה העיר חמת הנזכרת כדרומית מבין ערי המבצר של שבט נפתלי לחוף הכינרת. במקום נובעים מעיינות חמים שנודעו בסגולות המרפא שלהם, אליהם הגיעו חולים מכל קצות הארץ. בחמת טבריה התגלו אוצרות רבים, ובהם בית כנסת המפואר על שם סוורוס. בית כנסת זה הינו בין התגליות החשובות בארכיאולוגיה של תקופת המשנה והתלמוד, בעיקר בשל רצפת הפסיפס המיוחדת שנתגלתה בו. עד לא מזמן הוצגה רצפת פסיפס זו כשהיא מקורה בגג בלבד והיא חשופה למפגעים. במסגרת פרויקט ״ציוני דרך״ מתקיים בימים אלה פרויקט רחב היקף לשימור ושדרוג רצפת הפסיפס והביקור במקום בכלל. הפרויקט כולל הקמת מבנה זכוכית סביב בית הכנסת עם בקרת אקלים ותאורה, שילוט חדיש המשולב עם תאורת המחשה וחזיון אור קולי המוצב בתוך חלל בית הכנסת. בחלקו החיצוני של הגן יוצבו תאורה אמנותית ושילוט חדיש. לצד המסלול היומי, יתווסף לאתר מסלול מואר ומרהיב שיאפשר לקהל לבקר באתר גם בלילה. חמת הייתה עיר קטנה ששכנה מדרום לשכנתה הגדולה והחשובה טבריה, על חופה המערבי של הכינרת. למרות שלא נתגלו בחפירות חרסים מתקופות הקדומות לתקופה ההלניסטית (מאה רביעית-שנייה לפנה”ס), מניחים רוב החוקרים כי כאן שכנה העיר חמת הנזכרת כדרומית מבין ערי המבצר של שבט נפתלי לחוף הכינרת: ״וְעָרֵי, מִבְצָר-הַצִּדִּים צֵר, וְחַמַּת רַקַּת וְכִנָּרֶת״ (יהושע יט, פסוק 35). מאוחר יותר נקראה בשמות חמתא, חמתן ואף חמי טבריה. בפי היוונים נקראה אמאוס, והערבים קראו למקום אלח'מץ (קרי:חומס). במקום נובעים מעיינות חמים שנודעו בסגולות המרפא שלהם. חז"ל הכירו בסגולתם ובכוחם לרפא מחלות עור, ואכן אל חמי טבריה הגיעו חולים מכל קצות הארץ (פסחים ח, ע”ב). לפי ההלכה מותר לרחוץ בחמי טבריה אפילו בשבת (שבת מ, ע"א), ואין איסור על בישול בשבת במים אלה. ‫על פי ממצאי החפירות, ראשיתו של היישוב בתקופה ההלניסטית, וסביר להניח כי בימי מלכי בית חשמונאי האוכלוסייה במקום הייתה יהודית. טבריה, שכנתה מצפון, הוקמה מאוחר יותר רק במחצית הראשונה של המאה הראשונה לספירה. עם הקמתה של טבריה על ידי הורדוס אנטיפס כבירה נוספת לגליל, האפילה טבריה על חמת שנותרה כפרבר. מאוחר יותר בתקופה הביזאנטית נבנו סביב חמת וסביב טבריה חומות נפרדות.  חמי טבריה התפרסמו בכל העולם במרחצאות המרפא שלהם. הרומאים הקימו בה מרחצאות משוכללים שמשכו נופשים מרחבי האימפריה. גם במאות ה-18 וה-19 נבנו בה מרחצאות. כלכלת העיר התבססה כנראה על המרחצאות החמים שבה, ששימשו כמו היום לצורכי מרפא. מצפון לעיר נחפרו בעבר קברים ונתגלו כמה סרקופגים מאבן ועליהם כתובות ביוונית. היוונית שלטת גם ברוב הכתובות שנחשפו ברצפת בית הכנסת, והשימוש בה אפיין את האוכלוסייה העירונית בגליל היהודי בתקופת התלמוד. בתי הכנסת שני מתחמי בתי כנסת נתגלו ונחפרו בחמת טבריה. בית הכנסת הראשון שנחשף במקום התגלה במקרה, כשאנשי גדוד העבודה סללו את כביש טבריה-צמח בשנים 1920-1921. מיקום בית הכנסת היה כ-500 מטרים מצפון לחומה הדרומית של העיר. כעבור כמה חודשים, בשנת 1921, חפר נחום סלושץ בצפון האתר וגילה בית כנסת קטן מהמאות 3-5 לספירה. ראוי לציין כי חפירה זו הייתה החפירה הארכיאולוגית הראשונה שניהל בארץ חוקר יהודי תושב הארץ והראשונה מבין חפירות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה. בית כנסת זה שימש את הקהילה היהודית בחמת החל מהמאה השלישית לספירה עד לראשיתה של המאה השמינית לספירה ברציפות. בית כנסת זה, שכוסה כליל לאחר חפירתו ולכן אינו נגיש לציבור, היה מבנה ריבועי שחולק לאולם תווך ולשתי סטראות וחצר השתרעה ממזרחו. הממצא הבולט בו היה תבליט של מנורת שבעת הקנים מגולפת באבן גיר, שייחודה בשקעים שהותקנו בראשי הקנים ובהם הוצבו נרות של ממש, מחרס או מזכוכית. ממצא חשוב אחר היה "קתדרא דמשה”: מושב אבן מעוטר שבו ישב החכם שלימד תורה בקהילה. כעבור 40 שנים, בשנים 1961-1963, נערכו באתר חפירות בניהולו של פרופ׳ משה דותן, מטעם אגף העתיקות ונתגלו במרחק של כמה מאות מטרים דרומה שרידים של בתי כנסת נוספים. בחלק הדרומי של העיר נחשפו בתי כנסת שנבנו זה על גבי זה, הראשון כנראה במאה ה-1 או ה-2 לספירה והאחרון במאה ה-8. בית הכנסת של סוורוס גולת הכותרת של המקום היא ללא ספק בית הכנסת המפואר של ״סוורוס״, הנקרא כך בגלל אחת מהכתובות היווניות שנמצאה במקום. בית כנסת זה הוקם במאה ה-4 ונהרס במאה ה-5 לספירה, בתקופה שבה פעלה הסנהדרין בטבריה. בית הכנסת הוא בין התגליות החשובות בארכיאולוגיה של תקופת המשנה והתלמוד, בעיקר בשל רצפת הפסיפס המיוחדת שנתגלתה בו, שהיא הקדומה ביותר מבין רצפות הפסיפס שהתגלו בבתי כנסת בארץ. זוהי רצפת פסיפס מפוארת הבולטת ביופייה באתר כולו. רצפת הפסיפס ממוקמת באולם התווך של בית הכנסת והיא מחולקת לשלושה ״שטיחי פסיפס״ של ציורים, דמויות וכתובות, הממחישים את התרבות היהודית של טבריה בתקופת התלמוד. הפסיפסים מצטיינים בעושר תיאוריהם והם נשתמרו כמעט בשלמותם. בצפוני שבהם התגלתה כתובת הקדשה נתונה בין צמד אריות. בשטיח המרכזי גלגל מזלות מרהיב. במרכז גלגל המזלות נראית דמותו של אל השמש (הליוס, או 'סול אינויקטיס' התגלמותו הרומית של אל זה) נוהג במרכבות השמים ובכל אחת מארבע פינות השטחי מתוארת דמות אישה, המסמלת את אחת מארבע עונות השנה. בשטיח הדרומי של האולם מתוארים כלי הקודש. נושאים דומים וחלוקה דומה של הרצפה מופיעים אחר כך בבתי הכנסת שבבית אלפא, נערן, עוספיה ובבית הכנסת הצפוני בבית שאן. בסיטרה שממערב לאולם התווך וכן בשתי הסיטראות שממזרח לו נתגלו עיטורי פסיפס בדגמים גיאומטריים שונים וכתובות הקדשה. מבין מגוון הנושאים זכו להתייחסות המחקרית הרבה ביותר הליוס וגלגל המזלות, המשתרעים על פני כמעט מחצית משטחו של אולם התווך. גלגל המזלות מעוצב כשני מעגלים האחד בתוך השני תחומים בתוך ריבוע. במעגל המרכזי תואר הליוס אל השמש על גבי מרכבה וברקע סהר וכוכבים. המעגל השני חולק לשתיים עשרה יחידות: אחת לכל אחד מחודשי השנה. דמויות המזלות ערוכות ברצף נגד כיוון השעון וראשן פונה אל המרכז. פינות הריבוע עוטרו בהתאמה לסימני המזלות בדמויות המסמלות את עונות השנה. תיאורו של הליוס מלווה אותם סממנים המעידים על מהותו כאל המנצח. הוא לבוש גלימת קיסרים שצבעה ארגמן, ידו הימנית מורמת בתנועת ברכה ואילו ידו השמאלית אוחזת בכדור העולם ובשוט. לראשו כתר וסביב לו הילה בעלת 2 קרניים. חשיבותם של פסיפסים אלה רבה, שכן מצוי בהם השימוש המוקדם ביותר בכמה מן הצורות העיטוריות אשר הוסיפו לשמש פעמים רבות בפסיפסי בתי הכנסת המאוחרים יותר. בנוסף, פסיפס בית הכנסת של סוורוס מהווה חוליית קישור חשובה במעבר מאמנות הפסיפס הרומית המאוחרת בארץ ישראל לאמנות הפסיפס הביזאנטית על הפסיפס נמצאות כתובות ביוונית, עברית וארמית המעשירות את הידע שלנו על הכתב והלשון של אותה תקופה. רוב הכתובות נכתבו ביוונית (השפה העיקרית של המעמדות העליונים בעיר היהודית), אחת בארמית (השפה העיקרית המדוברת אצל יהודי הערים והכפרים), ורק מילים בודדות נכתבו בעברית (שפה שהלכה ונשתכחה בערים ונשארה בעיקרה כמעין " לשון קודש״). מבנה בית הכנסת בעל רצפת הפסיפס המפוארת חרב כנראה ברעידת אדמה בסוף המאה הרביעית לספירה ועל חורבותיו הוקם במאה החמישית, במפלס הגבוה בחצי מטר, מבנה כמעט כפול בגודלו בעל תוכנית של בסיליקה. בית כנסת זה קושט אף הוא ברצפות פסיפס צבעוניות, מהן שרד קטע אחד קטן של מקלעות ובהן דמויות בעלי חיים מן הסוג המוכר יותר בכנסיות. מבנה זה חרב בראשית המאה השביעית לספירה אך חודש בתוכנית דומה מאוד, עם רצפות פסיפס בדגמים גאומטריים פשוטים בראשית התקופה המוסלמית והמשיך את קיומו עד אמצע המאה השמינית לספיר. לבית הכנסת נספחו חצר, שהיה בה בית מדרש, בית אורחים ושורת חנויות לאורך הרחוב. באזור בית הכנסת נחשפו גם השער וקטע חומה של העיר מהתקופה הביזאנטית, ובקרבת מקום נתגלו שרידים של רחוב וחנויות מתקופה זו ומהתקופה הערבית הקדומה (המאה השביעית-שמינית לספירה). כל אלה עומדים חשופים, וכדאי לבקר בשטח ולצפות גם בהם. איך הגיע הליוס לבית הכנסת היהודי כיצד ניתן להסביר את הימצאות דמותו האלילית של הליוס , דמות שבמאה הרביעית עדיין היו נוכרים שסגדו לה , במרכז בית הכנסת של חמת טבריה ? הדבר תמוה במיוחד משום שתיאור זה של הליוס והפריטים הנלווים אליו הוא זה אשר נאסר בהלכה. התשובות מורכבות ומסובכות. אחת התשובות המקובלות שהתגבשו היא שבימי הבית השני ועד לראשית המאה השלישית לספירה ראו היהודים וחכמיהם את איסור ציור הדמויות כאיסור מוחלט, ואכן חוץ ממקרים בודדים ונדירים לא נמצאה אמנות דמות בקרב היהודים בתקופה זו. לאחר המשברים הכבדים של המרד הגדול ומרד בר כוכבא נוצרה השלמה מסוימת עם השלטון הרומי שפתחה את השערים גם בפני השפעות אמנותיות במשמעות הצורנית שלהם ללא התכנים הפנימיים , בייחוד עם תחילת ימי הזוהר של רבי יהודה הנשיא. החל מתקופה זו אנו מתחילים להבחין בפתיחות אמנותית שביטויה בעיקר בעיטור חזיתות מבני הציבור. עם האדריכלות, הושאלה גם אמנות הדמות. יש לזכור כי המטבעות שבהם השתמשו היהודים בתקופה זו הם מטבעות שטבעו השלטונות הרומיים ונשאו עליהם דיוקנאות אדם. יתכן ואמנות הדמות הייתה לפיכך רק כלי עיטורי לבטא השקפות ורעיונות, והקהילות היהודיות שבתקופה זו ישבו על אדמתן וחשו עצמן חזקות דיין כדי להשתמש באמנות זו על שלל ביטוייה ללא חשש. זאת בניגוד למצב שנוצר בימי הביניים, עם הידלדלות היישוב היהודי בארץ ואבדן כוחו, אז הסתגרו קהילות ישראל שבגלויות ואטמו עצמן מפני השפעות אמנותיות בעלות צביון נוכרי. יש לציין כי המתבונן ברצפה ודאי ישים לב לעובדה, שבתקופה שלאחר מכן הונח יסוד לקיר אשר חצה את הפסיפס בלי להתחשב בקיומו. אולי יש בכך כדי לרמז, כי בתקופה זו חכמי המקום לא ראו בעין יפה את הציורים הללו המזדקרים לעיניהם, בניגוד לחכמי הזמן הקודם, שנטו להקל בעניין זה. עוד באתר בגן הלאומי חמת טבריה נמצא מוזיאון קטן המציג בצורה נאה את ההיסטוריה של חמי טבריה ומרחצאותיה. במוזיאון, שהוא בית מרחץ תורכי משופץ, מוצגים — מלבד חדר רחצה משוחזר, חיזיון אורקולי על חמי טבריה, ותמונות שונות, וגם ממצאים עתיקים כמו מטבעות, פריטי אבן מעוטרים, כלי חרס, ואף העתק גבס של מנורת האבן שנתגלתה באתר בשנת 1921. בנוסף במקום נמצאים מדשאות ושבילי הליכה, שבתוכם ארובות הפולטות את אדי המים החמים, הזורמים מתחת לאדמה ובריכת שכשוך. בקצה הדרומי של הגן נשתמרו שרידים של מבנה קשתות שהיה כנראה חלק מבית מרחץ עתיק מתקופת המשנה.
בית הילדים בגשר הישנה

בית הילדים בגשר הישנה

"נהריים בגשר", אתר הסמוך לקיבוץ ״גשר״ אשר בעמק בית שאן, הוא אתר המשלב בתוכו את חצר גשר הישנה ואת סיפורה של תחנת הכוח אשר הוקמה באזור. חצר גשר הישנה מספרת את סיפורם של חלוצים שהתיישבו במקום, נאחזו בקרקע והגשימו את חלומם. ב״גשר הישנה״ התיישבו לראשונה מקימי קיבוץ גשר. בתקופת מלחמת העצמאות הקיבוץ הותקף וחרב כמעט לחלוטין, ולאחר מכן הוחלט להעתיקו למיקום סמוך שם נמצא קיבוץ״ גשר״ עד היום. האתר המקורי שופץ והפך למוזיאון מורשת להיסטוריה של המקום.   תולדות המקום אדמות האזור נרכשו כבר בתחילת המאה ה-20 על ידי החברה היהודית להתיישבות מידי משפחת סורסוק‏ אולם השלטונות הטורקיים הפקיעו חלקים גדולים מקרקעות אלו לצרכים ציבוריים. רק לאחר הקמת המנדט הבריטי בוטלו ההפקעות וניתן היה לחדש את ההתיישבות באזור. כבר ב-1920 עלתה למקום קבוצה של חלוצים שהורכבה ממשוחררי הגדודים העבריים ומאנשי גדוד העבודה שקראו למקום "גשר נחלים". קבוצה זו סבלה מתנאי החיים במקום והחזיקה מעמד 3 שנים. היא הוחלפה ב-1924 על ידי קבוצה ירושלמית ששינתה את שם המקום ל"משק גשר". גם קבוצה זו עזבה את המקום והקימה צפונית לנקודה את קיבוץ אשדות יעקב‏.   גשר הישנה ב-1939 עלה לנקודה זו גרעין הנוער העובד וגרעין נוסף של עליית נוער מגרמניה. במהלך מלחמת העצמאות, עמד הקיבוץ במרכז איום הפלישה של צבאות הלגיון הירדני וצבא עיראק בניסיונם לפרוץ אל לב הארץ. כוחות גדולים של חיילות רגלים, שריון וארטילריה הקיפו את הקיבוץ הקטן. אולם חברי הקיבוץ הצליחו בעזרת סיוע ותגבורת לבלום מספר מתקפות של הלגיון הירדני וחיל המשלוח העיראקי. מתקפות אלו אומנם כשלו אך לוו בהפגזות ארטילריות כבדות שהרסו את רוב המבנים שמעל פני הקרקע. חברי גשר הגנו בהצלחה על הקיבוץ שהיווה נקודה אסטרטגית בדרכם של צבאות ערב אל תוך הארץ. במהלך הלחימה הקיבוץ כולו, כולל המבנה המיוחד של בית הילדים, נהרסו כליל במלחמת השחרור. שנתיים לאחר המלחמה נבנה הקיבוץ מחדש, כקילומטר ממערב למיקומו המקורי. ב-1989 החלו חברי הקיבוץ בשיתוף המועצה לשימור אתרים וקק"ל בשחזור המקום וב-1992 נפתח המקום למבקרים. מטרת האתר להמחיש את ימי היישוב הראשונים, להעמיק את ההיכרות עם מורשת הקרב של מגיני היישוב ולהכיר למבקרים את האתרים בסביבה. המקום מציע מספר אתרים היסטוריים בהם משולבות פעילויות שונות. בנוסף ניתן לעלות על רכבת משוחזרת לנסיעה בין האתרים השונים, ביניהם ניתן לציין את מוזיאון קרבות מלחמת העצמאות הנמצא בבונקר ששימש כמפקדת היישוב ובו מוצג מופע אור-קולי על קרבות מלחמת העצמאות, אוטובוס אגד ישן העומד בתחנת האוטובוס של גשר ובתוכו מיצג על התחבורה הציבורית בתקופת הקמת היישוב, חדר האוכל המשוחזר - המבנה היחיד ששרד את ההפגזות ועוד.   נהריים בגשר מתחם "נהריים בגשר" כולל לא רק את חצר גשר הישנה אלא גם את ״חוויית נהריים״ - מיצג אורקולי יוצא דופן המשלב סכרים, מים, צלילים וצבע להמחשת פעילותה של תחנת הכוח. בין הירמוך לירדן הקים פנחס רוטנברג, מהנדס ציוני שהיגר מרוסיה לארץ ישראל, מפעל חשמל הידרואלקטרי שפעל משנת 1932 עד 1948. רוטנברג הבין כי העלתם המיוחלת של מיליוני יהודים לכאן תחייב מהפכה טכנולוגית – ומהפכה כזו חייבה חשמל. תחנת הכוח ניצלה את זרם המים של שני הנהרות, הירמוך והירדן, ועל כן נקראה "נהריים". חוויית נהריים מייצגת סמל של מימוש חזון ההתיישבות היהודית ופיתוח התעשייה העברית בארץ ישראל. זהו גם סיפורו של האיש והיזם, פנחס רוטנברג, שהפך חלום למציאות ויצר יש מאין.
בית חנה סנש - מרכז ההנצחה בקיבוץ שדות ים

בית חנה סנש - מרכז ההנצחה בקיבוץ שדות ים

חנה סנש, הצנחנית והמשוררת, נולדה בהונגריה ב-1921. כציונית נלהבת עלתה לארץ ישראל, למדה שנתיים בבית הספר החקלאי בנהלל והצטרפה כחברה לקיבוץ שדות ים. בעיצומה של השואה יצאה בשליחות הצלה כאחת ממשלחת צנחני היישוב. בחצותה את הגבול להונגריה נתפסה, עונתה והוצאה להורג. בת 23 שנים הייתה במותה. בעיזבונה של חנה סנש נמצאים יומן מרתק, מכתבים רבים, מחזה וכ-40 שירים ביניהם "אלי, שלא יגמר לעולם", "אשרי הגפרור", "קול קרא והלכתי" ועוד. לזכרה של חנה סנש הקימו חברי קיבוץ שדות ים את מרכז ההנצחה הקרוי על שמה – בית חנה סנש. במוזיאון מוצג חיזיון אורקולי המספר את סיפור חייה, שליחותה ומותה של חנה סנש (החיזיון בשש שפות). באולם גם תערוכה צנועה הכוללת את תמונותיהם וסיפור חייהם של ששת הצנחנים האחרים שנרצחו בשליחות, וכן אנדרטה שהובאה מבית העלמין בבודפשט.   אודות חנה סנש חנה סנש נולדה בבודפשט שבהונגריה בשנת 1921 למשפחה משכילה. אביה, בלה סנש, היה סופר ומחזאי מפורסם וידוע נפטר בהיותה ילדה צעירה. אמה, קטרינה סנש, הייתה מורה למוסיקה. חנה גדלה בבית ספוג תרבות אירופית, למדה בבית ספר נוצרי ולא השתייכה לתנועת נוער יהודית או לכל ארגון יהודי כלשהו. למרות זאת היא החליטה לעשות מהפך בחייה ולעלות לארץ ישראל בספטמבר 1939. באותו חודש שבו עזבה חנה את הונגריה פלשו הגרמנים לפולין והתחילה מלחמת העולם השנייה, במהלכה התרחשה השואה הנוראה מכל. ‫בהונגריה נשארת לבדה אמה ואחיה גיורא. אחיה יצא ללמוד בצרפת שנה לפני שעלתה ארצה. בישראל חנה פנתה ללימודים בבית ספר חקלאי בנהלל במטרה להיות פועלת עבריה. לאחר מכן היא הצטרפה לקיבוץ הקטן קיסריה/שדות ים, קיבוץ שזה מקרוב התיישב מדרום לעיר העתיקה קיסריה. כאשר הגיעו הידיעות על הנעשה באירופה, ולאחר שנודע לה מחבר פלמ"ח כי מתארגנת משלחת הצלה, חנה התנדבה לשליחות והתגייסה לפלמ"ח וממנו לצבא הבריטי. באותם הימים לא הורשה הישוב בארץ להקים צבא ובלי צבא אי אפשר היה לפעול בארצות הכבושות. לכן פנו ראשי הישוב לבריטים ששלטו אז בארץ והציעו להם להקים יחדיו משלחת של סוכנים שיפעלו מעבר לקווי האויב למען מאמץ המלחמה הבריטי, ובמקביל לעבודתם כסוכנים חשאיים יפעלו חברי המשלחת להצלת יהודים. הוסכם כי הישוב "ייתן" את האנשים, כולם מתנדבים, האמורים לחזור לאירופה ולפעול כל אחד בארץ המוצא שלו. חלקם של הבריטים היה לאמן את האנשים, להצניח אותם מעבר לקווים ולציידם לקראת משימתם. חנה יצאה לשליחות כקצינה במודיעין של חיל האוויר הבריטי. ב-15 למרץ 1955 חנה צנחה לשטח הפרטיזנים ביוגוסלביה , ושלושה חודשים אחר כך, ביוני 1944, חצתה את הגבול להונגריה כשברשותה משדר ארוך טווח. לרוע המזל נתפסה חנה עוד באותו בוקר. היא עברה עינויים קשים מנשוא וחקירות מתישות אך היא עמדה בגבורה ובאומץ לב כנגד מעניה וחוקריה ולא גילתה דבר. חמישה חודשים ישבה חנה בכלא ההונגרי ואף הליך משפטי נפתח נגדה, הליך שלא הגיע לסיומו. ב- 7 בנובמבר 1944, ללא מתן פסק דין, הוצאה חנה להורג בחצר בית הכלא, והיא רק בת 23 שנים. השומר של בית העלמין קבר אותה בבית הקברות היהודי ואף הציב שלט עם שמה. קטרינה האם, ששרדה את השואה, מצאה את קברה של חנה, וכשעלתה ארצה ביקשה להביא את חנה לקבורה בארץ ישראל. ואמנם בשנת 1950 הועלו עצמותיה של חנה לארץ והיום היא קבורה בהר הרצל, בירושלים, בחלקה מיוחדת שהוקדשה לשבעה מצנחני המשלחת שלא זכו לחזור מהשליחות. לפני שעלתה האם ארצה ביקשה מידיד פסל להציב אנדרטה על קברה של חנה בבודפשט. גם כשהועלו עצמותיה לארץ נשארה האנדרטה בהונגריה ורק בקיץ 2007 הובאה ארצה. כיום היא מוצבת ליד בית חנה שבקיבוץ שדות ים. ‫בגיל 13 קיבלה חנה במתנה יומן בו כתבה במשך תשע שנים. כאשר יצאה לשליחות ממנה לא שבה היא השאירה את היומן וכתבים נוספים למשמרת במחסן שבקיבוץ שדות ים. רק לאחר שנודע לחברי הקיבוץ כי היא לא תשוב, פתחו את המזוודה וגילו את היומן. ביומנה כותבת חנה על ראשית עיסוקה בשאלת הזהות היהודית שלה ולקראת סוף לימודיה בגימנסיה היא כותבת "...אני ציונית ואני מרגישה עכשיו שיהודיה אנוכי בעלת הכרה ובכל מעודי. אני מתגאה ביהדותי ומטרתי לעלות לארץ ישראל ולהשתתף בבניינה". ‫יומנה של חנה וכן מחברת השירים שלה - בעיזבונה יותר מארבעים שירים - זכו לראות אור בספר שיצא לזכרה, וכבר זכה למהדורות רבות. חברי שדות ים, שחיפשו דרך להנציח את זכרה, הקימו בקיבוץ את "בית חנה סנש" ויחד עם בני משפחתו של אחיה גיורא ז"ל, הם מנסים לשמר את זכרה ולהנחיל את מורשתה. את שיריה כתבה סנש בחשאי וכולם התגלו רק לאחר מותה. שניים משיריה הנודעים הם "אשרי הגפרור" ו"הליכה לקיסריה", המוכר יותר במילותיו "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם". שירים אלו הולחנו בידי אברהם דאוס‏ ודוד זהבי, וזכו לביצועים שלזמרים רבים. על חייה ומותה של סנש נכתבו 12 מחזות, ספרים רבים, וכמה סרטי קולנוע. על שמה נקראה אניית המעפילים "חנה סנש", שהצליחה להבקיע את המצור על חופי הארץ בליל ה-25 בדצמבר1945 והביאה לחוף נהריה 252 מעפילים. תמונותיה נמצאות במאגר המידע במחנה המעצר בעתלית. על שמה קרוי הקיבוץ יד חנה, וכן רחובות רבים בערי ישראל.
יודפת העתיקה

יודפת העתיקה

יודפת היא עיר יהודית עתיקה, שיושבה ככל הנראה עוד בתקופת בית חשמונאי, סביב המאה הראשונה לפני הספירה. בשנת 67 לספירה, יודפת היתה העיר הראשונה שהותקפה על ידי הרומאים בתגובה למרד היהודי הגדול. התקפה זו כללה מצור קשה ומתמשך של 47 יום, שבסופו הרסו הרומאים את העיר עד היסוד והרגו את רוב התושבים. לאחר המרד נבנתה יודפת מחדש, והיישוב היהודי המשיך להתקיים בה. בין הממצאים השונים שנתגלו במקום, נחשפו מקוואות הטהרה, כלי האבן יהודיים אופייניים ומטבעות חשמונאים במספר רב. גולת הכותרת של החפירות היתה גילויים של תמשיחים צבעוניים (פרסקו) שנשתמרו ברמה יוצאת מן הכלל לגובה 1‪.3 מטרים על פני הקירות ועל פני הרצפה כולה. בנוסף לאלו התגלו גם ראשי חצים של קשתות, אבני בליסטראות, ושרידים המצביעים על חורבן ושרפה. אתר יודפת הוכרז כגן לאומי רשמי בדצמבר 2014. במסגרת פרויקט של ״ציוני דרך״ בוצעו באתר יודפת שימור, שחזור ושילוט הכוונה. במקביל, נערכה חפירה ארכיאולוגית נקודתית וכן שימור ושיחזור של אזורי מפתח. בנוסף לאלו נסללה באתר דרך גישה חדשה, המסתעפת מדרך הכניסה ליודפת ומאפשרת לכלי רכב ואוטובוסים להגיע עד למרגלות התל, שם הוסדרה חניה. יודפת העתיקה ממוקמת בלב רכס הרי יוטבת שבמרכז הגליל התחתון, דרומית מזרחית למושב יודפת המודרני. היא ניצבת על ראש גבעה שמורדותיה תלולים מאוד בגובה של 419 מטרים, כשהיא בולטת בין ההרים והגבעות שסביבה. ביודפת היה ישוב יהודי ככל הנראה מהתקופה החשמונאית (המאה הראשונה לפני הספירה). לישוב יהודי זה היה חלק חשוב מסיפורו של המרד היהודי הגדול בשנים 66-67 לספירה: במקום זה נערך הקרב הראשון בין היהודים לרומאים (מלחמות היהודים פרק ג׳ 7-8). קרב זה היה קרב ארוך ודרמטי הכלל מצור מתמשך, ונגמר בהרס העיר. יודפת בתחילת דרכה השרידים העתיקים ביותר שנמצאו במקום הם מן התקופה ההלניסטית המוקדמת, מן המאות ה-4 וה-3 לפנה"ס. על פי ממצאים אלו, יש חוקרים המסיקים כי בתקופה זו הייתה יודפת ישוב קטן שתושביו נוכריים ורק עם כיבוש הגליל על ידי מלכי בית חשמונאי החלה להתיישב במקום אוכלוסייה יהודית. פרט לאזכורה בכתביו של יוסף בן מתתיהו, יודפת העתיקה (המזוהה לעתים עם ״יוטב״) נזכרת גם במקורות יהודיים שלאחר חורבן בית שני. במשנה היא נמנית ברשימת הערים מוקפות החומה: ״ואלו הן בתי ערי חומה: שלוש חצרות של שני בתים מוקפות חומה מימות יהושוע בן נון--כגון…יודפת הישנה״ (משנה, מסכת ערכין, פרק ט׳ משנה ו׳). אף שהמשנה מייחסת את קיום ערים אלו לימי יהושע בן נון, בחפירות יודפת וברוב הערים האחרות שברשימה לא נמצאו חרסים מתקופת המקרא. נראה אפוא כי בביטוי המופלג "מימות יהושע בן נון " ביקשו חז"ל לבטא את קדמותן ואת חשיבותן של הערים הללו בלי להתייחס במדויק לתולדותיהן. המרד הגדול על קורות העיר בתקופה זו אנו למדים מהממצאים בשטח, ומכתביו של יוסף בן מתתיהו, שהם המקור העיקרי והיחידי הכתוב למידע על מאורעות אלו. חוקרים מציינים כי לא היה מוסמך ובקיא מיוסף בן מתתיהו בצד הרומאי והיהודי, וכי הסיפור אמין בכללו. יחד עם זאת יש לקחת בחשבון כי ללמידה ממקור אחד יש מגבלות ויתכנו הגזמות ותיאורים לא מדויקים בסיפור. בתקופת המרד היהודי הגדול (66-67 לספירה) היה יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) מנהיג המרד בגליל ובגולן כנגד צבא רומא. הוא ביצר את יודפת ששימשה גם כמפקדתו הראשית. בעקבות המרד הגדול שלח הקיסר נירון לקרב את בכיר מצביאיו אספסיאנוס ואת בנו טיטוס בראש שלושה לגיונות מלאים, יחידות מלגיון נוסף וכוחות עזר שמנו בסך הכל 60,000 חיילים. מורדים רבים מהגליל התרכזו ביודפת. הרומאים רצו לדכא את המתקוממים בגליל וראו בכיבוש יודפת מבצע מרכזי במסע לכיבוש הגליל, אשר היה שלב מוקדם לחדירתו דרומה לארץ יהודה. בשנת 67 לספירה הגיע הצבא לתקוף את יודפת. מולם עמדו אנשי הגליל היהודים, שמעריכים כי מספרם היה סביב 4,500 איש (בכתביו של יוסף בן מתתיהו מתואר מספר גדול יותר אך מעריכים כי הוא מוגזם) שהתבצרו בערים שונות בגליל. במשך 47 יום הטילו הרומאים מצור על העיר, תוך שהם מנסים לכבוש אותה בהתקפות חזיתיות, בהרעשה כבדה של למעלה מ-100 מכונות ירי ובקרב הבקעה של סוללות ומכונות מצור. הקרבות היו בלתי פוסקים וגבו קורבנות כבדים משני הצדדים. היהודים לחמו בגבורה ובחירוף נפש נגד הצבא הרומי, אך לבסוף נכבשה העיר בפשיטה גדולה. העיר עצמה נהרסה עד היסוד וחומותיה נשרפו. רבים מתושביה נטבחו על ידי הרומאים ויוסף עצמו נפל בשבי והועבר למחנה שבויים. לאחר מכן הרסו הרומאים המשיכו לטבריה, למגדל ולגמלא. הקרב ביודפת היה הראשון במסגרת מרד היהודים ברומאים שהסתיים בנפילת מצדה שש שנים לאחר מכן. לדברי יוסף בן מתתיהו בוגד יהודי שנמלט מן העיר ונתפס, מסר לרומאים כי היהודים בעיר תשושים ועייפים, ומגני העיר ישנים באשמורת האחרונה. אספסיאנוס ניצל מידע רב ערך זה והעלה כוח רומי מובחר על החומה כאשר מגיני העיר ישנו. החוקרים אינם בטוחים כי מידע זה מהימן, אך נטען כי לאחר התשה כה רבה היו הרומאים מצליחים להתפרץ לעיר גם ללא עצתו של העריק. סיפור נוסף השנוי במחלקות מספר על התאבדותם של חלק מהניצולים, גם כאן, בשל העימות עם הממצאים בשטח, חלק מן החוקרים מטילים ספק במהימנות המידע. הסיפור על התאבדות המונית היה נפוץ בתקופת הרומאים ובא להדגיש את אימת המלחמה.   לאחר המרד כעבור זמן הוקמה יודפת החדשה על המדרון הדרומי של הר מימין. באתר זה נמצאו שרידי קירות, מזוזות בפתחי בתים, בורות מים ומבנה בעל עמודים- אולי בית כנסת. החוקרים קבעו שיודפת החדשה הייתה מיושבת מהתקופה הרומית המאוחרת, התקופה הביזאנטית, הערבית הקדומה וימי הביניים, כלומר מבערך המאה השנייה לספירה, מאות בשנים.   החפירות הארכיאולוגיות והממצאים סקרים שונים נערכו באתר וסביבתו במהלך המאה ה-20, וב-1990 התבצעה חפירה ראשונה במקום, שהייתה מוגבלת בהיקפה לבית בד באחת המערות. בשנים 2000-1992 ניהל מרדכי אביעם כ-7 עונות חפירה ביודפת מטעם אוניברסיטת רוצ׳סטר שבמדינת ניו יורק ורשות העתיקות. בחפירות נחשפו שרידי בתי העיר, ביצוריה ובורות המים שלה וכן נמצאו עדויות ברורות לקרב הכבד שהתנהל במקום. בנוסף נמצאו במקום כ-1600 ראשי חצים רומאים, אבנים שנורו מבליסטראות, חלקי שריון של חייל רומאי ושרידי עצמות אדם שנטבחו ונשרפו- ככל הנראה של התושבים במקום. אתר יודפת הוכרז כגן לאומי רשמי בדצמבר 2014. בין הממצאים: החומה הצפונית : בשטח זה נחשפו חומות מכמה שלבים. השלב הקדום ביותר שייך לימי בית חשמונאי (ראשית המאה הראשונה לפנה”ס). שרידי חומות אלו שימשו כנראה את בוני החומות בזמן המרד הגדול, ובמקום שבו הן היו הרוסות לגמרי ולא היה אפשר לשפצן, נבנתה חומה חדשה. במהלך המרד מולאו חלק מהסתרים באבנים כדי לחזקה. בהמשך נבנתה החומה כחומה מלאה ברובה. במדרון למרגלות החומה נמצאו בחפירה שרידי סוללת המצור הרומית שאינם נראים כיום על פני השטח. בחפירות באזור זה נמצאו ראשי חצים של קשתות, אבני בליסטראות ומסמרים קטנים של סנדלי החיילים הרומים. הסנדל המסומר היה חלק מלבושו התקני של החייל הרומי, כפי שמעיד יוסף בן מתתיהו בתארו שר מאה רומי ששמו יולינוס שהשתתף באחת ההתקפות על המקדש.  בורות המים: לאורך המסלולים ניתן להבחין בפתחיהם של בורות מים רבים שבהם הייתה תלויה כאמור כל אספקת המים של התושבים, בחלקם נותר הטיח. המקלט התת קרקעי: החומה המערבית היורדת מן הגבעה אל שולי הכתף בנויה בהתחלה כחומה מלאה בעובי של כשני מטרים ובהמשך היא הופכת להיות חומת סוגרים (חומה כפולה מחולקת לחדרים באמצעות מחיצות רוחב). באחד מהסוגרים הקטנים נתגלה פתחו של פיר אנכי חצוב בסלע בעומק של מטר וחצי שניתן לסגור אותו בדלת. דרכו ירדו למנהרה המובילה לשלושה חללים תת קרקעיים בשתי קומות. בחללים נמצאו כלי חרס ומטמון מטבעות כסף מימי הקיסר נירו. אין ספק כי מערכת זו נחצבה עם בניית החומה כדי להתכונן למלחמה ולהימלט לשם בעת הצורך. כבשן יוצרים: בצד המזרחי של השלוחה נבנתה החומה המלאה על גבי כבשן לצריפת כלי חרס, תוך ביטולו. בחפירת כבשן זה הוכח כי יוצרו בו קנקנים זהים לאלו שנמצאו על רצפות הבתים ההרוסים. מכאן ברור כי הוא עדיין היה בשימוש באותה תקופה שבה חיו תושבי העיר האחרונים, ורק בבוא שעת החירום של המרד הוא חדל לשמש. זו דוגמה הממחישה היטב את מצוקת אנשי יודפת ואת חששם מסכנת הכיבוש הרומי. הם נאלצו לוותר על מבני מגורים ועל מתקני מלאכה שעמדו בדרכה של החומה, וזו נבנתה בחיפזון וללא יסודות עמוקים. רובע מגורים: ברובע זה התגלו מבנים הרוסים כמעט לחלוטין שחלק מהם גם שרופים. על רצפות הבתים התגלו חפצי היום יום: כלי חרס, כלי אבן, משקולות נול ומטבעות, ובצדם גם ראשי חצים מברזל ואבני בליסטראות שירו הרומאים. בשניים מן הבתים התגלו מקוואות טהרה. מתקנים אלה, הייחודיים ליישובים יהודיים, עשויים מברכה קטנה חצובה בסלע שאליה ירדו בכמה מדרגות כשהכול מטויח היטב. מקוואות הטהרה, כלי האבן - המאפיינים גם הם אוכלוסייה יהודית בימי הבית השני - והמטבעות החשמונאים שנתגלו במספר רב, מעידים כי אוכלוסיית העיר ברובה הגדול ( ואולי אף כולה ) הייתה יהודית. רובע מגורים נוסף: מעט מעל השטח הקודם נחשפו בתים מדורגים של רובע מגורים נוסף. גם כאן השרידים מצביעים על חורבן ושרפה בימי הקיסר נירון. בתוך שטח החפירה נחשף פתחו של בור מים ובתוכו התגלתה ערמה גדולה של עצמות אדם וגולגולות שנאספו לכאן. על פי התאריך העולה מן הממצאים שבבור ומעליו ניתן לקבוע כי עצמות אלו קשורות למלחמה שהתנהלה בעיר בימי הקיסר נירון. בכמה מהעצמות והגולגולות אף התגלו סימני הכאה במכשירים חדים. ככל הנראה אלו הן עצמות חללי יודפת שנאספו שנים מספר לאחר המלחמה על ידי קרוביהם ונקברו בחופזה בתוך בורות המים. בסמוך נמצאה אבן שטוחה שבשני צדדיה חרותים ציורים: בציור האחד מתואר מבנה קבורה מפואר והציור השני הוא של סרטן, המזל המתאר את חודש תמוז. לדברי יוסף בן מתתיהו, יודפת נפלה בא' בתמוז. מכאן ניתן לשער שאת הציורים הללו חרט על אבן שדה אחד מתושבי העיר הנצורה שחש את סופה הקרב והביע את רגשותיו בציור, כאומר "אנו נמות בתמוז”. המדרון המזרחי ורובע מגורים מדורג: אחד מן הבתים העליונים היה גולת הכותרת של החפירות. על קירותיו ועל רצפתו התגלו תמשיחים צבעוניים (פרסקו) שנשתמרו ברמה יוצאת מן הכלל לגובה 1‪.3 מטרים על פני הקירות ועל פני הרצפה כולה. תמשיחי קיר כאלו נמצאו בארמונות הורדוס ובבתי העשירים בירושלים, בקיסריה ובגמלא, אך תמשיחי רצפה התגלו עד היום רק בתאטרון ההרודיאני בקיסריה, ומציאתם ביודפת מעידה על עושרה הרב של המשפחה שגרה כאן. על רצפת הפרסקו נמצאו עצמות אדם וראשי חצים מברזל המעידים כי מבנה מפואר זה התקיים עד ליום חורבן העיר. מכיוון שאין באתר שמירה ותחזוקה, לא היה מנוס אלא להוציא את תמשיחי הקיר ולשמרם בתנאים נאותים ולכסות את שאר המבנה. בור המים שבתוכו התגלתה ערימה של עצמות אדם וגולגלות, ובפתחו אנדרטה עם ציטוט מתוך "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים" של יוסף בן מתתיהו: "ביום ההוא המיתו הרומאים רק את ההמון אשר ראו עיניהם. ובימים הבאים חקרו את המחבואים ושחטו את האנשים אשר הסתתרו במנהרות ובמערות, והמיתו זקן ונער, ורק לנשים ולעוללים נתנו את נפשם לשלל".   יודפת המודרנית בשנת 1960 הוקם המושב השיתופי יודפת הנמצא בגליל התחתון והממוקם כק"מ צפונית לאתר בו הייתה מצויה העיר הקדומה. המושב שייך למועצה אזורית משגב.
גמלא

גמלא

העיר העתיקה גמלא, היתה עיר יהודית משגשגת בימי בית שני. בזמן המרד הגדול (בשנת 66 לספירה), לחמו תושביה של העיר בנחישות נגד הרומאים. במערכה הראשונה זכו היהודים לניצחון גדול, אך לקראת סוף הקרב השני נדחקו שארית המגינים על נשיהם וטפם לראש הרכס, ובסופו של הקרב הומתו. העיר העתיקה ניצבת עד היום בלב הגן הלאומי ושמורת הטבע גמלא אשר במרכז הגולן, כ-20 ק״מ דרומית לקצרין. היא היתה עיר יהודית משגשגת בימי בית שני ובזמן המרד הגדול (בשנת 66 לספירה), לחמו תושביה של העיר בנחישות נגד הרומאים. במערכה הראשונה זכו היהודים לניצחון גדול, אך לקראת סוף הקרב השני נדחקו שארית המגינים על נשיהם וטפם לראש הרכס, ובסופו של הקרב הומתו. ‬גמלא העתיקה ממוקמת על שלוחה תלולה במפגש הנחלים דליות וגמלא. השלוחה  ‫מתנשאת כ-230 מ' מעל לסביבתה, שיאה ברום של 330 מטרים‬. לצד עתיקות העיר, ניתן למצוא בשמורת גמלא שילוב מרתק של אתרי טבע והיסטוריה נוספים: שדה דולמנים בני אלפי שנים, מושבת קינון הנשרים בגדולה ביותר בארץ, המפל האיתן הגבוה בארץ ועוד. ראוי לציין כי שמורת הטבע גמלא היא אחד מאתרי הצפרות החשובים בארץ, ובה נמצאת מושבת הלינה והקינון של עופות דורסים הגדולה והמגוונת ביותר בארץ. בשמורה גם מינים רבים של יונקים ומינים ייחודיים ונדירים של דגים ודו-חיים. שמה של גמלא נגזר מהשם ״גמל״ על שם הגבעה דמוית דבשת גמל עליה היא שכנה. שרידיה של העיר העתיקה מעידים על הקרב הקשה שהתחולל במקום ועל סיפור גבורתם של האנשים שהיו במקום. יחד עם זאת עד לאחרונה הדרך היחידה להגיע אל העיר היתה באמצעות הליכה בשביל רגלי מאתגר. מסיבה זו רק פחות ממחצית מהמבקרים בגן הלאומי ביקרו בעיר העתיקה.  כדי לאפשר לכלל הציבור ליהנות מגישה נוחה אל האתר העתיק, הוחלט לצאת בפרויקט שמטרתו ליצור דרך קלה ופשוטה להגיע אל העיר העתיקה. הפרויקט הוא יוזמה של אגף ״מורשת״ במשרד ירושלים ומורשת בשיתוף עם רשות הטבע והגנים. במסגרת הפרויקט נסללה דרך נוחה ובטוחה אל האתר, המתאימה גם לאוטובוסים ולרכבי נכים. בנוסף, בגן הלאומי מופעלת הסעה קבועה אשר מאפשרת גישה למצוק מהחניון העילי. הכביש החדש משרת עתה את עשרות אלפי המבקרים המגיעים מידי שנה לאתר; באמצעותו יכולים המבקרים להגיע בקלות לשרידיה של גמלא העתיקה, להכיר מקרוב את סיפורה המיוחד ולזכות בנתיב חדש אל ההיסטוריה והמורשת המקומית החשובה.    ראשיתה של גמלא גמלא הייתה מרכז חשוב וגדול עוד בתקופת הברונזה הקדומה, שהיתה תקופה משגשגת בגמלא בפרט ובגולן בכלל. היישוב במקום פסק בסביבות אמצע האלף השלישי לפני הספירה. לא ברור מה גרם לחורבנו או לנטישתו, אך במשך כ-2,300 שנה, עד התקופה ההלניסטית, הוא לא נושב מחדש. היום, על סמך מספר מצומצם של ממצאים, נוטים החוקרים לחשוב כי כבר בתקופה הכלקוליתית היה יישוב בגמלא.  בתקופה ההלניסטית, בסביבות אמצע המאה השנייה לפסה”נ, נוסד הישוב מחדש אם כי אז טרם היה הגולן בריבונות יהודית. כאמור, בתקופת הברונזה הקדומה היה במקום ישוב גדול ממדים ולו חומה הרוסה, אשר מקימי המקום זיהו אותה כחומה שהרס יהושע בן נון, ובימי המרד בנו עליה תושבי גמלא את חומת העיר.    העיר היהודית  גמלא מוזכרת בשתי רשימות במקורות חז״ל: במשנה (ערכין ט; ו׳) ובתורת כוהנים (ספרא בהר ד׳, א׳). במקורות אלה היא נמנתה עם הערים שנכבשו בידי יהושע בן נון. ההתיישבות היהודית בגמלא החלה כנראה בתקופת שיבת ציון, אז התיישבו בה עולי בבל. גמלא נזכרת בראשונה מאוחר יותר, בכתבי יוסף בן מתתיהו בתקופת החשמונאים. בתקופה זו היא נכבשה בידי אלכסנדר ינאי סביב שנת 81 לפסה"נ מידי טירן יווני סורי. ינאי השתלט מחדש על השטחים שאריסטובולוס אחיו כבש לפניו, ביסס את שלטונו והרחיק את המושלים המקומיים שלא היו רצויים לא לו ולא לאוכלוסייה היהודית במקום. נראה שבימיו הייתה גמלא לבירת המחוז היהודי גולניטיס במרכז רמת הגולן, וזכתה לצמיחה עצומה.    המרד הגדול  "והרומאים כבשו את כל מבצרי הגליל...וגם העיר גמלא אשר לים כנרת...מרדה עוד ברומאים...כי יושביה בטחו במשגב עירם אשר היתה חזקה אף מיודפת" (יוסף בן מתתיהו,” מלחמות היהודים" ד, א)  ״המרד הגדול״ של העם היהודי נגד האימפריה הרומית התחולל בשנים 66-73 לספירה. המרד נחל הצלחות ראשוניות אך לאחר מכן דוכא באכזריות לאורך מספר שנים של לחימה על ידי הרומאים, שהונהגו על ידי אספסיאנוס ובנו טיטוס. תוצאות הלחימה היו קשות: הגליל וירושלים חרבו, מאות אלפי יהודים נהרגו, נפלו בשבי ונמכרו לעבדות, ובית המקדש השני חרב.  סיפור הקרב מתואר בפירוט בספר "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים" שכתב יוסף בן-מתתיהו, אשר לימים נודע כהיסטוריון יוספוס פלאוויוס. כתביו הם המקור העיקרי למידע שיש בידינו על גמלא ועל תקופה זו.  מצבה הטופוגרפי של גמלא נסך ביטחון בתושביה ולבם היה סמוך ובטוח כי יוכלו לעמוד במלחמה בפני הרומאים. ב"חיי יוסף" פרק 11 ופרקים 71-71 מעלה יוסף את פרשת מרד גמלא ואת תיאור ההכנות למרד בתור מפקד הגליל בזמן ביצור גמלא.    המלחמה ברומאים אספסיאנוס, מפקד הצבא הרומאי, ריכז במחנהו בעכו כוח צבאי נכבד: שלושה לגיונות מפוארים וחיילות עזר שמנו כ-60 אלף איש בקירוב. לאחר שריכז את כוחותיו הוא יצא למלחמה במספר מוקדים בגליל, בהם יודפת ויפיע, טבריה וטריכי.  המלחמה על הגליל הייתה קשה ועקובה מדם. אספסיאנוס כבש יישובים, השמיד כפרים רבים ופגע בשטחי חקלאות נרחבים. שני הצדדים לחמו בעוז ובחירוף נפש.  אחד המהלכים האחרונים של המלחמה על כיבוש הגליל, וללא ספק שיאה, התחולל בגמלא.  כשהגיעו הרומאים לגמלא, החלו במצור על העיר. ככל הנראה המצור נמשך כחודש ימים ובמהלכו נערכו קרבות קשים בין הצרים והנצורים. בשלב מסוים הצליחו הרומאים לפרוץ אל העיר, אך המגינים הניסו אותם. וכך הקרב הראשון על גמלא הסתיים במפלת הרומאים ובנסיגתם.  למרות האבדות הרבות היה זה ניצחון גדול לאנשי גמלא, אך אז התברר להם כי כבר אין כל סיכוי להגיע להסכם עם הרומאים וכי מצב האספקה ומצב המים שלהם הוא בכי רע. עם כל הצרות האלה הוסיפו בני גמלא לעמוד על נפשם ביד חזקה. הצבא הרומי הוסיף לחזק את מאחזיו מול חומת גמלא.  ביום כ"ג בחודש אלול, בשנת 67 לספירה, חדרו שלושה חיילים רומאים לגמלא בחשאי, באשמורת הבוקר, וקעקעו את אחד ממגדליה החשובים. בעקבותיהם פרץ הצבא הרומי כולו, ובראשו טיטוס, אל תוך העיר והחל להעפיל אל ראשה. הצופים על החומה הבחינו בו, הזעיקו את אנשיהם ותפשו את נשקם בידיהם. אחרוני הלוחמים ניסו לבלום את הרומאים בראש הצוק, אך הדבר לא עלה בידם. משנודע לאנשי העיר כי הרומאים באו אל תוך העיר, תפסו את נשיהם ובניהם וסחבו אותם אל ראש ההר. יללות פחד וזעקות הנמלטים הדהדו בכל רחבי העיר, אך היו לוחמים נוספים, אשר יצאו להילחם בצבא טיטוס ונפלו חללים. מי שלא הייתה לו האפשרות לרוץ לראש ההר, נפל בידי הרומאים העולים לעיר. זעקות החללים ואנקותיהם נשמעו בכל מקום. הבורחים נמצאו על פסגת השלוחה, ללא אפשרות לברוח הלאה, וההרג היה רב. נשים, זקנים וילדים נרצחו ללא רחמים בידי החיילים הרומיים. בחפירה נתגלו מאות אבני קלע, וכן ראשי חצים רבים, שנורו ביד ובחצים, ואלה מעידים על עוצמת הקרב שהתחולל כאן. לפי חישובי החופרים נפלו כאלף אבני קלע על כל דונם.  לדברי יוסף בן מתתיהו כאשר נואשו היהודים מעזרה, תפשו רבים את טפם ונשיהם והתגלגלו אתם אל התהום. בספרו הוא מונה כי מספר ההרוגים בידי הרומאים היה 4,000 ולעומתם נמנו 5,000 חללים, אשר נדחקו לראש ההר. רק שתי נשים, בנות אחי פיליפוס בן יקים, ניצלו ממוות בהצליחן להיחבא.  סופם של מגיני גמלא  אחת הנקודות השנויות במחלוקת היא רגעיהם האחרונים של מגיני גמלא, שמספר הלוחמים בה היה קטן ביחס למספר תושביה. לדברי הארכיאולוג שמריה גוטמן (בספרו ״גמלא עיר במרד״), מבנהו של ראש הרכס בגמלא מעיד על כך כי מספר המקומות שמהם יכול אדם לקפוץ ולהיהרג מהנפילה בלבד הוא מועט. קשה גם להעלות על הדעת כי בלהט הקרב היה כוח ארגוני שהיה יכול לרכז ולאחד את ההמון ולשכנעו לבצע התאבדות המונית. לדבריו, סביר יותר כי בלחץ הרומאים נדחקו האנשים שהיו ממילא אחוזים אימה, מעבר לראש הרכס, התגלגלו ורמסו זה את זה למוות בנסותם להימלט במורד התלול בצפון.  בנוסף, יוספוס אף אינו מזכיר במפורש את המלים "שלחו יד בנפשם" או "התאבדו" בקשר לגמלא, אלא צירוף מלים אשר בדרך כלל מתורגם כ"התגלגלו לתהום" ו "התנפלו מראש ההר”.  הן בגלל התנאים הטופוגרפיים והן בגלל מספר האנשים הרב נראה יותר, כי בגמלא אכן הצליחו מקצת האנשים להימלט במורד נחל גמלא לכנרת ומשם, אולי, לגליל.   החפירות את מקומה של גמלא חיפשו החוקרים החל מאמצע המאה ה-19. בשנת 1968 בסקר שערכה רשות שמורות הטבע, הציע יצחקי גל מקיבוץ אפיקים לאתר את גמלא בשלוחת ״א-סנאם״ (שפרושו ׳אוכף׳ או ׳דבשת גמל׳). במקום נערכו סיורי בדיקה, והארכיאולוג שמריהו גוטמן החל בסקר יסודי של האתר וסביבתו, המקיף שטח נרחב של כ-140 דונמים.  עונת החפירות הראשונה, בראשותו של שמריהו גוטמן, החלה ביום 17 ביוני 1976 ונמשכה כחודש וחצי. תחילה התגלה מבנה ציבורי גדול שזוהה כבית כנסת ונחשפו קטעים מהחומה ו"רחוב המדרגות". בהמשך הורחבה החפירה אל הרחוב שממערב למבנה בית הכנסת ונתגלה בו מקווה טהרה. בעת החפירה נתגלו עקבות שרפה גדולה, חורבות של מבנים רבים וביניהם נתגלה בור מים. במשך כמה שנים נתגלו בסיורים ממצאים נוספים שחיזקו את הזיהוי, כגון מטבעות של אלכסנדר ינאי, כמות עצומה של כלי לחימה, חומת עיר, אמת מים, בתי קברות ממערב וממזרח ובורות מים- המאמתים כי אתר זה הוא אכן גמלא ההיסטורית, הלוחמת, המוזכרת בכתבי יוסף בן מתתיהו. לשאלות רבות כגון מתי נוסדה העיר, מה היה מספר תושביה וממה התפרנסו, היכן הם שרידי 9,000 ההרוגים - לא נמצא עדיין מענה ברור.  בכל שטח החורבות נמצאו חרסים מתקופת הברונזה הקדומה במצבורים המעידים על אתר מובהק מן התקופה הזו.  מעניין לדעת כי גמלא נהרסה בחלקה על ידי הרומאים, אך רוב ההרס נגרם מפגעי הטבע, ובעיקר מרעידות אדמה.    תיאור הממצאים החשובים באתר: בית הכנסת (המבנה הציבורי) זהו אולם מוארך, אשר קירו האחורי היה למעשה חלק מחומת העיר. מפנים לקירותיו בנויה מעין במה מוגבהת, שרוחבה 1.80 מ', ומקירותיו יורדות אל רצפת האולם ארבע מדרגות, ששימשו ספסלים לישיבה. רצפת האולם, בין הספסלים לעמודים, עשויה לוחות בזלת מסותתים למשעי, ואילו בתווך אין היא מרוצפת. סמוך לפנייה המערבית, נמצאת בקיר גומחה.  בניגוד לבתי הכנסת של ימי המשנה והתלמוד, בית הכנסת של גמלא שימש גם לכינוסים חילוניים, לישיבות ולחגיגות, ולא רק לתפילה. עקב חפירת חצר בית הכנסת, מקווה הטהרה וחדר הלימוד מתבקשת המסקנה כי לפנינו מרכז קהילתי, שסיפק את צורכי הדת והחברה בעיר יהודית. הוא הוקם, כנראה, בראשית המאה ה-1 לספירה, והיה אחד מששת בתי כנסת הראשונים שהוקמו בעולם בזמן שבית המקדש עדיין עמד על מכונו.  מכלול המקווהאזור זה כולל מקווה טהרה גדול ואמבטיית רחצה במבנה אחד, שהכניסה אליו מרוצפת אבנים, ומערכת מים מזינה אותו ומוליכה ממנו. כל הברכה מטויחת בכמה שכבות של טיח עבה. איכות הטיח ומצב השתמרותו כה טובים , עד כי הוא החזיק את מי הגשם, שנקוו בתוכו בחורף שלאחר חפירתו, עד סוף הקיץ שלאחר מכן.  מכלול בתי הבדבסקרים הראשונים של גמלא התגלה "ים" של בית בד בקצה השלוחה במערב. לימים התברר כי לפחות בתקופה הרומית היה זה ענף הפרנסה העיקרי של יושבי גמלא. עד היום אותרו ארבעה בתי בד ונראה כי יימצאו רבים נוספים. ההכנסות ממכירת אפשרו רמת חיים גבוהה ובניית מבנים מפוארים.    עוד בשמורה:  אתר ההנצחה לתושבי רמת הגולן שנפלו במערכות ישראלבשמורה הוקם אתר הנצחה לתושבי רמת הגולן שנפלו במלחמות ישראל ובפעולות איבה. האתר ממוקם על מצוק טבעי המבותר לשניים, וביום הזיכרון נערך כאן הטקס המרכזי של יישובי רמת הגולן. הכפר דיר קרוח מהתקופה הביזנטית בשמורה נמצאו ושומרו שרידי הכפר הנוצרי דיר קרוח (״דיר״ משמעותו מנזר בערבית) מהמאות 5-4 לספירה. בפינה הצפונית-מזרחית של הכפר שרדו מבנים שלמים, בהם שרידי מנזר שהוקם בתקופה הביזנטית לפני בערך 1500 שנים וכנסיה הבנויה באופן הדומה לכנסיות שנמצאו באזורי הבזלת של ירדן וסוריה.  הדולמניםבתחום שמורת הטבע גמלא התגלו מעל ל-700 דולמנים, המפוזרים בשטח המשתרע מנחל דליות וצפונה. הדולמנים הם מבנים מגליתים (כלומר בנויים מאבנים גדולות) מתקופת הברונזה. הם בנויים לוחות אבן גדולים: שניים ניצבים לקרקע ומשמשים קירות, ועליהם מונח לוח אופקי המהווה את הגג. המבנים נראים כשולחנות אבן גדולים וכבדים, ומכאן נגזר שמם (בברטונית עתיקה: דול=שולחן מן=אבן). מעריכים כי הדולמנים שימשו כמבני קבורה.  השמורה הטבעיתהעיר העתיקה גמלא היא חלק משמורת טבע גדולה וייחודית, שהוקמה בשנת 2003 ומנוהלת על ידי רשות הטבע והגנים. בשמורה עוברים נחל גמלא ונחל דליות וכן המפל האיתן הגבוה בארץ (51 מטרים). יש בה מגוון בתי גידול ומערכות אקולוגיות, שפע של צמחיה טבעית, ומגוון עשיר של עופות ועופות דורסים; בשמורה זו נמצא הריכוז הגדול ביותר, הן במספר המינים השונים והן בצפיפות הקינון, של עופות דורסים המקננים בישראל.  בשמורת הטבע ניתן לטייל בין שבילי הצמחייה הטבעית, ללכת אל מפל מים גבוה, ולצפות בבעלי החיים המקומיים.באתר שבילי הליכה, נקודות תצפית רבות ומרשימות, ובהן מרפסת התצפית מעניקה מבט למעלה על שרידי העיר העתיקה גמלא ועל שרידי בית הכנסת הקדום. מרפסת אחרת צופה אל ראש מפל נחל גמלא. 
״עיר המשנה״ בציפורי

״עיר המשנה״ בציפורי

ציפורי העתיקה היתה אחת הערים החשובות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד. בתקופת שיא פריחתה, התגורר בעיר זו התגורר רבי יהודה הנשיא, ראש הסנהדרין ומנהיג העם היהודי בתקופתו. בציפורי סיים רבי יהודה הנשיא את מפעל חייו; מפעל זה היה כתיבת המשנה, שהיא אחת מיצירות הרוח והתרבות החשובות ביהדות. במקום נחשפו שרידי עיר מפוארת הכוללים מערך רחובות, מבני ציבור ובתי מגורים, תאטרון, בתי מרחץ, בית כנסת וכנסיות, רובם מן התקופה הרומית והביזאנטית, וכן מצודה וכנסיה מהתקופה הצלבנית. כמו כן בציפורי נותרו שרידים של עשרות פסיפסים יפהפיים מהתקופה הרומית והביזנטית והם שהפכו אותה לעיר פסיפסים בין-לאומית. פרויקט חדש של ״ציוני דרך״ שם לו כיעד להפיח חיים בציפורי העתיקה ולהמחיש את סיפורה המרתק באמצעים חדשניים, דינאמיים ואטרקטיביים. הפרויקט יהפוך את בית המצודה למרכז המספר את סיפור המשנה וחתימתה באמצעות סרט חדש, מרכז למידה אינטראקטיבי ותצפית משולטת. בבית הכנסת ובבית דיוניסוס ישולבו מצגות מולטימדיה, וחווית התאטרון העתיק תשוחזר. בנוסף לאלה, יפוזרו בכל רחבי הגן הלאומי פינות אתנחתא ירוקות ומוצלות בהן יעסקו בסוגיות מעולם המשנה, שלטים חדשים, מוקדי פעילות ומשחק ואיורי רטרוספקטיבה. כל אלה יחד יקחו את המבקר למסע מרתק ב״עיר המשנה״, יחשפו אותו להשקפת עולמם המעמיקה של חז״ל ויפיחו חיים בטקסטים החשובים ובאבנים בעתיקות. הפרויקט מתבצע בשלבים ונמצא כעת בעיצומו. ציפורי, השוכנת בגליל התחתון ברום של 289 מטרים מעל פני הים, היתה אחת הערים החשובות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד. בעיר זו התגורר רבי יהודה הנשיא ראש הסנהדרין והמנהיג הדתי והמדיני של העם היהודי בתקופה זו, ובעיר זו חתם את מפעל כתיבת המשנה. המשנה הינה הקובץ הראשון שריכז בכתב את הדינים והמצוות היהודיים שעד כה נלמדו רק בעל פה, והיא אחת מיצירות הרוח והתרבות החשובות ביהדות.  בציפורי נחשפו שרידי עיר מפוארת הכוללים מערך רחובות, מבני ציבור ובתי מגורים, תאטרון, בתי מרחץ, בית כנסת וכנסיות, רובם מן התקופה הרומית והביזאנטית, וכן מצודה וכנסיה מהתקופה הצלבנית. בחפירות השיטתיות הנערכות באתר נחשפו ממצאים מרשימים הזורים אור על תולדות העיר ואופייה, ובהם פסיפסים מפוארים וראויים לציון שלא היה ידוע על קיומם משום מקור אחר. ‫ציפורי נמנעה מלהשתתף במרד הגדול ולא נטלה חלק גם במרד בר כוכבא. היא השכילה לשמור על עצמאותה, והיתה אבן שואבת למתיישבים יהודים ונוכרים כאחד מהארץ ומחוצה לה. לאחר החורבן היתה ציפורי לעיר היהודית הגדולה והחשובה ביותר בארץ ישראל. ראשיתה של העיר ראשיתה של ציפורי לוטה בערפל. המשנה מזכירה את ציפורי כאחת הערים המוקפות חומה מימי יהושע בן נון. רבי ישמעאל ברבי יוסי מסביר, כי במצב זה נמצאו ערים אלה על ידי שבי בבל העולים מהגולה. עולי בבל ייסדו את ציפורי יחד עם גוש חלב וגמלא. ישובים אלה היו כנראה הגרעין הראשון לישוב היהודי בגליל בימי בית שני. ציפורי נזכרת לראשונה בימי המלך אלכסנדר ינאי, שסיפח לממלכתו את מישור החוף מאפולוניה עד מפרץ עכו. מתקופה זו ואילך שימשה ציפורי עיר חשובה הנזכרת לא אחת במקורות בהקשר לאירועים חשובים בגליל. בשנת 63 לפסה"נ נכבשה ארץ ישראל בידי פומפיוס. הוא וממשיכו , גביניוס, נציב סוריה בשנים 55-57 לפסה"נ , חילקו את הישובים היהודיים לחמש סנהדריות (בתי דין). אחת הסנהדריות היתה ציפורי, ששימשה מרכז לגליל היהודי . ציפורי בשיאה בתקופת המרד הגדול פתחה ציפורי את שעריה בפני הרומאים וזכתה לכינוי "אירונופוליס" – "עיר השלום". ‫ציפורי נמנעה מלהשתתף גם במרד בר כוכבא. מאז המרד הגדול וביתר שאת לאחר מרד בר כוכבא, הלכו והתרכזו בציפורי רבים מן היהודים שנאלצו לעזוב את יהודה, ובהם תלמידי חכמים, והם החלו מטביעים חותמם על העיר. מבין החכמים יש לציין את רבי חלפתא מדור יבנה, אשר הפעיל את בית המדרש של ציפורי והיה קשור לבית המדרש הראשי של יבנה, אליו הוזמן לפגישות וישיבות. בתקופה זו עבר מרכז הכובד של החיים היהודיים בארץ ישראל לגליל ובעיקר לציפורי. בבקעת רימון, כ5 ק"מ ממזרח לציפורי, התקיים כינוס ראשון של חכמים לאחר מרד בר כוכבא. במסגרת הכינוס בוצע עיבור השנה. כינוס זה תרם לחידוש מוסדות ההנהגה בגליל, ולאחריו התבססה ההנהגה היהודית באושא ונתגבש שם המרכז היהודי החשוב בארץ. בימים אלו פעלו מוסדות ההנהגה היהודית פעילות נמרצת ורבת היקף, שהביאה לשיקומו של הגליל היהודי, להתעוררות מחודשת בחיי העם היהודי והכשירה את הרקע לתקופת השיא - ימיו של רבי יהודה הנשיא. רבי יהודה הנשיא, המכונה גם ״רבי״, היה ראש הסנהדרין והמנהיג הדתי והמדיני של העם היהודי בתקופה זו. הוא השפיע על כלל החיים היהודיים בארץ ישראל במשך כחמישים שנה. בתקופתו, המקבילה בחלקה לימי הקיסרים לבית סוורוס, (235-193) השתנה יחס השלטון הרומי ליהודים, שזכו למעמד ולחופש דתי. חכמים היו מעורבים במנהל הרומי וזכו במשרות רשמיות. יחסי הידידות המיוחדים שנרקמו בין רבי לקיסר ולשלטונות רומא, השפיעו על מצבם הכלכלי והחברתי של יהודי הארץ. רבי העלה את מוסד הנשיאות לדרגת חשיבות ראשונה במעלה. הוא ריכז את ההנהגה המדינית ואת החיים הקהילתיים והדתיים של היהודים, טיפח חכמים ודאג שהם ייצגו את המרכזים החשובים. בציפורי היו אלה רבי ישמעאל בן רבי יוסי ורבי חנינא שהגיע מבבל והתיישב בציפורי. לקראת סוף המאה השנייה ובתחילת המאה השלישית, הגיעה ציפורי לשיא פריחתה , הודות לרבי יהודה הנשיא, שעבר מבית שערים לציפורי (בערך בשנת 200). התלמוד קושר זאת למצב בריאותו הרעוע של רבי ולאווירה המיטיב של ציפורי. עם ״רבי״ עברה גם הסנהדרין - שהיתה ״מועצת החכמים״ של העם היהודי- לציפורי. תושבי העיר העשירים, שהיו מקורבים לשלטון, קיבלו את מנהיגותו של רבי יהודה הנשיא. הבאת מוסד ההנהגה היהודית אל ציפורי היתה הישג חשוב לאחר שנדד במספר עיירות בגליל: אושא, שפרעם ובית שערים. רבי ישב בציפורי כ-17 שנים וניהל בה את הסנהדרין והנשיאות. הוא ריכז בידיו את המנהיגות הפוליטית הקהילתית והדתית של היהודים בארץ ישראל. כאן תיקן תקנות, התיר היתרים ומינה מורים ודיינים בערים השונות. לרבי היה רכוש רב, שכלל ספינות, עדרי בקר, גני אפרסמון ואחוזות רבות בעמק יזרעאל, בסביבת לוד, בבקעת הירדן ובגולן. בציפורי סיים רבי את מפעלו הגדול ביותר: כתיבת המשנה וחתימתה. המשנה שהיא אחת מיצירות הרוח והתרבות החשובות ביהדות. היא למעשה הקובץ הראשון שריכז בכתב את הדינים והמצוות היהודיים שעד כה נלמדו רק בעל פה. במותו, על פי צוואתו, הובא רבי לקבורה בבית שערים. לאחר מות רבי, חלה הפרדה בין הנשיאות לסנהדרין. באמצע המאה השלישית הסנהדרין עזבה את ציפורי ועברה לטבריה. הנשיאות עברה לטבריה לאחר מכן, כנראה בסוף ימי רבי יהודה נשיאה, נכדו של רבי יהודה נשיא (284). למרות זאת המשיכה ציפורי להיות עיר יהודית חשובה ושימשה מושב לחכמים. בימי הקיסר דיוקלטיאנוס (305-284) הוצב בציפורי גדוד רגלים רכובים כחלק מהמערך הצבאי שאירגן הקיסר בארץ. מהתקופה הביזנטית עד היום בשנת 324 לספירה הכריז הקיסר קונסטנטינוס על הנצרות כדת שלטת - צעד המציין את ראשית התקופה הביזנטית. בתקופה זו הגיעה הנצרות לציפורי. המקדשים האליליים נהרסו או שהוסבו לכנסיות. המאבק נגד עובדי האלילים, כמו גם נגד היהודים, היה חריף במיוחד בציפורי, בעת שיוסף המומר החל לבנות בה כנסיות. עם זאת יהודי ציפורי המשיכו לקיים את אורח חייהם כמעט באין מפריע, ולצד הכנסיות נבנו בתי כנסת, ואף נחקקה מנורת שבעת קנים שנמצאה ברחוב הראשי של העיר. ‫בשנת 351 לספירה פרץ בציפורי מרד נגד גאלוס קיסר. שר צבא גאלוס נשלח לדכא את המרד אך לא החריב אותה. בשנת 363 לספירה פקד את ארץ ישראל רעש אדמה עז וציפורי חרבה עד היסוד, אולם עד מהרה שוקמה ונבנתה מחדש. חשיבותה של ציפורי לעולם הנוצרי גדלה בעקבות המסורת, כי כאן היה ביתם של יהויכים וחנה, הורי מרים אם ישו. בתקופה הביזנטית גדלה הקהילה הנוצרית בעיר; היא עלתה לדרגת בישופות ונבנו בה כנסיות. הישוב הנוצרי בציפורי גדל בהדרגה, אך אף על פי כן רוב תושבי ציפורי היו יהודים. העיר המשיכה להתקיים בפארה עד שלהי התקופה הביזנטית, וירדה מגדולתה בתקופה המוסלמית הקדומה. בשנת 636 נכבש הגליל בידי המוסלמים ובשנת 638 נפלה כל ארץ ישראל לידיהם. לאחר הכיבוש המוסלמי הוסב שמה של ציפורי לספוריה. בשנים קשות אלה לא נטלו היהודים חלק פעיל באירועים, רבים נמלטו ורבים אחרים נהרגו בידי הנוצרים, הפרסים והמוסלמים. מעיר רבת עם ושוקקת ציפורי הפכה לעיירה קטנה. לאחר הכיבוש היהודים שבו לציפורי והקימו בה קהילה. בתקופה הצלבנית הייתה ציפורי עיר ומצודה בנסיכות הגליל. מכאן יצא הצבא הצלבני בשנת 1187 לקרב קרני חיטין, שבו נחל תבוסה מידי הצבא האיובי בפיקודו של צלאח א דין. יהודים ונוצרים עלו בתקופה זו לרגל לציפורי כדי לבקר במקומות הקדושים: אלה בקברי הצדיקים ואלה בכנסיה שהוקמה במקום שבו עמד ביתם של אנה ויהויכים הורי מרים. ציפורי חרבה בתקופה הממלוכית והיא נזכרת בספרות הנוסעים כמקום חרב והרוס. במאה ה-18 היה הכפר הערבי ספוריה לאחד ממעוזיו של ד'האר אל-עמאר, השליט הבדווי של הגליל, שביצר את המקום ושיקם את המצודה. בזמן המרד הערבי (1939-1936) ובמלחמת העצמאות היה הכפר, על המצודה שבו, מקום מושב לכנופיות הערביות שפעלו נגד היישובים היהודיים בסביבה. במבצע דקל, בלילה שבין ה-15 ל-16 ביולי 1948, נכבש הכפר ותושביו נטשוהו, ולאחר כשנה, ב 16 ביוני 1949 נוסד בסמוך מושב ציפורי בידי עולים חדשים מרומניה ומבולגריה. ציפורי במקורות כעיר החשובה ביותר בגליל בתקופת בית שני ובתקופת המשנה, ‫ציפורי נזכרת במקורות התלמודיים עשרות פעמים ורק ירושלים וטבריה נזכרות יותר ממנה. היא נזכרת פעמים רבות גם בכתבי יוסף בן מתתיהו, במדרשים, אצל אבסביוס, תיאופנס, תיאודוטוס, בתעודות צלבניות, בספרות עולי הרגל הנוצרים והיהודים ובתעודות עות'מאניות. שמה נזכר גם בממצאים ארכיאולוגיים נושאי כתובות: כתובות של בתי כנסת, מצבות קבורה, מטבעות ועוד. המקורות הרבים מאפשרים לשחזר תמונה רצופה ונאמנה של תולדות ציפורי, מסוף ימי בית חשמונאי ועד ימינו. ‫המקורות התלמודיים מרבים לתאר את פוריותה של ציפורי, ואמנם סביבה מצויים עמקים פוריים בעלי אדמה משובחת המתאימים לגידולים חקלאיים מגוונים. היא נהנית מאקלים נוח ובעיקר מרוחות צוננות בימי הקיץ והיתה קרובה לדרכים חשובות. החפירות הארכיאולוגיות החפירות במקום החלו בשנת 1931, בראשות לירוי ווטרמן מאוניברסיטת מישיגן. מספר עונות חפירה נוספות נערכו בין השנים 2003-1983 בראשותו של ג"פ סטריינג' מאוניברסיטת טמפה בפלורידה. בחפירה זו נחשפו התיאטרון, מבנה ציבורי גדול ששימש אולי כאגורה. בין השנים 1989-1985 נערכו חפירות נוספות של משלחת משותפת של אוניברסיטת דיוק מארצות הברית והאוניברסיטה העברית בירושלים, בראשות א' מאיירס, ק' מאיירס ואהוד נצר. המשלחת מאוניברסיטת דיוק חזרה לאתר לעונות חפירה נוספות בין השנים 2000-1993. משלחת נוספת שפעלה ופועלת באתר היא משלחת של האוניברסיטה העברית שחזרה לאתר בשנת 1990 בראשות פרופסור זאב וייס ואהוד נצר. החל משנת 1995 מנהל את החפירה וייס. משלחת זאת חשפה את רוב שטח העיר התחתית כולל בית הכנסת, בית חג הנילוס, בית המרחץ וכן את מערך הרחובות הכולל את הקרדוואת הדקומנוס. בשנת 1975 החל על ידי אוניברסיטת תל אביב ברשות צבי צוק, סקר אמות המים. סקר זה הוביל לחפירות במאגר המים העתיק שבוצע בין השנים 1994-1993. על הממצאים ומוקדי העניין חורבות ציפורי שרדו ברובם באתרם עד ימינו, ושטחים נרחבים של העיר קבורים עדיין במעבה האדמה. מהם שמכוסים ביער אורנים ולחופרי ציפורי נכונה עוד מלאכה רבה, עד לחשיפת העיר בשלמותה. סביב העיר נמצאו מתקנים חקלאיים כגון גתות ובתי בד המעידים על אופייה החקלאי. העיר נתייחדה גם בבתי קברות רבים ובהם קברי משפחות יהודיות אמידות. מסביב לציפורי מצויות מערכות מים משוכללות הכוללות, בין השאר, בריכה ומאגר תת קרקעי ענק. לעיר מוליכות דרכים חשובות ממגידו, מעכו ומטבריה. בין החפירות נתגלו מוקדי עניין רבים המוצגים כיום באתר: •התאטרון – שריד משוחזר של תאטרון רומי, ייחודי בארץ ישראל. התאטרון החצוב בסלע המדרון נבנה בשלהי המאה הראשונה לספירה, יש בו 4,500 מושבים, ונשקפים ממנו בקעת בית נטופה והרי הגליל העליון. במקום נערכות מפעם לפעם הופעות נגינה ושירה. •הרובע היהודי -שרידי רובע מגורים יהודי מתקופת המשנה והתלמוד. הרובע שוחזר ואפשר לשוטט בין סמטאותיו. לאור ריבוי המקוואות, יש לשער שבמקום זה התגוררו אנשי משמרת הכוהנים "ידעיה". •המצודה הצלבנית – הוקמה בתקופה הצלבנית על שרידי מבנה קדום יותר, ומכאן יצא בשנת 1187 הכוח הצלבני לקרב קרני חיטין. במצודה תצוגת ממצאים ולוחות המגוללים את תולדות העיר וחשיפתה. בקומת הגג תצפית מונחית. •בית דיוניסוס – וילה רומית, ובה רצפת פסיפס המתארת סצנות מחיי דיוניסוס, אל היין במיתולוגיה היוונית. בפסיפס המרשים מופיעה דמותה של אישה, היא "המונה ליזה של הגליל". לדעת חוקרים רבים, פסיפס זה הוא שיא אמנות הפסיפסים בארץ ישראל. •בית חג הנילוס – מתחם ציבורי מן התקופה הביזנטית, המעוטר ב-11 רצפות פסיפס המתארות את חגיגות עליית מפלס מי הנילוס לשיא גובהם. •מאגר המים העתיק – מפעל מים תת-קרקעי מרשים באורך 260 מ', שפעל מהתקופה הרומית ועד למאה השביעית. ההליכה בתוך המאגר, עמוק מתחת לפני הקרקע, היא חוויה ייחודית. סמוך למאגר נמצאת מנהרת ששת הפירים. •בית הכנסת – מבנה צר וארוך דמוי בזיליקה, המתוארך לשלהי התקופה הביזנטית, ובו רצפת פסיפס מרשימה המחולקת לארבעה חלקים: עקדת יצחק, גלגל מזלות, תיאור המשכן במדבר וארון הקודש בבית המקדש בירושלים. •מערך רחובות – באתר נחשפו שרידי רחובות מצטלבים: קארדו ודקומאנוס. באבני הריצוף של הקארדו נראים בבירור חריצים אורכיים שיצרו גלגלי העגלות שנסעו עליהם שנים רבות. הרחובות האלה היו חלק משוק העיר.
חצר כנרת

חצר כנרת

חצר כנרת הוקמה בשנת 1908 על ידי המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית על פי הצעת מנהלו, ד"ר ארתור רופין, במטרה להכשיר פועלים יהודים לעבודה חקלאית. חצר כינרת הינה אחת התחנות החשובות בתולדות ההתיישבות החדשה בארץ ישראל. באתר זה הוקמו "המשביר", "ההגנה", "תנובה" ו"בנק הפועלים”. חצר כנרת הייתה הלב הפועם של חלוצי העלייה השנייה. המקום, שהחל את דרכו כחוות הכשרה חקלאית לפועלים היה למעין מעבדה חברתית; כור היתוך בו התגבשו הניצנים הראשונים של רעיונות חברתיים- כמו הקבוצה, הקיבוץ והמושב שהיוו את התשתית למדינת ישראל. פה נפגשו הצעירים אשר הגיעו לארץ שוממת כדי להגשים במו ידיהם את החלום להקים בה בית לאומי לעם היהודי. צעירים אלה חלמו לכונן בארץ ישראל חברת מופת המבוססת על עקרונות של יצירה עצמית, שוויון, צדק ושיתוף. המקום בו הם פעלו מהווה אבן פינה לכל ההתחלות: מכאן יצאה החבורה המייסדת של קבוצת דגניה, הקבוצה הראשונה, של מושב העובדים הראשון, נהלל, והקיבוץ הגדול הראשון, עין חרוד. בחצר כינרת חיו ופעלו אישים מרכזיים בתולדות היישוב בארץ: א.ד. גורדון, רחל המשוררת, האגרונומית חנה מייזל, ברל כצנלסון, זלמן שז"ר ועוד.    ראשית החווה אדמות החווה, הן מהאדמות הראשונות שרכשה ההסתדרות הציונית ב-1905. בניית החצר החלה בשנת 1908 ונסתיימה בשנת 1912. אחר כך נוספו רק מבנים משניים וארעיים. ב-1911 הגיעה לחצר האגרונומית חנה מיזל ומקימה את בית הספר החקלאי לבנות "חוות העלמות", שהכשירה נשים לעבודה חקלאית, מפעל שעתיד לחולל מהפכה במעמד האישה. בין תלמידותיה הראשונות נכללה גם רחל (המשוררת) ומכאן קשריה למקום. ב-1912 הגיעה לחצר קבוצה מעולי תימן ולאחר שהתפזרו הגיעה קבוצה נוספת הידועה כ"תימני כנרת". כאן הוקם "המשביר" בעקבות התארגנות איסוף יבולים מיישובי הסביבה והגליל וחלוקתם לנצרכים, את השם נתן ברל כצנלסון. ביוני 1920, בכינוס של "אחדות העבודה" בחצר כנרת, הוחלט על העברת סמכויות ארגון "השומר" לידי מפלגת ״אחדות העבודה״ ועל הקמת כוח מגן הנתון לפיקוחה. חברי "השומר" אמורים היו להצטרף לארגון החדש. כך הוקם למעשה ארגון "ההגנה”. ב"חצר" נקבע גם מחסן הנשק המרכזי של ה"הגנה" בצפון הארץ. עם הקמת הסתדרות העובדים הכללית בדצמבר 1920 העבירה אליה "אחדות העבודה" את הדאגה והטיפול ב"הגנה" שהועבר בשנים 1931-1930 לידי המוסדות הלאומיים. כך היתה זו החצר בה הוקם הגוף הבטחוני היהודי המרכזי בימי המנדט הבריטי, שהיה לאביו מולידו של צה”ל. ב-1923 מתארגן בעמק קואופרטיב של הקבוצות לשיווק חלב בחיפה, וכך נוסדה "תנובה". במקום חיו ופעלו הוגי דעות, מנהיגים פועלים ופועלות. לאחר קום המדינה ועד ל-1974 שימשה החווה כבסיס צה"ל. תולדות ח‪צר כנרת היו מעין בית היוצר בתולדות ההתיישבות, הנתון לתסיסה אנושית ורעיונית מתמדת. היקף האירועים ההיסטוריים שהתרחשו בה ועוצמתם היו מדהימים. הם הטביעו את רישומם בספר דברי הימים של הישוב היהודי בארץ ישראל בכלל ושל תנועת העבודה בפרט. ב 1950 עבר המקום לידי הצבא והיה למחנה נח"ל. באותה תקופה לא היתה מודעות לשימור ואיש לא נתן דעתו לחשיבותו ההיסטורית של המקום. מבנים רבים פורקו או נהרסו ואחרים נבנו תחתם. בשנת 1974 פינה הצבא את החצר והוחלט על שחזורה, בהשתתפות קק״ל, המועצה האזורית עמק הירדן, מנהל מקרקעי ישראל, קבוצת כנרת והמושבה כנרת. בין 1987-1990 נעשתה עבודת הצלה באתר, שוקמה חוות העלמות ובה הוקמה תצוגה, ומבני מנהלה. אז החלה הפעלה ראשונית של האתר. שימור מקיף יותר נעשה החל משנת 2006, כאשר בפברואר 2007 הושקה התוכנית החינוכית והחצר במתכונתו הנוכחית לציבור הרחב. בין המבנים המשוקמים שבהם ניתן לבקר - הח'אן העתיק, חדר האוכל, מגורי הפועלים, בית 'חוות העלמות' ועוד. האתר משמש כמרכז חוויה, הדרכה וחינוך למורשת העלייה השנייה וההתיישבות בעמק הירדן.
בית העלמין כינרת

בית העלמין כינרת

בית הקברות בכנרת נתייחד במיקומו, בחשיבותו ההיסטורית ובאישים שנטמנו בו שהם מאבות התנועה הציונית. הוא נמצא באחד המקומות היפים בארץ, בין נהר הירדן לכנרת וסביבתה, בלב ערש ההתיישבות הציונית. הקבר הראשון נטמן במקום בשנת 1911, ומאז הוא הפך לבית הקברות של קבוצת כינרת ושל המושבה, ההסתדרות ושל כל תנועה הפועלים. לא רק חברי כנרת נטמנו בו- היה זה בית קברות אזורי, שבו נקברו פועלים, אנשי העלייה השנייה והשלישית, פליטים מיהודה, אנשי טבריה, אנשי המושבה כנרת וחברי קבוצת כנרת והוריהם. מכיוון שכנרת היתה לסמל לתנועת העבודה, חלק מאלה שחיו בה בשנותיה הראשונות ביקשו להיטמן במקום, כמו רחל המשוררת וברל כצנלסון. בבית העלמין מגוון עשיר של מצבות מתקופות שונות, ששמרו על אופיין וצורתן. היה זה בית קברות של חלוצים בעיקרו ולא של חברה מסורתית והוא שונה באופיו מבית קברות מסורתי.   תולדות בית העלמין המתחם בו ממוקם בית הקברות, בחלקו הצפוני של תל בית ירח, היה שומם בתחילת המאה. האדמה היתה שייכת לשבט בדווי, שקרא למקום "ארץ האבנים והנחשים”. החלוצים הראשונים באזור שעבדו בחוות כנרת לא תכננו כלל להקים כאן בית קברות. הקבר הראשון בבית הקברות נכרה בשנת 1911 מספר חודשים לאחר השביתה הגדולה. בין הראשונים שנקברו בבית העלמין היו אנשי העלייה השנייה והשלישית, רובם ככולם פועלים חלוצים בתחילת דרכם, שחיו בחצר כנרת או בסביבתה הקרובה. רבים מהם היו צעירים שמצאו את מותם בנסיבות טראגיות. לחלק גדול מהם לא נמצאו בארץ קרובי משפחה שיעידו על חייהם ומוצאם. הם נקברו באופן מקרי בפינה הצפונית מזרחית של הגבעה ולידם נקברו חבריהם שהלכו לעולמם (ראשון הנקברים היה הפועל מנחם מנדל שמואלביץ). בהדרגה נקברו כאן יחידים וקבוצות: קבוצת חלוצי תימן, פליטי מלחמת העולם הראשונה ואנשי העלייה השלישית. לימים נטמנו כאן אלה שהיו קשורים עמם בחייהם. אנשי המושבה כנרת לא נקברו במקום אחד. מאמצע שנות העשרים החלו להיקבר בצד הצפוני מערבי של הגבעה בני הקבוצות של השומר הצעיר הרוסי, שייסדו את אפיקים, וחברי קיבוץ השומר הצעיר בטבריה, שלימים עלו להתיישב בכפר גלעדי. מותו של ברל חולל מפנה בתולדות בית הקברות שהיה מעתה למקום מרכזי בתולדות תנועת הפועלים בארץ. באמצע שנות החמישים הוחל בשיפוץ בית הקברות, ועל גלי האבן הרבים שהיו פזורים בו הוקמו מצבות הניכרות היטב באפרוריותן ובאחידותן. בניגוד לרוב בתי הקברות בקיבוצים, שבהם היתה לפחות בהתחלה חתירה לאחידות, זו לא נשמרה כאן. רק כאשר התמסד בית הקברות נשמרה אחידות המצבות החדשות של קבוצת כנרת לעומת יחידים וקבוצות אחרות. בשנות השבעים והשמונים הורחב בית הקברות. היום הוא משרת את כנרת המושבה והקבוצה, ואנשים מן החוץ שאושרו על ידי ועדה מיוחדת. כשנפטרה המשוררת רחל ב 1931 היה ברור שתיקבר בבית העלמין בכנרת, שכן היא הביעה את רצונה זה במפורש. על מצבתה נחקק קטע משיר שכתבה. קברה של רחל היה למקדש מעט לרומנטיקנים, לאוהבי שירתה ולרבים אחרים בני כל הגילים ומכל קצות הישוב. בבית הקברות קבורים אישים מפורסמים רבים בני העלייה הראשונה והשנייה, ובהם ברל כצנלסון, שאול אביגור, אברהם הרצפלד ואחרים. כמו כן קבורים בו גם המשוררת אלישבע ביחובסקי, וכן מנהיגים ציונים סוציאליסטים שנפטרו ונקברו בגולה, ועצמותיהם הועלו ארצה לאחר הקמת המדינה, כמו משה הס, דב בר בורוכוב ונחמן סירקין. בחודש יוני 2004 נקברה כאן הפזמונאית והמלחינה נעמי שמר שנולדה בקבוצת כנרת.
שימור מורשת יהודי פקיעין

שימור מורשת יהודי פקיעין

הכפר פקיעין הוא ישוב בן אלפי שנים השוכן בבקעת פקיעין בגבולו הצפון-מזרחי של הגליל המערבי. הוא ממוקם על צלע הר במורדותיו המערביים של גוש הרי מירון. הכפר הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1958 ומקובל לזהותו עם ישוב הנזכר בתלמוד בשמות תקוע, פקע, בקע ובזוהר בשם פקיעין. מכאן שמו בערבית: "אל בקיעה". בכפר יש רוב דרוזי וכן מיעוט נוצרי ומוסלמי. בפקיעין התקיימה התיישבות יהודית עתיקת יומין. לפי המסורת של יהודי הכפר היא נמשכה ברצף מאז תקופת בית שני והתבססה על משפחות הכוהנים זינאתי, כהן־תומא ועודה. הנשיא בן־-צבי, מראשוני החוקרים של הישוב היהודי בפקיעין, ראה בסיפורם של יהודי פקיעין עדות לקשר בין העם לארץ ישראל, "שלא נפסק אפילו לדור אחד". אתר בית הכנסת של פקיעין ואתר ״בית זינאתי״ מהווים מכלול ייחודי בסיפור רצף היישוב היהודי בארץ ישראל והקהילה היהודית בפקיעין. בסקירה שנעשתה במקום התגלה כי במבנה בית הכנסת היו ליקויים רבים וכי הוא נזקק לשיפוץ ושימור נרחב מפגעים שונים. בנוסף, נשקפה סכנה להמשך שלמותם של פריטים כמו גוויל ספר תורה, שגילו מוערך במאות שנים, שנמצא במצב שימור ירוד. בית הכנסת של פקיעין   כדי להבטיח את שימורו של המקום החשוב, יזמה התכנית "ציוני דרך" פרויקט שיקום ושימור של בית הכנסת, שהתבצע באמצעות המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ובשיתוף עם עמותת ״בית זינאתי״. לפעולות אלה קדמה עבודת מחקר ותיעוד נרחבת של החיים היהודיים במקום לאורך הדורות שנעשתה על ידי מכון יד בן צבי. בנוסף לעבודות בבית הכנסת, שוקם ושומר המרכז ההיסטורי של פקיעין במטרה לאפשר בהם ביקורי קהל ולחברם ל"רוח המקום" ולרוח ההתיישבות הרציפה בגליל.   קהילת יהודי פקיעין ההתיישבות היהודית בפקיעין הינה התיישבות עתיקת יומין. על פי המסורת של יהודי הכפר היא נמשכה ברצף מאז תקופת בית שני והתבססה על משפחות הכוהנים זינאתי, כהן־ תומא ועודה. גם אם אי אפשר להוכיח את נכונות המסורת על קדמוניות יהודי פקיעין, אין חולק על קיומו של יישוב יהודי בפקיעין ברציפות לפחות מאז תחילת המאה ה-16. הקהילה היהודית בפקיעין היתה קשורה למערה שעל פי המסורת שימשה את רבי שמעון בר יוחאי, לקברו של התנא רבי יוסי דמן פקיעין, קברו של רבי הושעיא איש טריא ולבית הכנסת בכפר, שגם הוא קדום מאוד על פי המסורת. המקורות שסקרו את אוכלוסיית פקיעין מלמדים שבתחילת המאה ה-16 היו היהודים רוב בכפר (רשימות המסים מימי הממשל העות'מאני מעידות כי באמצע המאה ה-16 היו בכפר בין 33 ל-45 משפחות יהודיות). אולם בהמשך מאה זו איבדו היהודים את הרוב לדרוזים, ובמאה ה-18 גם הנוצרים בכפר היו רבים מהם. כיום רוב התושבים בפקיעין הם בני העזה הדרוזית, חלקם נוצרים ומיעוט קטן של תושבי הכפר מוסלמים. סיפורה של קהילת יהודי פקיעין בעת החדשה מצדיק מחקר רחב, שעדיין לא נכתב. בתקופת ההתיישבות הציונית בארץ בלט ייחודה של קהילת יהודי פקיעין הקטנה, שבשנת 1883 היו בה 120 נפש. הייתה זו קהילה דתית אדוקה של עובדי אדמה שהיו לבושים כערבים ודיברו בשפה הערבית והיו חלק בלתי נפרד מהכפר שחיו בו. רוב יהודי הכפר כונו ״מוסתערבים״ (משוערבים) כלומר- יהודים שדמו בסממנים תרבותיים שונים כמו שפה ולבוש לשכנים הערבים.  מצבה של הקהילה היהודית בפקיעין היה קשה. מלבד הבעיות הכלכליות והחברתיות חלה בשנות השלושים של המאה העשרים הידרדרות בביטחונם של יהודי המקום, ובשנת 1938 נאלצו לעזוב את פקיעין. בשנות הארבעים עמדה במוקד תשומת הלב משפחת זינאתי, שחזרה לפקיעין ונאחזה בה, בעוד יהודי פקיעין האחרים ביקשו גם הם לחזור לבתיהם אך התקשו לממש זאת. בסיפורה העצוב והמורכב של קהילת יהודי פקיעין השתלבו דמויות מהחוץ שנרתמו לסייע: מורים ואנשי חינוך, שהמפורסם שבהם היה הרב יעקב משה טולדאנו, לימדו בבית הספר היהודי שהיה בכפר עד 1938 או סייעו למשפחת זינאתי לאחר מכן. אין ספק שמי שהוביל את המאמצים למען יהודי פקיעין ומי שתרומתו לעניין פקיעין הייתה המשמעותית ביותר היה יצחק בן צבי (1884‐1963).  יצחק בן צבי שימש ראש הועד הלאומי, היה מחותמי 'מגילת העצמאות' ומאוחר יותר נשיאה השני של מדינת ישראל והיה מראשוני החוקרים של היישוב היהודי בפקיעין. בן־ צבי חקר את קהילת יהודי פקיעין וההשקיע מאמצים רבים לחזקה ולשמרה לאורך יותר מארבעה עשורים, מתחילת שנות העשרים ועד לפטירתו. אשתו, רחל ינאית, אשר עסקה גם היא בחקר סביבתה של פקיעין בהיותה אגרונומית, סייעה רבות בשימור מורשת יהודי פקיעין כשביקשה מהסופרת רבקה אלפר לכתוב אודות חיי משפחת זינאתי. לימים יצא הספר "אנשי פקיעין" בו רבקה אלפר שילבה בין המציאות ההיסטורית לדרמה המשפחתית של משפחת זינאתי. הנשיא בן־ צבי ראה בסיפורם של יהודי פקיעין ובסיפור קהילות המוסתערבים האחרות עדות לקשר בין העם לארץ ישראל, "שלא נפסק אפילו לדור אחד". חזית בית הכנסת מופיעה על צדו האחורי של שטר 100 ש"ח, שטר המנציח את פועלו של יצחק בן צבי.   מרגלית זינאתי ובית הכנסת הקדום כיום, משפחת זינאתי היא המשפחה היהודית היחידה שנותרה בכפר מרצף ההתיישבות היהודית הקדום. ממשפחה זו נותרה בכפר, למעשה, רק אישה אחת: מרגלית זינאתי, הנמצאת בשנות ה-80 לחייה. למרגלית נותרו אחיינים המתגוררים מחוץ לפקיעין. מרגלית היא שרידה לקהילה עתיקה וממשיכה יחידה של מסורת איכרים יהודים בגליל. היא "שומרת החותם" האחרונה של אחד מבתי הכנסת העתיקים בארץ, הנשמר ומטופל על ידה מזה עשרות שנים. בעשור האחרון נעזרת מרגלית  באוריאל רוזנבאום ובעמותת בית זינאתי. בית הכנסת העתיק הוא אחד ממוקדי המשיכה העיקריים למבקרים יהודיים בפקיעין. תאריך הקמתו המקורי אינו ידוע. הוא הוקם מחדש בפעם האחרונה בשנת 1873 במימונו של רפאל הלוי, נדבן יהודי מביירות, ומשפחת זינאתי, שנטלה עליה את שמירתו ופתיחתו למבקרים. לפי המסורת, מבנה בית הכנסת שימש כבית מדרשו של רבי יהושע בן חנניה, רבו של רבי עקיבא. בתוך בית הכנסת נמצאות שתי לוחות אבנים, שעל פי המסורת הובאו מירושלים על ידי יהודי פקיעין אשר שימשו ככוהנים בבית המקדש. הלוחות שולבו בתוך קיר בית הכנסת ועליהם מסותתים סמלים יהודיים. באחד תבליט של מנורת המקדש, למרגלותיה של המנורה שופר ולולב. על לוח האבן השני ישנו תבליט של שער מפואר, לצד השער שני עמודים ומעליהם מעין קונכייה. מקובל להניח שהתבליט מתאר ארון קודש. בארון הקודש של בית הכנסת ישנו ספר תורה עתיק בן מאות שנים ווקירות של המבנה בנויות באבנים עתיקות ממערת הקבורה.   אחת משתי לוחות אבנים בקיר בית הכנסת של פקיעין, שעל פי המסורת הובאו מירושלים.   אתרים נוספים בכפר המערה ליד מעיין הכפר מצויה מערה שפתחה מכוסה בעץ חרוב עתיק. לפי המסורת זוהי המערה שבה הסתתרו רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר מפני רודפיהם הרומאים ובה חיברו את ספר "הזוהר”. מרכז המבקרים ״בית זינאתי״ ‫במרכז המבקרים נמצא מוזיאון אנשי פקיעין שהוקם במימון התכנית "ציוני דרך" וביתם העתיק של משפחת זינאתי. במוזיאון פריטים מחיי הפלאח הגלילי ובבית המשפחה, מיצג אור קולי ומופע תיאטרון המספרים את סיפור קהילת המוסתערבים. במרכז מתקיימים סיורים מודרכים בבית הכנסת. ‫בית הספר העברי מבנה בית הספר הוקם בשנת 1926 על ידי הסוכנות היהודית ויצחק בן צבי, ובו לימדו מורים מירושלים את ילדי הפלאחים היהודים קרוא וכתוב. בית הספר היה בשימוש עד שנת 1938 עת עזיבת היהודים. בקומת המרתף של בית הספר העברי שוכן המקווה העתיק. מימיו זרמו אליו ממעיין הכפר ע"י תעלה. המקווה שימש את קהילת היהודים כמקווה טהרה.
חצר היהודים בטבריה

חצר היהודים בטבריה

טבריה, אחת מ"ארבע ערי הקודש", היתה העיר הראשונה בארץ בעת החדשה שבה היה רוב יהודי והראשונה שזכתה לראש עיר יהודי. כבר בראשית המאה ה-19 היוו היהודים כמחצית מאוכלוסיית העיר. ״חצר היהודים״ הוא מתחם הממוקם בלב העיר טבריה, המשמש כעדות חיה לחיי הקהילה היהודית במאות השנים שלפני הקמת המדינה. במתחם נמצאים בתי כנסת אשר חלקם פעילים, כמו בית הכנסת העתיק המשמש כיום גם כבית חב"ד לתיירים, בית הכנסת עץ החיים, בית הכנסת של חסידי קרלין ובית הכנסת "הסניור". כן מצויה במקום אנדרטה לזכר בני טבריה שנפלו במערכות ישראל. רקע לטבריה אמנם היתה היסטוריה יהודית ומפוארת, אך סמוך למאה ה-17, לאחר מאות שנים של חילופי שלטון וכיבושים, היתה העיר חרבה, ובתקופה זו לא היה ידוע על ישוב יהודי בטבריה. בהדרגה החל מחדש מפעל של בניה והתיישבות יהודית בעיר. התפתח בה ישוב קטן שכלל כמה עשרות מוסלמים ויהודים בודדים שהתיישבו בין החורבות. אולם קהילה זו לא החזיקה מעמד ובארבעים השנים האחרונות של אותה מאה אין המקורות מזכירים עוד את הקהילה היהודית שנטשה כנראה את טבריה. רק בסוף המאה ה-17 התפתח בטבריה ישוב קבע. בשנות ה -20 של המאה ה-18 גדל ישוב זה וטבריה הפכה לעיירה ששימשה מרכז לאזורה. המפנה במעמדה חל הודות לשלטונו של דאהר אל עומר שקבע את מושבו בטבריה והשתלט ממנה על כל הגליל. היה זה דאהר שיישב יהודים בטבריה ובתקופתו נבנה למעשה הרובע היהודי של טבריה שהשתרע לחופי הכנרת. דאהר הזמין את משפחת אבולעפיה מאיזמיר לבוא ולהתיישב בטבריה (בשנת 1740). לאחר כישלון המצור של פחת דמשק על טבריה באה תקופה של שקט ושגשוג יחסי. רבים מיהודי צפת עברו לטבריה לאחר הרעש של 1759 וחסידים ממזרח אירופה החלו מגיעים אליה בשלהי המאה ה-18. ב-1 בינואר 1837 נחתה פורענות כבדה על טבריה. העיר חרבה ברעידת אדמה עזה, בתי העיר קרסו תוך דקות אחדות וכמוהם החומות. ברעש נהרגו אלפי תושבים. בקהילה היהודית בטבריה מאות יהודים מצאו את מותם וכמעט כל הרובע היהודי נהרס. טבריה לא התאוששה זמן רב אחרי הרעש שאותותיו ניכרו בעיר במשך שנות רבות. עד ל- 1908 הצטמצמה כידוע טבריה העיר בתחומי "העיר העתיקה”. היתה זו עיר קטנה יחסית המיושבת בצפיפות רבה ובה סמטאות עקלקלות ובתים קטנים ונמוכי קומות הבנויים ברובם מחימר ומאבני בזלת האופייניות לאזור. במקום חייתה קהילה יהודית מושרשת מאות בשנים הנזכרת תכופות בספרות עולי הרגל. ערב מלחמת העצמאות היו רוב תושבי העיר העתיקה מוסלמים. העיר העתיקה נהרסה עד היסוד במלחמת העצמאות ב-1948. לאחר המלחמה עירית טבריה התלבטה קשות בשאלת גורלה של העיר העתיקה. חלק גדול מן הבניינים לא היה ראוי עוד למגורים, המבנים היו רעועים ובלתי יציבים ותנאי התברואה לקויים. לאחר ויכוחים נוקבים הוחלט להרוס את העיר העתיקה, ובשטח הושארו רק את האתרים הקדושים לבני שלוש הדתות. חצר היהודים ״חצר היהודים״ הוא אתר עתיק בלב העיר טבריה, אשר היווה את לב הרובע היהודי במאות שלפני הקמת המדינה. חצר היהודים משמשת כעדות חיה לחיי הקהילה היהודית בעבר וגם כיום. ״חצר היהודים״ ממוקמת בלב המדרחוב (בסמיכת ל"גן הבנים") ונמצאים בה בתי כנסת, חלקם פעילים, כמו בית הכנסת העתיק המשמש כיום גם כבית חב"ד לתיירים, בית הכנסת עץ החיים, בית הכנסת של חסידי קרלין ובית הכנסת "הסניור". כן מצויה במקום אנדרטה לזכר בני טבריה שנפלו במערכות ישראל. בית הכנסת הראשון שהוקם בשטח זה היה "בית הכנסת עץ החיים”, בית כנסת ספרדי שהוקם על ידי רבי חיים אבולעפיה בשנת 1740-1742. בית הכנסת חרב ושוקם מספר פעמים ברעש של 1837 ובשיטפון של 1934. בית הכנסת בנוי על שרידי בתי כנסת קדומים, בהם בית כנסת שהתפלל בו האר"י הקדוש. במרכז החצר נמצא בית הכנסת של ראשוני החסידים בטבריה, או בית הכנסת קרלין סטולין בטבריה. הוא נבנה לראשונה בשנת 1786 על ידי רבי מנחם מנדל מוויטבסקורבי אברהם מקליסק שעמדו בראש עליית החסידים.   "בית הכנסת העתיק", הוקם בשנת 1836 על ידי חסידות בויאן. בית הכנסת משמש כיום כבית חב"ד בעיר.   "בית כנסת הסניור" הוא בית כנסת ספרדי שנבנה על ידי "הסניור" הוא רבי חיים שמואל הכהן קונורטי בשנת 1837 ומופעל מאז על ידי משפחת ניניו, שחצר המגורים שלה צמודה לבית הכנסת.‏   ברעידת אדמה שאירעה בגליל בשנת 1837 נהרגו מאות תושבים והמבנים ובהם בתי הכנסת נהרסו. המבנים שנהרסו משוקמים במהירות בהתאם לתוואי הסמטאות והחצרות מן הימים שלפני הרעש. תוואי זה נשמר עד שנת 1948. בשנת 1934 עברו יהודים רבים לשכונה החדשה קריית שמואל. השיטפון הגדול הרס בתים ברובע וגם הבריטים ועיריית טבריה הרסו למעלה מ-100 בתים כדי לפנות מקום לשלושה רחובות רחבים.   במלחמת העצמאות בשנת 1948 נהרסים מרבית מבני טבריה העתיקה
"שער אברהם" - השער הכנעני העתיק בתל דן

"שער אברהם" - השער הכנעני העתיק בתל דן

תל דן הוא אחד מתלי העתיקות הגדולים בישראל, המשמר את שרידיה של עיר קדומה בת כ-5,000 שנים, שהגיעה לשיא התפתחותה בתקופה הכנענית ובתקופה הישראלית. התל נמצא בשמורת הטבע נחל דן שהוא הגדול והחשוב במקורות הירדן. הממצא המרשים ביותר בחפירות הוא ״שער אברהם״: שער כנעני עתיק הנחשב לקדום מסוגו בעולם. שער זה, שנבנה בלבני בוץ מהווה עדות למיומנות הרבה בשימוש בטכניקת הבנייה של קשת אמיתית לבנייה מונומנטאלית בתקופת הברונזה התיכונה והוא מהווה עדות בודדה לצורתם של השערים האחרים ולעובדה שהקשת האמתית הייתה ידועה לאדם בתקופה קדומה זו. חשיפתו של השער בעת החפירות הארכאולוגיות במקום בשנות השמונים גרמה לשחיקה של הלבנים והוא עמד בסכנת בלייה מואצת. במסגרת פרויקט ״ציוני דרך״ הוחלט להשלים את שימורו של השער הקדום. השער חוזק בשיטות מתקדמות לשימור ממצאים ארכאולוגיים, מתוך הקפדה על שיטות הבנייה העתיקות. נוסף על כך, נחתם פתח השער בלבנים והחיבורים שבין הלבנים המרכיבות את הקשת הודגשו.  תל דן הוא אחד מתלי העתיקות הגדולים בישראל, המשמר את שרידיה של עיר קדומה בת כ-5,000 שנה. העיר הגיעה לשיא התפתחותה בתקופה הכנענית ובתקופה הישראלית. העיר דן מוזכרת בכמה מקורות – בסיפורי המקרא ובממצאים ארכאולוגיים שהתגלו במצרים ובעיראק. התל נמצא בשמורת הטבע נחל דן שהוא הגדול והחשוב במקורות הירדן. גובהו של התל הינו 204 מטרים מעל פני הים, שטחו כ-200 דונם וצורתו כשל אליפסה בקוטר של 400 עד 500 מטרים.  הכללתו של המקום כאתר מורשת עולמית נדונה בישיבות ועדת המורשת העולמית בשנת 2009 ושוב ב-2010, אך נכון לינואר 2014 אינו נכלל ברשימה. הממצא המרשים ביותר בחפירות הוא ״שער אברהם״: שער כנעני עתיק הנחשב לקדום מסוגו בעולם. שער זה, שנבנה בלבני בוץ, משלב שלוש קשתות. לצד השער נמצאה במה מרוצפת המזכירה את תיאורי המקום במקרא, וכן שער נוסף מהתקופה הישראלית. תולדות המקום שרידי הישוב הקדום ביותר שנחשפו בתל שייכים לתקופה הניאולית הקראמית (ראשית האלף החמישי לפה״ס). בתקופה הכנענית הקדומה (תקופת הברונזה הקדומה 2) הוקמה כאן לראשונה עיר שהתקיימה בין השנים 2,400-2,700 לפה״ס. בתקופה זו נקראה העיר ״ליש״ או ״לשם״. בחפירות נחשפו שמונה שכבות המייצגות בניין והרס של השלבים השונים בתולדות העיר הכנענית, במהלך תקופות הברונזה - הקדומה, התיכונה והמאוחרת. ייתכן שהעיר המיוצגת בשכבה האחרונה מהמאה ה-13 לפנה"ס נכבשה בידי בני שבט דן. ליש נזכרת בכתבים מצריים וצפון סוריים מהמאה ה-18 לפנה"ס ובתיאור כיבושיו של מלך מצרים במאה ה-15 לפנה"ס. במאה ה-18 לפ״הנס בתקופה הכנענית התיכונה ב׳, היתה העיר מוקפת סוללת עפר אדירה שהגנה עליה במשך מאוד שנים. בסוללה היה שער שהוא השער הקשתי הקדום ביותר בעולם שנחשף על ידי הארכאולוגים . העיר המשיכה להתקיים בתקופה הכנענית המאוחרת , וממצאים שנחשפו מתקופה זו מוצגים בבית אוסישקין שבקיבוץ דן. עם כיבוש העיר בידי שבט דן בתקופת השופטים (1,200 לפנה"ס לערך) הוסב שמה לדן, והיא נודעה כגבולה הצפוני של ארץ ישראל "מדן ועד באר שבע”. בדן היה מקום הפולחן ל'בעל חרמון' - האל הכנעני בעל , המתואר בתרבות הכנענית כאוחז חזיז ברק, ניצב על פר ומשכנו בהרים הגבוהים. הוא היה האל המושל באיתני הטבע , מטיל את הברקים והרעמים ומוריד את הגשם. חקלאות ה״בעל״ (חקלאות המתבססת על מי הגשמים בלבד) נקראת על שמו. פולחן הבעל שהיה נפוץ בארץ היה אחד מנושאי מאבקם של נביאי ישראל , שניסו ככל יכולתם להניא את בני עם ישראל מלעבדו.  אחרי פיצול הממלכה המאוחדת, כשירבעם בן נבט מרד במלכות בית דוד והקים ממלכה נפרדת בישראל (אמצע המאה העשירית לפנה”ס), הפך ירבעם את דן לאחד משני מרכזי הפולחן של ממלכת ישראל שבהם ניצבו עגלי הזהב. שבר כתובת שנמצא בתל מזכיר את כיבושה של העיר בידי חזאל מלך ארם, וזו העדות היחידה מחוץ למקרא לקיומו של "בית דוד". בראשית המאה התשיעית לפנה"ס, בימי בעשא, הכה מלך דמשק את דן. התאוששות ותנופת פיתוח נוספת חלו עם עלייתו של בית עומרי, במיוחד בימי אחאב ובימי ירבעם בן יואש. בשנת 732 כבש תגלת פלאסר השלישי מלך אשור את ערי הגליל, ובוודאי גם את דן . אולם גם אחרי חורבן ממלכת שומרון ישבו בדן יהודים. יישובים נוכריים נוספים נבנו במקום בתקופה הפרסית וההלניסטית. בתקופה הרומית חלה ירידה באכלוס העיר והמרכז המיושב עבר ברובו לבניאס, ובתקופה הביזנטית ניטש הישוב סופית. כתובת תל דן - המילים "בית דוד" מסומנות בלבן (צילם: אריאל רייטנר)   בתקופה המאוחרת העיר דן העתיקה ירדה מגדולתה עם עלייתה של העיר בניאס הסמוכה. רק במהלך המאה ה-20, בעקבות הפיכתה לנקודת ציון בגבולה הצפוני של ארץ ישראל המנדטורית, שבה דן ותפסה את מקומה בהיסטוריה. המקום שב ועלה לכותרות לאחר מלחמת העצמאות בגלל חשיבותו להתיישבות, לביטחון ולמקורות המים של מדינת ישראל. במהלך קביעת הגבול בין המנדט הבריטי למנדט הצרפתי בתחילת שנות ה-20, היה תל דן נקודה בגבולה הצפוני של ארץ ישראל ובגבולו של המנדט הבריטי. בשנת 1939 חודש היישוב העברי במקום עם הקמתו של קיבוץ דן, סמוך לתל. מאז הקמת הקיבוץ ועד ימינו מנוצלים מי מעיינות הדן לשתייה, להשקיה חקלאית ולברכות הדגים. לאחר מלחמת העצמאות הוקם על התל, סמוך לגבול עם לבנון, מוצב צבאי גדול כדי להגן על היישובים, ובהם קיבוץ דן, ועל מעיינות הדן. מוצב זה פעל עד 1967, ובאתר ניתן לראות שרידים של תעלות קשר ובונקרים. אפשר לטייל בתוך התעלות הנמצאות במצפור המוצב. כמו כן הועבר לכאן טרקטור סורי ששימש את הסורים בעבודות להטיית מקורות הירדן בשנת 1964. משלחת חפירות תל דן החלה לפעול בשנת 1966, בניהולו של פרופ' אברהם בירן, והחפירות נמשכות לסירוגין עד היום. משנת 2009 הציעה מדינת ישראל מוצע להכריז על תל דן "אתר מורשת עולמית". הממצא המרשים ביותר בחפירות הוא השער הכנעני הקדום. שער זה, שנבנה בלבני בוץ, משלב שלוש קשתות הנחשבות לקדומות ביותר מסוגן בעולם. לצד השער נמצאה במה מרוצפת המזכירה את תיאורי המקום במקרא, וכן שער נוסף מהתקופה הישראלית. ממצא בולט נוסף הוא מתחם פולחני, המזכיר את סיפורי המקרא על עגלי הזהב. שער אברהם – השער הכנעני העתיק השער הכנעני הקדום המכונה ״שער אברהם״ הוא הממצא המרשים ביותר בחפירות תל דן. שער זה נבנה לבני בוץ, והוא משלב שלוש קשתות הנחשבות לקדומות מסוגן בעולם. השער השתמר במלוא גובהו. שער זה עשוי מ-47 נדבכים של לבני בוץ ומתוארך לאמצע המאה ה-18 לפנה"ס. גובהו שבעה מטרים והוא הוקם על גבי תלולית בגובה 10 מטרים. הוא כולל פתח בצורת קשת לבנים שהשתמרה בשלמותה ושני מגדלים. המעבר דרך השער הוא באורך של 10 מטרים והוא מורכב ממדרגות העולות אליו משני הצדדים ובצד הפנימי חובר אל רחוב מהתקופה. שער העיר דן הוא שער העיר השלם הקדום ביותר שהתגלה בעולם‏‏, ונראה ששרד מאחר שמסיבה בלתי ידועה הוא נסתם, כוסה בעפר ושימש למעשה גרעין לסוללה שנבנתה עליו. ברוב הערים התמוססו שרידי החומה שנבנתה מלבני בוץ לא צרופות ונעלמו ומה שנותר הם רק היסודות שנבנו אבן, ובמקרה זה נשמרה החומה היטב. עד שנתגלה שער זה , שהוא ללא ספק מאמצע המאה ה-18 לפנה"ס , סברו רבים כי הרעיון והטכנולוגיה של הקמת קשת הגיעו לארצנו לראשונה עם היוונים והרומאים, אלפיים שנה מאוחר יותר. מעטים ידעו על קיומה של קשת מן המאה השביעית לפנה"ס שנחשפה בחפירות בתל גמה שליד קיבוץ רעים במערב הנגב, והנה נמצאה קשת קדומה ב 1,100 שנה נוספות. מוקדי עניין נוספים: סוללת העפר - סמוך לשער הכנעני שוחזרה סוללת העפר שהקיפה את העיר דן בתקופה הכנענית. בסיסה הסוללה הוא 50 עד 60 מטרים, וגובהה משוחזר של כ-20 מטרים. השער הישראלי – שריד משערי כניסה לעיר דן ומחומות הביצורים מהתקופה הישראלית. במקום נמצאו שרידים של אפיריון ששימש מקום מושבו של שליט העיר, לצד ספסלי ישיבה ששימשו את מועצת זקני העיר. אתר פולחן – ממצא בולט נוסף הוא מתחם פולחני, ובו במה מרוצפת. מבנה המתחם מזכיר את סיפורי המקרא על עגלי הזהב. טחנת הקמח – בתל דן נמצאו שרידים של כמה טחנות קמח שניצלו את שפיעת המים העזה להנעת אבני ריחיים לטחינת קמח. כמו כן נמצאים באתר אפיק הנחל דן השופע בעוצמה ונחשב למעיין הקארסטי הגדול ביותר במזרח התיכון, מעיינות ״גן עדן״, בריכת שכשוך ושבילי טיול המותאמים גם לעגלות עם ילדים ולנכים.
״סיפור המנורה״ בבית שערים

״סיפור המנורה״ בבית שערים

במקום בו נמצא הגן הלאומי ״בית שערים״ היתה פעם עיר יהודית קדומה. עיר זו הותירה אחריה ממצאים חשובים שנותרו עד לימים אלו. לצד בית כנסת, בית בד ובזיליקה עתיקים נמצאו כאן גם כ-30 מערכות קבורה תת קרקעיות מרשימות ובהן אולמות ופרוזדורים, ארונות קבורה, כתובות, סמלים ועיטורים מגוונים. בית שערים קיבלה חשיבות מיוחדת במאה השנייה לספירה. בתקופה זו היא הפכה למקום מושבו של אדם גדול, רבי יהודה נשיא, שהיה המנהיג הדתי, הרוחני והמדיני של העם היהודי, נשיא הסנהדרין ועורך המשנה. רבי יהודה הנשיא נקבר בבית שערים ולאחר מותו הפך בית העלמין למקום רב חשיבות. סיפורה של העיר בית שערים מגלם בתוכו את סיפורו של היישוב היהודי בתקופת המשנה והתלמוד, וחשיפתה נחשבת לאחת התגליות הארכיאולוגיות המרתקות בארץ ישראל. בין הממצאים המיוחדים שנתגלו באתר, נמנים סמלים יהודיים רבים ובהם סמל המנורה שליווה את העם היהודי לאורך כל ההיסטוריה והפך לסמלה של מדינת ישראל. במסגרת פרויקט ״ציוני דרך״ יוקם באתר מיצג חוויתי חדיש שיספר למבקרים את סיפור המנורה באמצעות מיצג אור קולי ואפקטים ויזואליים.  המיצג יערך במערה עתיקה ומלאת אוירה ששימשה בעבר כסליק בתקופת המנדט הבריטי, וממוקמת סמוך למערת המנורה. הסיפור ייקח את המבקרים דרך מסע היסטורי החל מראשית דרכה כחפץ דתי וטקסי במשכן ובבית המקדש בירושלים, דרך הפיכתה לסמל לאומי המבטא תקווה לגאולה ועד להפיכתה לסמל מדינת ישראל. השילוב של הסיפור המרתק והחשוב, חלל המערה העתיק והשימוש באפקטים ויזואליים חדשניים יעניק למבקרים חוויה משמעותית ובלתי נשכחת. ״סיפור המנורה״ יהווה חלק מן הסיור באתר אך יוכל לעמוד גם בפני עצמו לביקורי יום או לילה. בית שערים היא עיר קדומה שהגיעה לשיא גדולתה במאות השנייה והשלישית לספירה. מקור השם ״בית שערים״ הוא כנראה בשערים שהיו בחומות העיר או לפי סברה אחרת: בשדות השעורים שהקיפו אותה. הארכיאולוגים מעריכים כי האיזור היה מאוכלס עוד בימי ממלכת ישראל, במאה התשיעית לפני הספירה, וכי הישוב עצמו הוקם בימי המלך הורדוס. כאמור, הישוב הגיע לשיא תפארתו במאה השנייה לספירה אז התיישבה בבית שערים אחת מדמויות המפתח בהיסטוריה של העם היהודי: רבי יהודה הנשיא. רבי יהודה הנשיא, המכונה גם ״רבי״, היה ראש הסנהדרין והמנהיג הדתי והמדיני של העם היהודי בתקופה זו. היתה זו תקופה קשה: בתקופה זו השלטון הרומי הפך את ירושלים לעיר אלילית ויהודים רבים נהרו אל הגליל, שם עדיין התאפשר לשמור על אורח החיים היהודי. מועד הגעתו של רבי לישוב בית שערים לא ידוע במדויק, אולם היסטוריונים משערים כי היה זה בתקופת מלכותו של הקיסר אנטונינוס פיוס שהיה חברו הטוב של רבי. בתלמוד נאמר כי רבי קיבל עיירות וכפרים רבים בארץ מחברו הקיסר, וייתכן מאוד שבית שערים הייתה אחד מהמקומות הללו, כיוון שהייתה שייכת בעבר ישירות לבית המלוכה היהודי. רבי הביא אתו את הסנהדרין משפרעם לבית שערים. הסנהדרין, ״מועצת החכמים״, היה המוסד הדתי העליון שהנהיג את העם ופסק בענייני הלכה יהודיים. בתקופה זו הפכה בית שערים לעיר משגשגת ולמרכז גדול ללימוד תורה. מפעלו הגדול ביותר של רבי היה כתיבת המשנה שהיא אחת מיצירות הרוח והתרבות החשובות ביהדות. זהו הקובץ הראשון שריכז בכתב את הדינים והמצוות היהודיים שעד כה נלמדו רק בעל פה. ב-17 השנים האחרונות לחייו, מסיבות בריאותיות, התגורר רבי בציפורי. על פי המוזכר בתלמוד, הוא עבר לשם בשל מיקומה הפיזי הגבוה יותר ובשל האוויר הצלול שהיטיב עם בריאותו. הסנהדרין עבר ביחד אתו לציפורי, ושם נחתמה בסופו של דבר המשנה. למרות המעבר לציפורי, רבי ביקש להיקבר בבית שערים באחוזת קבר משפחתית שבנה עוד לפני מותו וכך היה. מערכות הקברים וסופה של העיר לאחר שנקבר רבי יהודה הנשיא בבית שערים נעשה בית העלמין למקום מקודש. רבים ביקשו להיקבר פה, גם בגלל הקרבה לרבי וגם בגלל שהשלטון הרומי שאסר על קבורת יהודים בהר הזיתים. הנפטרים הגיעו מכל קצוות הארץ ומחוץ לה: בכתובות שלצד הקברים נזכרים אנשים מתדמור (פלמירה) שבסוריה, מערי החוף הפיניקי, מתימן וממוקמות רחוקים אחרים. לאחר פטירתו של רבי דעכה העיירה ולא הצליחה לשגשג כבעבר. היא נחרבה בעת המרד נגד הקיסר גאלוס בשנת 352 לספירה. לאחר מכן התכסה המקום אט אט בעפר ונשכח. המוסלמים כינו את גבעת בית שערים בשם ״שיח איבריק״, כשמו של קבר השיח שניצב במקום עד היום. גילוי המקום המחקר הארכיאולוגי הראשון בוצע במקום בשנת 1871 בידי קלוד קונדר, נציג הקרן הבריטית, אך לא הניב תוצאות משמעותיות. ב-1903 הגיעו למקום חוקרים גרמנים וגילו מספר ממצאים, אך עדיין לא נעשה דבר ובית שערים נשכחה שוב. מי שגילה מחדש את המקום היה אלכסנדר זייד, שומר אדמות הקרן הקיימת לישראל, שעבר לגבעה זו בשנת 1926 כדי לשמור על אדמות העמק והגליל. הוא היה ממייסדי ארגון "בר גיורא" ולאחר מכן ארגון "השומר”. בשנת 1936, אלכסנדר זייד גילה פרצה שהובילה לאחת המערות אשר בה ממצאים יהודיים עתיקים. זייד פנה ליצחק בן צבי ולארכיאולוג פרופסור בנימין מזר ובעקבות זאת נערכו במקום חפירות מקיפות בחסות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה. העבודות בהנהלתו של פרופסור מזר נמשכו עד 1940 וחודשו שוב בשנות החמישים בהנהלתו של פרופסור נחמן אביגד. בשנות החמישים של המאה העשרים קיבל לידיו אדריכל הנוף ליפא יהלום ז“ל את תכנון האתר ועיצובו וזכה על כך בפרס ישראל. זייד נרצח בשנת 1938 והונצח באנדרטה שהוצבה על ראש גבעת בית שערים המכונה שיח' אבריק ועומדת על שרידי העיר בית שערים. האנדרטה היא פסל שיצר הפסל דוד פולוס, המנציח את אלכסנדר זייד כשהוא רכוב על סוסתו ומשקיף על העמק ועל הנופים עליהם שמר. בעקבות החפירות בעקבות החפירות התגלתה עיר עתיקה ששטחה כ-130 דונמים ונחשפו שרידים מופלאים של בית כנסת, מבנה ציבור, בית מדרש, בתי מגורים, חומות העיר, שער ובית בד, וכן יותר מ-30 מערכות קבורה שהן מהמפוארות ומהרשימות בישראל. זיהוי המקום קיבל אישור סופי כאשר נמצאה כתובת הנושאת את השם "ביסארה" שהוא שמה היווני של בית שערים. מערכות הקבורה חצובות בסלע ויוצרות נקרופוליס- עיר מתים גדולה, ולמעשה, בית עלמין יהודי שהיה מהגדולים בעולם הקדום. מערכות הקבורה שרדו בשלמותן, כפי שנבנו במקור וללא תוספות מאוחרות. בשטחיהן נמצאו יותר מ-300 כתובות קבר, מרביתן ביוונית, והיתר בעברית, בארמית ובתדמורית. בכתובות מובא סיפורם של הנקברים, מהיכן באו, מה היה עיסוקים ואילו קשרי משפחה היו ביניהם ובכך הן שופכות אור על חיי היישוב היהודי בארץ ישראל ובתפוצות באותה תקופה. הן מעוטרות בעבודת יד מיומנת ובשלל סמלים ועיטורים. מבין 30 מערות הקבורה שנחשפו ראוי לציין את מערת הארונות ומערת רבי יהודה הנשיא. מערת הארונות (מספר 20) היא מערכת הקברים הגדולה והמרשימה באתר. היא בעלת חזית מפוארת של שלוש קשתות ויש בה 135 ארונות קבורה, בהם קברים של רבנים ידועים. על כמה מהארונות עיטורים יפים הלקוחים בעיקר מעולם החי, ובהם ראשי פרים, עיטים, אריות, ציפורים ודגים. בקיר המערה התגלה תבליט של מנורה בגובה של 1.9 מטרים. מערת רבי יהודה הנשיא (מספר 14) היא מערכת הקבורה גדולה הכוללת חצר, מערה ושרידי מבנה עילי. בחזיתה שלושה פתחים ומעליהם שלוש קשתות שגובהן שמונה מטרים. במערה הזאת נטמנו, בין היתר, רבי שמעון, רבי אנינא (חנינא) הקטן ורבן גמליאל. בחדר הפנימי שני קברים מלבניים חצובים ברצפה זה לצד זה. החוקרים מניחים כי ייתכן שזהו קברו של רבי. בשנת 2009 נפתחו לביקור גם מערות המנורה. זהו מתחם ובו שש מערות קבורה עשירות בעיטורים, בחריתות ובכתובות, ביניהם תבליטים של מנורת שבעת הקנים שהייתה לסמל המדינה. סמוך למערות התגלה סליק של "ההגנה" מימי המנדט. ממצאים אלו הביאו את כנסת ישראל לאמץ את המערות, לתרום לשימורן ולפתוח אותן לציבור. הביקור במערות המנורה מתקיים בתיאום מראש בליווי מדריך מרשות הטבע והגנים או בסיורים מאורגנים. סביר להניח כי בשטחה של בית שערים הקדומה מסתתרים עוד ממצאים רבים אשר טרם התגלו. החפירות הארכיאולוגיות נמשכות ויתכן ועוד נשמע על גילויים חדשים בעתיד.
הכפר היהודי העתיק בעין קשתות (״אום אל ׳קנאטיר׳)

הכפר היהודי העתיק בעין קשתות (״אום אל ׳קנאטיר׳)

הכפר עין קשתות (אום אל-קנאטיר) שוכן על מדרגת סלע, כ-30 מטר מתחת לקצה המצוק העליון, על הגדה המזרחית של נחל סמך, כ-2 ק"מ מדרום מערב לקיבוץ נטור. שרידי הכפר הקדום משתרעים על שטח של כשלושים דונם. גולת הכותרת באום אל -קנאטיר היא בית הכנסת העתיק שנבנה, ככל הנראה, במאה החמישית לספירה. בנייתו של בית הכנסת מרשימה והוא מהמפוארים והחשובים מתקופה זו שנמצאו בארץ ישראל. בתקופת הקמת בית הכנסת היה היישוב היהודי היה מצוי תחת שלטון נוצרי, וניכר כי בהיותם מיעוט נדחקו היהודים אל אזורי השוליים הכלכליים בגולן המרכזי ובגליל העליון. צמוד לפתח הראשי של בית הכנסת עומדת היכלית ארון הקודש (הבימה עליה הוצב ארון הקודש). גילוי ההיכלית עורר התרגשות בעולם המחקר - לראשונה נמצאה בארץ היכלית במצב השתמרות טוב כל כך. את ההיכלות עיצבו הבנאים בדמות חזית בית המקדש בירושלים - כך הקנו מקום של כבוד לזיכרון המקדש, מאות שנים לאחר חורבנו. דגם של בית הכנסת, הכולל אבנים מקוריות, מוצב באגף הארכאולוגיה של מוזיאון ישראל. מתפארתו ומגודלו של בית הכנסת אפשר ללמוד על עושרם של התושבים שהתגוררו בכפר ועל כך שבית הכנסת שימש כמרכז הרוחני של הקהילה שחיה במקום. בשנת 749 לספירה חרב הכפר ברעידת אדמה. מראה בית הכנסת לפני שיחזורו - גל האבנים נותר בדיוק כפי שהיה ביום שבו קרס המבנה, ברעידת האדמה של שנת 749 (באדיבות מועצה אזורית גולן)    כ-200 מטרים דרומית לבית הכנסת נמצא ״מעיין הקשתות״/״בית הקשתות״ - מבנה מעיין מונומנטלי הבנוי משלוש קשתות אבן גדולות. מקור שמו הערבי של המקום, שפירושו "אם הקשתות", הוא כנראה במבנה זה. לפי השערת החוקרים, מכלול המעיין נבנה כמקדש רומי לפני ייסוד הכפר היהודי במקום, ומי המעיין והבריכות הסמוכות לו שימשו לתעשיית הלבנת הפשתן ביממי הכפר היהודי. הכפר היהודי על בית הכנסת המרשים הנמצא בו, מהווה חלון ייחודי לחיים יהודיים בתקופה בלתי מוכרת.   החפירות הארכיאולוגיות באתר את שרידי בית הכנסת גילו לורנס אוליפנט וגוטליב שומכר בשנת 1885. מרישומי לורנס אוליפנט עולה כי מתוך עיי המפולות הזדקרו ששה עמודים, שגובהם 10 עד 12 רגל (כ-3 מטר). אוליפנט סיפר שבראש הקשתות הייתה אבן ועליה כתובת קשה לפענוח.‏ בשנת 1905 נחפר בית הכנסת על ידי חוקרי בתי הכנסת הגליליים היינריך קוהל וקרל וטצינגר. החפירה הניבה תכנית משורטטת של בית הכנסת. בשנת 1928 סקר את האתר אלעזר ליפא סוקניק. בחפירות שערכה המשלחת הגרמנית נחשפו חלקי בניין. לפני הכניסה היה מבוא, הנשען על שני עמודים, לאורך האולם היו שני טורי עמודים. הסברה היא כי מדובר כבית בן שתי קומות, בעל כניסה יחידה ומשני עבריה חלונות. במרכז חזית הקומה השנייה היה חלון מפואר. לפי השרידים שנמצאו בסביבה, הגג היה גמלוני, מחופה ברעפי חרס. מיד לאחר מלחמת ששת הימים נסקר האתר בסקר חירום מטעם מדינת ישראל, בידי החוקרים קלר אפשטיין ושמריהו גוטמן. בין השנים 1991-1995 עסקו דני אורמן, צבי אילן וצבי מעוז במחקר בתי כנסת עתיקים וביניהם גם באתר זה. בקיץ 2003 החל פרויקט החפירה ושחזור בית הכנסת בניהולו של יהושע דריי והארכאולוגים אילנה גונן וחיים בן דוד.   ממצאים עיקריים: פתח בית הכנסת פתחו הראשי של בית הכנסת נמצא בדרומו. כאן ניתן לראות את מרפסת העמודים אשר ניצבה לפני חזית המבנה. גרם מדרגות קטן הוביל אל מרפסת העמודים. ארבעה עמודים נשענים על ארבעה בסיסים שולבו בגרם המדרגות ותמכו את תקרת המרפסת. על אחד הבסיסים נגלו בעלי חיים בסצנת טריפה: אריה, אשר רק ראשו נראה, טורף בעל חיים כלשהו ומן הצד משקיף על האירוע הדרמטי תרנגול.   ההיכלית צמוד לפתח הראשי של בית הכנסת עומדת היכלית ארון הקודש (הבימה עליה הוצב ארון הקודש). גילוי ההיכלית עורר התרגשות בעולם המחקר - לראשונה נמצאה בארץ היכלית במצב השתמרות טוב כל כך. חציה התחתון נותר במקומו מאז ימי קדם ויתר חלקיה נמצאו מוטלים במפולת למרגלותיה, וכך ניתן לשחזר אותה בוודאות גבוהה. המרכיב המפואר והמיוחד ביותר בהיכלית הוא זוג עמודי אבן מרהיבים ביופיים אשר ניצבו בחזית. כל אחד מן העמודים מעוטר במלאכת מחשבת של גילופי אבן, אם כי העיטורים אינם זהים לגמרי: לשניהם צורות גאומטריות, על גבם שריג גפן נושא אשכולות הצומח מתוך כד ובראש כל אחד מנורת שבעת הקנים. על ראשם נשאו העמודים שתי כותרות המציגות לראווה נשר פרוש כנפיים. אחת הכותרות מוצגת במוזאון עתיקות הגולן ואילו השנייה נופצה בשלב כלשהו. מעל לכותרות התנשא גמלון אבן לרום חמישה מטרים מעל רצפת בית הכנסת. בראש הקדקוד נחקקה כתובת, אולי שמו של התורם וברכה כלשהי כמקובל באותה תקופה.   את ההיכלות עיצבו הבנאים בדמות חזית בית המקדש בירושלים - חזית עמודים וגג מפואר וכל אלו מלווים בגילופים, חלקם בעלי משמעות סמלית ואחרים עיטורים גאומטריים וצמחיים. כך הקנו מקום של כבוד לזיכרון המקדש, מאות שנים לאחר חורבנו. במבט מדוקדק נוכל להבחין שהפתח הראשי של בית הכנסת איננו ניצב במרכז הקיר הדרומי. הפתח הוסט מעט כדי לפנות את מרכז הקיר לארון הקודש - מוקד המבנה ולב לבו של בית הכנסת. תופעה זו מופיעה אך ורק בבתי הכנסת בגולן. בגליל נדחקו ארונות הקודש אל המרווחים אשר נותרו בין הפתח הראשי שבחזית לבין שני הצדדים.   הריצוף , המושבים והבימה בית הכנסת רוצף בלוחות בזלת שסודרו בקפידה והשתמרו בשלמותם. במרכז הרצפה, בדיוק במרכז האולם, סידרו הבונים את לוחות הריצוף בצורת מתומן. הקהל ישב על גבי ספסלי האבן סביב המבנה כשפניו אל מרכז האולם. לב לבו של בית הכנסת היה אומנם ארון הקודש, אולם לעתים רצו בני הקהילה ליצור מוקד נוסף, וייתכן שהמתומן שעל הרצפה נועד להוות סימון למקומה של במת עץ, עליה נפרסו מגילות ספר התורה או המקום שבו עמד החזן אשר קרא באוזני שומעיו את דברי התורה או קטעים אחרים מן התפילה.   לצד הכפר והמעיין מעיין הקשתות הוא אשר נתן למקום את שמו 'אום אל קנאטיר׳ שמשמעו בערבית 'אם הקשתות’. כאן ניתן להתרשם מן הקשתות הבנויות באבן (אחת הקשתות ניצבת שלמה מאז ימי קדם) וברכות המים.   מפעל הפשתן באביב 2004 במסגרת עבודות שימור ופיתוח נחשף מכלול המעיין בשלמותו. במקום נמצאו ברכות ואגנים מטויחים, צינורות חרס להובלת מים ממקום הנביעה ומכתשי אבן. לדעת החופרים היה זה מכלול תעשייתי, ככל הנראה להלבנת סיבי הפשתן. בגדי הפשתן שנארגו מן הסיבים היו עדינים ויקרים מאוד. ייתכן שבמפעל התעשייתי המשגשג שפרנס את אנשי הכפר היהודי הקדום, טמונה התשובה ליכולתם של יהודי הכפר לגייס את הממון הרב שנדרש להקמת בית הכנסת המפואר. מראה בית הכנסת המשוחזר (קומתו הראשונה)  
בית הכנסת העתיק בדיר עזיז

בית הכנסת העתיק בדיר עזיז

דיר עזיז הוא כפר סורי נטוש בדרום הגולן שנבנה על חורבות ישוב יהודי מתקופת התלמוד. במקום נמצאים בית כנסת מפואר שנבנה בציר מזרח-מערב כשהבמה שלו פונה לכיוון ירושלים. האתר הקדום ממוקם בראש המדרון הצפוני לנחל כנף, כ-6‪.5 ק״מ מזרחית לכינרת, וכ-1‪.5 ק״ מדרומית לישוב כנף. אל האתר מובילה דרך נוחה מהשער של מושב כנף. על פי הממצאים בית הכנסת נבנה במאה ה-6 לספירה ונחרב כנראה ברעידת האדמה של שנת 749 לספירה. על-פי ניתוח ממצאי הסקר הקרמי, המקום היה מיושב בכל שלבי התקופה הרומית והביזנטית. סביבת בית הכנסת שזורה בעצים בודדים, טרסות, תלוליות של אבני בניין, פריטים אדריכליים ומתקנים חקלאיים. ייחודו של בית הכנסת בכך שהוא נבנה בציר מזרח-מערב כשהקשתות (אפסיס) בקיר הדרומי שלו פונות לכיוון ירושלים. כמו כן, הוצבו בבית הכנסת שני טורי עמודים, והתגלה בו גרם מדרגות המובילה לקומה השנייה. בכניסה לבית הכנסת רואים את העמודים שהתגלו באתר ואת ספסלי המתפללים שהשתמרו בשלמותם. בחלקו הדרום-מערבי של בית הכנסת (בשמאל בפינת המבנה) נבנתה במה ששימשה כנראה כהיכלית ארון הקודש, ועליה כתובת ביוונית שבה מופיעים השם "יהודה" והשנים 295 המציינות, ככל הנראה, את מניין השנים לחורבן בית המקדש. סמוך לבית הכנסת העתיק נמצא מעיין דיר עזיז – מעיין הזורם כל השנה. המעיין סגור במתקני תחנת שאיבה שמזרימה את המים לשני ישובים סמוכים. במורד המתקן בריכת שמתמלאת מעודפי המים. את בריכת בטון שבנו חברי המושב כנף לרווחת המטיילים. בשנת 1885 סייר באתר סיר לורנס אוליפנט וזיהה את בית הכנסת במבנה מלבני שחזיתו המזרחית בנויה גזית ונשתמרה לגובה של עד שלושה מ'.
 לאחר מלחמת ששת הימים נסקר מבנה בית הכנסת על ידי דני אורמן, צבי אילן ובאופן מפורט על ידי צבי מעוז. הוא נסקר שוב לאחר שנת 1967. מן הסקרים עולה כי האתר היה מיושב למן התקופה הרומית ועד לימינו למעט התקופה הממלוכית. בסקרים תועדו באתר בית כנסת, בתי בד, בית קברות ואולי אף בית יוצר לכלי חרס. בשנים 1998–2004 נערכו בבית הכנסת שבאתר כמה עונות חפירה, ונחשפו מבנה בזיליקה ייחודי, אפסיס ובימה מפוארת. במבנה זוהו שישה שלבי בנייה למן המאה ה-6 לסה"נ ועד לימינו. בחודשים יוני עד נובמבר 2010 נערכה חפירת בדיקה במבנה המעיין באתר דיר עזיז שברמת הגולן לאחר שהמקום נפגע בעבודות פיתוח בשנת 2007.   עיקרי הממצאים בבית הכנסת: האפסיס ובמת ארון הקודש בחלק המערבי של הקיר הדרומי נבנה אפסיס. האפסיס ואזור החיבור לקיר ממערב לו בנויים באבנים גדולות בסיתות האופייני "הגס", המוכר מן החזית המזרחית. באפסיס הותקנה גומחה, במערב הגומחה ניכר ברצפת הטיח תשליל של עמוד עגול בקוטר 0.25 מ', ששימש כנראה להצבת כן למנורת שבעת הקנים, בדומה למתרחש בתי-הכנסת באשתמוע, סוסיה ומעון שבדרום הר חברון.   הרצפה רצפת בית-הכנסת עשויה מלוחות אבן בזלת שהונחו בקפידה. הריצוף השתמר כמעט ללא פגע בחציו המזרחי של האולם. בחציו המערבי של האולם, מרבית לוחות הריצוף נעקרו עם חדירת קירות מאוחרים.   העמודים שמונה עמודים בשתי שורות מקבילות תמכו את תקרת אולם התפילה. העמודים ניצבו על כנים שנשתמרו על מכונם למעט אחד בטור הדרומי. הגובה הכולל המשוער של עמודים היה כ- 3.20 מ' וגובה הקומה כולה, על-פי הזיזים לתמיכת התקרה הבולטים מן הקיר הצפוני, היה כ- 3.70 מ'.   פריטים ארכיטקטוניים פריטים ארכיטקטוניים נמצאו במהלך החפירה ובפירוק הקירות ביניהם: חוליות עמודים, מספר כותרות דוריות, שתי אבני גזית חלקות, על האחת תבליט ועל האחרת תבליט לביאה מיניקה גור.   הכתובת היוונית בפירוק אחד הקירות נתגלתה כתובת יוונית -AZIZIO על גבי פריט שהינו חלק מקשת מעוטרת שמיקומה המקורי במבנה בית הכנסת עדיין לא הובהר.   מטמון מטבעות הזהב בניית במת ארון הקודש גרמה לפירוק והרכבה של הקיר הדרומי והספסלים לכל אורכם. בעוד ממערב לבסיס ארון-הקודש שוחזרו הספסלים לצורתם המקורית, ממזרח עניין זה איננו נהיר. באזור זה נחשף בחפירה רק קיר שרוחבו בדיוק כרוחב שלושת הספסלים יחד, והוא נראה כמו יסוד למתקן שלא שרד, בבנייתו שולבו פריטים בשימוש משני. בליבת היסוד הרחב, נמצאה פכית חרס קטנה שנועדה אל-נכון לבושם ובה אוצר של 14 מטבעות זהב. כל מטבעות הזהב הן מימי הקיסר יוסטיניאנוס. הקדומה שבהן משנת 527 לסה"נ והמאוחרת משנת 565 לסה"נ.
בית הפקידות של ראש פינה

בית הפקידות של ראש פינה

  המושבה ראש פינה הוקמה לראשונה בשנת 1878 ביוזמתו של אלעזר רוקח, שעמד בראש "חברת יישוב ארץ הקודש". החברה שאפה להעביר את אנשי היישוב היהודי הישן בצפת מחיים על כספי תרומות ("כספי החלוקה") לחיים של עמל כפיים באמצעות החקלאות.  ראשון המתיישבים היה יוסף פרידמן, שרכש חלק מאדמות הכפר הערבי ג'אעוני ואליו הצטרפו 17 משפחות אברכים, שהתיישבו במקום ועיבדו את אדמתו. המתיישבים העניקו למקום שם עברי: "גֵיא אוֹנִי". לימים, נעזב גיא אוני ממרבית מתיישביו בשל בצורת, חוסר ניסיון חקלאי וקשיי הסתגלות.בשנת 1882 החליטה קבוצה של 30 משפחות מרומניה לעלות ארצה ולעסוק בעבודת האדמה. חלוץ מטעמם, דוד שו"ב, הגיע ארצה ביחד עם האיכר דוד בוקששתר. השניים איתרו את גיא אוני שבו נותרו שלוש משפחות ורכשו את אדמותיו. למושבה המחודשת העניק שו"ב את שמה החדש: "ראש פינה", שמקורו בספר תהלים קי"ח כ"ב: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים, הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה". תנאי החיים במקום היו קשים ועד מהרה סבלו המתיישבים מעוני וממחסור. לעזרתם נחלץ הברון אדמונד דה רוטשילד, שהחליט לתמוך בהתיישבות היהודית בארץ ישראל. באוקטובר 1883 החלה תקופת האפוטרופסות של הברון, באמצעות נציגו בארץ, אליהו שייד. הברון קיבל את הבעלות על המקרקעין ועל הרכוש בראש פינה ושילם למתיישבים שכר. פקידיו של הברון ניהלו את המושבות וסייעו למתיישבים בהקמת בתי מגורים, מבני ציבור ובהם: בית כנסת, בית ספר ואף תשתית חקלאית. בין השנים 1884-1885 הוקם בית הפקידות של המושבה, שנועד לשמש כמרכז ניהולי לפקידיו של רוטשילד בגליל. בהמשך נבנה בצמוד אליו "בית הפקידות השני" שהפך בשנת 1927 לבית מגוריו של הפרופסור גדעון מר, חוקר מחלת המלריה.
מוזיאון העמק בקיבוץ יפעת

מוזיאון העמק בקיבוץ יפעת

״מוזיאון העמק״ אשר בקיבוץ יפעת הוקם בשנת 1967, ובזמנו היה המוביל מבין מוזיאוני החלוצים בארץ. במוזיאון נמצאת אחת התצוגות הגדולות בארץ בנושא ההתיישבות, המספרת את סיפור החלוצים בעמק בשנים 1911-1951 ולמעשה את סיפורו של הקיבוץ. למוזיאון העמק יש מערך הדרכה מפותח, כשהביקור במוזיאון וההדרכה מתמקדים במסרים ובערכים החברתיים והלאומיים כפי שבאו לידי ביטוי במעשה החלוצי. כמות המוצגים האיכותיים במוזיאון אדירה, ובין המוצגים המרהיבים מסתתרים מאות סיפורים. בתקופה זו מבוצע באתר פרויקט חדש של ״ציוני דרך״. מטרתו היא לשדרג את התצוגות במוזיאון ולהתאימן לתקנים ולסטנדרטים מקובלים מבחינה טכנולוגיות ומבחינת אופן ההנגשה לקהל. בין השאר יתווספו למוזיאון מצגות מולטימדיה ומסלולי הביקור יאורגנו מחדש. 
התצוגה החדשה תתמקד בהיכרות עם צורות התיישבות, ברעיון ההתיישבות כערך, במשמעות החקלאות, בענפי פרנסה נוספים וחדשים ובהתגייסות למשימות לאומיות. כמו כן התצוגה תכלול היכרות עם תרבות החומר ועם תרבות הרוח המקומית. הפרויקט מתבצע בשלבים, וחלק מהתצוגות אשר בפרויקט כבר מוצגות לקהל הרחב. ״מוזיאון העמק״ אשר בקיבוץ יפעת הוקם בשנת 1967, ובזמנו היה המוביל מבין מוזיאוני החלוצים בארץ. במוזיאון נמצאת אחת התצוגות הגדולות בארץ בנושא ההתיישבות, המספרת את סיפור החלוצים בעמק בשנים 1911 – 1951 ולמעשה את סיפורו של הקיבוץ. המוזיאון הינו מהגדולים מסוגו בישראל, מבחינת גודל התצוגה, השטח, ומספר המוצגים והוא חלק מהמרכז ללימודי ההתיישבות בעמק יזרעאל העוסק בסיפורו של העמק. הוא בנוי על פי נושאים שונים מתחום חיי הקיבוץ ובנוי בצורה של ביתנים כאשר כל ביתן מספר חלק מסוים בסיפור. כמו כן במוזיאון נמצא אוסף כלים חקלאיים מראשית ההתיישבות וחצר משוחזרת בסגנון העלייה השלישית אשר בה צריף, חדר אוכל, באר, צריף תינוקות, אוהל משפחה, מקלחת משותפת, פינת כביסה וסדנאות עבודה. למוזיאון העמק יש מערך הדרכה מפותח, כשהביקור במוזיאון וההדרכה מתמקדים במסרים ובערכים החברתיים והלאומיים כפי שבאו לידי ביטוי במעשה החלוצי: בצורך בלקיחת אחריות חברתית, בחשיבות ה"מעשה", יציקת תכנים יהודיים – חילוניים וטיפוח סובלנות, עזרה ושותפות גורל, ובראש ובראשונה בחיזוק הקשר בין עם לאדמתו.
אתר השחזור בראש פינה

אתר השחזור בראש פינה

ראש פינה היא המושבה היהודית הראשונה שהוקמה בתקופת העלייה הראשונה וההתיישבות בה נמשכת ברצף עד ימינו. מושבת הראשונים אשר בה התגוררו מייסדי ראש פינה מהווה מוזיאון חי לתולדות היישוב במשך כ-130 שנה. מקום זה הפך לאתר מורשת לאומי המספר על ראשית ההתיישבות בראש פינה וממחיש את החיים בראשית הציונות בגליל ובארץ ישראל.   רקע היסטורי בשנת 1878 יצאו מהישוב הישן בצפת מספר צעירים יהודים אשר מאסו בכספי ה"חלוקה" במטרה להתיישב ולעבוד את האדמה. הם רכשו אדמות וזכויות מים מערביי ג'עוני, כפר ערבי שישב על מורדות הר כנען. המתיישבים הביאו איתם את משפחותיהם וניסו לקיים ישוב חקלאי בשם "גיא אוני". הניסיון לא צלח, ורובם עזבו. במקום נשארו משפחות אחדות. בשנת 1882 הגיעו למקום כ-30 משפחות "חובבי ציון" ממוינשט אשר ברומניה. הן רכשו אדמות וזכויות מים והקימו מושבה יהודית ציונית חקלאית בשם "ראש פנה", על פי הפסוק מספר תהילים קי"ט: "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פנה". ראש פנה היא אם מושבות הגליל. האיכרים, חסרי הידע בחקלאות, אשר מימנו מכספם את רכישת האדמות, המשק ובניית הבתים, נקלעו לקשיים כלכליים קשים ופנו בבקשת עזרה לברון רוטשילד. הברון לקח את ראש פנה תחת חסותו כמו מושבות רבות אחרות, וביסס בה את שיטת האפוטרופסות, שנציגיה היו פקידיו. הברון דאג להביא למקום מורים, רופאים, מדריכים חקלאיים ודאג לפתח ענפי חקלאות חדשים: משי ויין. כפועלים לתעשיית המשי הביא הברון משפחות מקהילת יהודי חצבייה. בשנת 1900 העביר הברון את הסיוע למושבה לידי חברת יק"א, אשר הצעידה את האיכרים לעצמאות כלכלית. בשנות המנדט הבריטי חיו ועבדו ערביי ג'עוני ואיכרי ראש פנה בדו קיום. מאורעות 1939-1936 הביאו לראש פנה את פלוגת בית"ר כסיוע לאיכרים, שאחד מחבריה היה שלמה בן יוסף, עולה הגרדום הראשון. ראש פינה הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1949. לאחר קום המדינה הלכו בתי רחוב הראשונים והתרוקנו מיושביהם. בסוף שנות השישים החלו להתיישב במקום אומנים ומחפשי דרך. מסוף שנות השבעים החל תהליך של שיקום בתי המתיישבים ומבני הציבור.   מושבת הראשונים מושבת הראשונים, אשר בה התגוררו מייסדי ראש פינה, מהווה מוזיאון חי לתולדות היישוב במשך כ-130 שנה; נשתמרו בה מבנים רבים בעלי ערך היסטורי לאומי להתיישבות הציונית בגליל, ביניהם בית פיק"א (מרכז הארגון והסיוע של הברון רוטשילד למתיישבים החלוצים), בית פרופסור מר (חוקר המלריה), מלון אלתר שוורץ (המלון הראשון במושבות הגליל), בית הכנסת, בית הספר העברי, גן הילדים, בתי מגורים של הראשונים, גן הברון ועוד. בתי הפקידות (בית פיק"א , בית פרופסור מר) עבור פקידי הברון נבנו במעלה גן הברון שני בתים למגורים ולעבודה. הבניין הדרומי הוא בית הפקידות הראשי שנבנה ב-1884-1885 ונקרא בעבר בית פיק"א, על שם החברה שקיבלה לידיה את החסות בשנת 1924 על מושבות הברון רוטשילד אחרי יק"א. בחדרים שבהם שכנו פעם האורוות של פקידי הברון פעלה מסעדה, ולידה הוקמה מערת הזיכרון לשלמה בן יוסף, איש פלוגת העבודה של בית"ר , שהיה הראשון שהוצא להורג בידי שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל בשנת 1938. כאן, במערה זו, נתפסו הוא ושניים מחבריו לאחר שהשתתפו בפעולת תגמול נגד ערבים. במערה מוקרן סרט קצר המספר את סיפורו של בן יוסף. מבנה הפקידות הצפוני נבנה בשנת 1891. בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 עבר להתגורר  במבנה פרופ׳ גדעון מר, שניהל במקום מעבדה לחקר המלריה. מר נולד בליטא ועלה לארץ ישראל במהלך לימודי הרפואה שלו. במלחמת העולם הראשונה שירת בגדוד נהגי הפרדות כשלישו של יוסף טרומפלדור, ובסוף שנות העשרים, אחרי שהשלים את לימודיו, הגיע לראש פינה ופתח במחקר רפואי של המלריה בצד תפקידיו האחרים כמפקד וכיועץ בענייני הגנה עצמית. מר הקדיש את רוב זמנו למחקר, ולאחר שהגיע לפריצת דרך קיבל תעודת הוקרה מהמלך ג'ורג' השישי ודרגות קצין רפואה בכיר בצבא הבריטי. הוא נשלח למזרח אסיה, לפרס ולעיראק לעזור במאבק במלריה. עם קום המדינה כיהן כמנכ"ל משרד הבריאות וכנציג ישראל בארגון הבריאות העולמי. כיום מצויים במבנה הזה תצוגות היסטוריות, חדר שבו מרוכזים חפצים הקשורים לעבודתו של הפרופסור ומשרדי העמותה לשחזור. מבנה בית פיק״א שוחזר ושוקם בשיתוף המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות כחלק מפרויקט שחזור אתר מושבת הראשונים. כיום מוקרן בו חיזיון אורקולי (אשר יוחלף בעתיד הקרוב) המספר את סיפורה של המושבה מראשית ימיה ועד זמננו, וכן יושבים בה הארכיון ההיסטורי והספרייה על שם אברהם בלום, נצר למייסדי המושבה.   אתר השחזור אתר השחזור מושבת הראשונים ראש פנה, הוכרז ע"י ממשלת ישראל כאתר מורשת לאומי בשנת 1983. האתר כולל מבנים היסטוריים, גלריות, מסעדות ובתי מגורים.  המבנים הציבוריים מתוחזקים ומנוהלים בידי המועצה המקומית ראש פינה והעמותה לשחזור ופיתוח מושבת הראשונים.   מתחם השחזור בראש פינה משמש כמוזיאון חי בו ניתן לסייר בין אלמנטים היסטוריים (חלקם משוחזרים ופעילים וחלקם ממתינים לשחזור), אשר נבנו ושימשו את תושבי ראש פינה לאורך התקופות החל מהקמתה.   באתר קיימים כיום:   * חיזיון אורקולי המספר את תולדות המושבה ראש פינה (החיזיון יוחלף בעתיד הקרוב) * מוזיאון בית פרופ' מר – תצוגת קבע על פרופסור מר והמלריה * ארכיון היסטורי הכולל את תולדות המושבה ומושבות הגליל – ארכיון פעיל שמשרת סטודנטים וחוקרים. * מערת שלמה בן יוסף – הרוג המלכות הראשון בישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל. המערה כעת סגורה לרגל שיפוצים * גן הברון – גן צרפתי שהוקם על ידי הברון, שוקם ושופץ.
מחנה המעפילים בעתלית

מחנה המעפילים בעתלית

״מחנה המעפילים עתלית על שם משה סנה״ הינו אתר לאומי משוחזר המספר על תקופת ההעפלה המאורגנת. תקופה זו החלה בשנת 1934 ונמשכה עד הקמת המדינה בשנת 1948, בזמן בו מחנה ההעפלה בעתלית שימש כמחנה מעצר למעפילים שנתפסו על ידי הבריטים. מחנה המעפילים בעתלית, המשמש כאתר חינוכי פעיל, ממשיך לספר את סיפורה המופלא של ההעפלה, שהייתה לחלק משמעותי מהתודעה הלאומית ומסיפור המדינה שבדרך. במסגרת תכנית ״ציוני דרך״ יזם אגף מורשת במשרד ראש הממשלה בשיתוף עם המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל תכנית פיתוח חדשה לאתר. מדובר ב״תכנית אב״ למתחם המחנה כולו. תכנית זו תהווה מנוף לפיתוחו העתידי של האתר כמרכז ביקור חווייתי וערכי מרכזי לנושא ההעפלה לישראל. במסגרת התוכנית יתבצעו תכנון ואפיון מחודשים של האתר, והתאמה של התכנים לחזון ולחוויית ביקור חדשה ומעצימה. התוכנית כוללת בין היתר שחזור מבנים שונים, יצירת תצוגות, המחשות ועיצוב נופי חדשים והגדרה מחדש של מסלולי הסיור. התצוגות והתכנים החדשים יתמקדו הן בסיפורו המקומי של המחנה, והן במפעל ההעפלה בכללותו. הן יאירו את תהליך ההעפלה כסופו וכשיאו של מסע תלאות רצוף קשיים האוצר בתוכו גם תקווה של חיים חדשים על אדמת המולדת. ״מחנה המעפילים עתלית על שם משה סנה״ הינו אתר לאומי משוחזר המספר על תקופת ההעפלה המאורגנת. תקופה זו החלה בשנת 1934 ונמשכה עד הקמת המדינה בשנת 1948.בתקופה זו נכלאו במחנה מעפילים שנתפסו לאחר מאבק עם הבריטים בעת עלייתם לארץ ישראל בדרכי הים והיבשה וכן פעילי היישוב שנאבקו בשלטון הבריטי, ביניהם לוחמי אצ"ל, לח"י ועצורי "השבת השחורה". באתר נמצאים מבנים משוקמים ומשוחזרים של מחנה המעצר הבריטי המוקף גדרות התיל: מגדלי השמירה, צריף המיון, צריף החיטוי וצריף המגורים. בנוסף להם נמצאת באתר אנייה המדמה את וממחישה את התלאות שעברו המעפילים בדרכם לארץ ישראל. האתר מהווה מרכז הדרכה חינוכי ללימוד מורשת ההעפלה והוא עורך סיורים מודרכים ותוכניות חינוכיות מגוונות. בנוסף להן האתר מציע צפייה בסרט על פריצת הפלמ"ח למחנה באוקטובר 1945, מיצג על ילדי טהרן וכן ביקור ב״בנתיבי ההעפלה״ - מרכז מידע ומחקר לתולדות ההעפלה על שם אלוף מרדכי (מוקה) לימון. זהו מאגר מידע ממוחשב המכיל את שמותיהם של מעפילים, פעילי העפלה ומתנדבים, וכן מידע מקיף הנוגע לתקופת ההעפלה בזמן שלטון המנדט הבריטי בארץ.   רקע היסטורי בין השנים 1934-1948, בתקופה הקשה שלאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה, שלטון המנדט הבריטי בישראל הטיל הגבלות וצמצומים משמעותיים על רישיונות העלייה לארץ. יהודים רבים שרצו לעלות לישראל לא יכלו לעשות זאת באופן חוקי, וכך הגבלה זו הצמיחה מתוכה תופעה הרואית ייחודית – 'ההעפלה' או העלייה הבלתי לגאלית לארץ ישראל. בין השנים 1934 ועד 1939 הגיעו לחופי הארץ כ-50 אניות שנשאו מעל 20,000 מעפילים. מלחמת העולם השנייה, שפרצה בספטמבר 1939, הקשתה על המשך מבצע ההפעלה, אך הצורך בהצלת יהודים שימש כגורם מניע מרכזי להמשך תנועת ההעפלה. עד שנת 1945 הגיעו כ-16,000 מעפילים ב-25 אניות.  גל ההעפלה המשמעותי והגדול ביותר התרחש לאחר המלחמה. ב-3 שנים בלבד, 1945-1948, עלו לארץ כ- 70,000 מעפילים, רובם ניצולי שואה ופליטים שנדדו באירופה בסיוע “תנועת הבריחה”, והועלו על יותר מ- 60 אניות. במהלך השנים האניות אורגנו על ידי המוסד לעליה ב', תנועת בית"ר וארגונים פרטיים. בזמן המלחמה ובמקביל להעפלה הימית, ארגן המוסד לעליה ב' מבצע העפלה יבשתי מארצות ערב, במהלכו עלו מעל 7,500 מעפילים בעיקר מעיראק, סוריה ולבנון. מסעם הרגלי, בעזרתם של חברי "החוליה", הסתיים בגניבת הגבול בצפון הארץ ומעבר אל יישובים סמוכים. בקיץ 1947 עלו ב"מבצע כנף" כ-150 מעפילים ב- 3 טיסות שאורגנו גם הן ע"י המוסד לעליה ב'. המטוסים שיצאו מעיראק ומאיטליה, נחתו במושב יבנאל ולא נתפסו. הבריטים ניסו למנוע את כניסת אניות המעפילים לארץ בדרכים שונות ובאוגוסט 1946 פתחו במבצע "איגלו", במהלכו גורשו המעפילים למחנות שהוקמו הבריטים בקפריסין. היישוב היהודי התגייס והתלכד כולו למען הבאת מעפילים לארץ ישראל. ההנהגה הציונית, שבתחילה הסתייגה ממפעל זה מתוך חשש לעלייה החוקית, החלה מ-1939 להפעיל לחץ בינלאומי על מנת לאפשר למעפילים להגיע. אנשי היישוב ערכו עימותים והפגנות כנגד הבריטים, התגייסו לפעילויות שונות בארץ ויצאו לשליחויות באירופה על מנת לתפעל את ההעפלה. השלטון הבריטי נאבק במבקשים לעלות ארצה ללא אשרות כניסה ובמסגרת זו הקים בארץ ישראל ומחוצה לה מחנות מעצר למעפילים. מחנה המעצר למעפילים בעתלית היה מחנה המעצר המרכזי בארץ ישראל אשר פעל בין השנים 1939-1948. במחנה היו צריף חיטוי, צריפי מרפאה, מטבחים וחדרי אוכל. בין גדרותיו וצריפיו הוחזקו עשרות אלפי מעפילים. לאחר כל התלאות שעברו בדרכם לארץ ישראל מצאו עצמם המעפילים שוב מאחורי סורג ובריח, והפעם על אדמת ארץ ישראל: "...קשה לי לתאר את ההרגשה. לראות סוף סוף את חופי הארץ ואת העיר חיפה ולדעת שבפעם הראשונה, לא נזכה לרוץ על אדמת ארץ-ישראל כאנשים חופשיים – אלא בפעם הראשונה נדרוך על אדמת ארץ ישראל כאסירים..." (מתוך עדותה של מעפילה).  בליל 10 באוקטובר1945 פרץ למחנה כוח מהגדוד הראשון של הפלמ"ח ושחרר את כל 208 המעפילים שהיו עצורים בו באותה העת. בין השנים 1946-1948 הוחזקו במקום גם עצורי "השבת השחורה" ולוחמי המחתרות, שנעצרו על ידי הבריטים במלחמתם לעצמאות. עם הקמת המדינה, היה המחנה אחד מאתרי הקליטה הראשונים לגלי העלייה ההמונית. בתקופה זו שימשו חלק מצריפי המחנה כבית זמני לגרעין המייסד של קבוצת "עין כרמל" שחבריו שהו במקום כשנתיים עד יישובם בנקודת קבע. במבצע קדש (1956) ובמלחמת ששת הימים (1967) הוחזקו במחנה אלפי שבויים מצבאות מדינות ערב עד שבוצעו חילופי שבויים. לאחר מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים שימש המקום כמחנה לשבויים מצרים. בשנת 1950 הוא שימש כמחנה עולים לעולי תימן ובנוסף כמעברה ל-1,200 משפחות. עם התגברות העלייה מעיראק פונו המשפחות מהמעברה והמחנה הוסב למחנה קליטה ומיון של עולים שכונה "שער עלייה ב’”. בשלהי שנות ה-70 פורק המחנה כמעט לחלוטין ונעזב - גורלו של מחנה המעצר למעפילים בעתלית, היה כגורל אתרים נוספים מראשית ההתיישבות: הרס, כתוצאה מחוסר מודעות לערכם ההיסטורי.   מחנה המעצר למעפילים כאתר לאומי משוחזר למפעל ההעפלה היו הישגים רבים עבור עם ומדינת ישראל. ההעפלה הצליחה להביא להצלת יהודים, עזרה להעלות את "הבעיה היהודית" על שולחן הדיונים הבינלאומי והיוותה סמל תודעתי חשוב הן עבור הניצולים והן עבור היישוב. בשנת 1987, במעמד נשיא המדינה מר חיים הרצוג ואישים רבים, הוכרז המחנה כאתר לאומי. האתר מנוהל על ידי המועצה לשימור אתרים. את תכנית השיקום הראשונה של האתר הכין בהתנדבות האדריכל מנחם כץ ז"ל שהעפיל לארץ ישראל על האנייה "ברכה פולד" והיה עצור במחנות בקפריסין ובמחנה בעתלית. מנהלו הראשון של המחנה שהוביל את תכנית הפיתוח היה צביקה הררי ז"ל. במהלך השנים הפך המחנה למרכז חינוכי ללימוד מורשת ההעפלה. השימור הפיסי של המחנה מעניק לאתר את עצמתו כאתר היסטורי. זהו העוגן לשימור הסיפור, שימור המורשת והזיכרון של אחת התקופות המשמעותית ביותר בתולדות העם. שיקום המחנה על חלק מצריפיו, מגדלי השמירה, גדרות התיל, האנייה המדמה אניית מעפילים, והמייצגים הייחודיים הנוספים שבו, מאפשר לקהל המבקרים לגעת בעבר ואולי אף לחוש מעט את תעצומות הנפש והכמיהה שהניעו את המעפילים ופעילי ההעפלה לצאת לדרך כנגד כל הסיכויים. במהלך הביקור רואה הציבור, כיצד אחריות הדדית, שותפות גורל ויעדים משותפים מצליחים ליצור תופעה ייחודית שאין לה אח ורע בתולדות האנושות: תנועת הבריחה באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה ופרשת ההעפלה.   מוקדי עניין עיקריים: מוזיאון האנייה בקיץ 2010 נפתח "מוזיאון אניית המעפילים": אנייה המדמה את מסע ההעפלה לארץ-ישראל בעזרת מולטימדיה. לצורך פרויקט זה נרכשה עבור האתר אנייה הדומה הן במצבה הרעוע והן בתפוסתה לספינות המעפילים. במהלך הביקור באנייה, המבקרים חווים יחד עם המעפילים את ההתרגשות, הציפייה, הקשיים, הצפיפות והשמחה על ההגעה לחופי הארץ אשר ליוו את מסעות ההעפלה. צריף החיטוי לאחר הקליטה נשלחו המעפילים לחיטוי בצריף הדיזאינפקציה. התהליך כלל חיטוי הגוף באמצעות ריסוס אבקת DDT, חיטוי הבגדים במכונת קיטור ולבסוף מקלחת: את הבגדים צררו כחבילה אחת והכניסו לתוך מתקן הקרוסלה. משם הועברו הבגדים לתוך מכונת הקיטור ועברו חיטוי באמצעות אדים. מבנה הדיזאינפקציה הוא מקורי. הצריף עבר שיפוץ ושיקום.   צריף המגורים המשוחזר בכל צריף היו 40 עד 80 דרגשי שינה. לעיתים היה צורך להצמיד את הדרגשים אחד לשני עד כדי כך שהדרגשים נראו כמדפים ארוכים. במקרים רבים המעפילים נאלצו לתלות את חפציהם על הקורות העליונות בגלל הצפיפות. בשעות היום עסקו המעפילים במטלות שונות: לימודי עברית, ניקיון הצריפים, בניית שבילים בין הצריפים והקמת ערוגות נוי. עם רדת החשיכה הם הוכנסו לצריפים ולאחר מפקד הערב נסגרו החלונות וננעלו הדלתות עד לבוקר המחרת.   ״בנתיבי ההעפלה״ - מרכז מידע ומחקר לתולדות ההעפלה על שם אלוף מרדכי (מוקה) לימון: ארכיון מידע ממוחשב הכולל איסוף עדויות של מעפילים ופעילי עלייה, וכן מידע מקיף הנוגע לתקופת ההעפלה בזמן שלטון המנדט הבריטי בארץ. בארכיון מסמכים היסטוריים, קטעי עיתונות, צילומים, כתבים אישיים ופריטים שנתרמו על ידי עולים מעפילים, ימאים וגורמים נוספים.
מוזיאון הרעות (מצודת כ‪”‬ח)

מוזיאון הרעות (מצודת כ‪”‬ח)

מצודת כ”ח, שנקראה בעבר 'משטרת נבי יושע’, היא אחד המבנים הידועים ביותר בארץ מתקופת מלחמת העצמאות ואחד מאתרי מורשת ישראל. סביב המצודה ועליה התחוללו שלושה קרבות בחודשים אפריל ומאי 1948. המצודה נקראת על שם 28 הלוחמים שנהרגו בכיבושה במלחמת העצמאות. המצודה משמשת כיום בסיס מג"ב. לצידה אנדרטה וקבר אחים, בו קבורים 19 מחללי הקרב השני. בראשית שנת 2014, בסיועה של תכנית ״ציוני דרך״ של אגף מורשת במשרד ראש הממשלה, נפתח בסמיכות למצודה מוזיאון הרֵעות, המנציח את הקרבות ואת החללים שנפלו במקום.   בניית המצודה בשנת 1937, במהלך המרד הערבי הגדול, הוחל ביצור גבול הארץ הצפוני, לצורך מניעת כניסת אנשי כנופיות ותגבורת מלבנון לארץ ישראל. במסגרת פעולות אלו נסלל כביש הצפון, נפרסה גדר הצפון בסמוך לכביש וחמש המשטרות שהיו על הגבול נבנו מחדש כמצודות טיגארט. משטרת נבי יושע (כיום מצודת כ"ח), היא המזרחית מבין החמש. המצודה ניצבת במיקום אסטרטגי בקצה בקעת קדש, על שפת מתלול הרי נפתלי, בגובה של כ-300 מטרים מעל עמק החולה. המצודה חלשה מבחינה צבאית על חלקו המזרחי של כביש הצפון, על כביש 90, על מרחב הרי נפתלי ואגם החולה, ועל ציר הגישה ללבנון. לאחר דעיכת המרד הערבי הגדול בשנת 1939 פחתה חשיבותה של המצודה.  לאחר ההכרזה על תכנית החלוקה, בנובמבר 1947, החלה מתיחות ביטחונית באזור. שיירות יהודיות לרמות נפתלי ולמנרה הותקפו באזור המצודה, ומנגד נערכה פעולת תגמול כנגד תחבורה ערבית על ידי חוליית פלמ"ח. היישובים היהודים הפכו לנצורים חלקית, והגישה אליהם נעשתה בעיקר באופן רגלי. במקביל, החל ריכוז כוחות ערביים באזור ממערב למצודה. ב-15 באפריל 1948 העבירו הבריטים את המצודה לידי כוחות ערביים. מצב זה סיכן את הגישה אל יישובי אצבע הגליל, יישובי רמות נפתלי, ורכס מנרה, בשל השליטה של המצודה על סביבתה ועל דרכי הגישה העוברים בסמוך לה. הכוח הערבי במצודה אף עלול היה לסייע לפלישה ערבית מלבנון אם וכאשר תבוא. כיבוש המצודה הוגדר כיעד אסטרטגי לצורך הבטחת השליטה באזור הגליל המזרחי ועמק החולה. כוחות ה”הגנה'” (צה”ל טרם הוקם) יצאו לכבוש אותה כדי להסיר איום ערבי על אצבע הגליל. ההתקפה הראשונה, ב-15 באפריל 1948 בהשתתפות שתי מחלקות מגולני, מחלקת פלמ”ח וכיתות אבטחה ממספר קיבוצים באזור, בפיקודו של מג”ד גולני ישראל ליאור, לא עלתה יפה, ולכוח היו ארבעה הרוגים. חמישה ימים לאחר מכן, בליל ה-20 באפריל, תקפו כוחות מהגדוד השלישי של הפלמ”ח את בניין המשטרה משני עברים. גם פעולה זו לא הצליחה, ולתוקפים נגרמו אבדות כבדות – 22 הרוגים ועשרות פצועים. בעת הקרב והפינוי הקשה היו מעשי גבורה והקרבה רבים, ועל אחד מהם הוענק בתום המלחמה אות ‘גיבור ישראל’ ליזהר ערמוני, שנפל בקרב. שני לוחמים נודעים נוספים בקרב השני: המ”מים דוד צרקסקי (“דודו”) ופילון פרידמן. דודו עמד בראש מחלקת הפורצים ועליו כתב חברו, חיים חפר, את השיר הידוע, “דודו”. פילון פרידמן פיקד על כוח ההטעיה. הוא לא הסכים להשאיר שני פצועים קשה בשטח והקריב גם את חייו. על מורשת קרב זה נקבע ערך הרעות כאחד מערכי צה”ל. כחודש לאחר מכן, ב-17 במאי 1948, התבצעה ההתקפה השלישית, אחרי שהמצודה הופצצה מן האוויר. התוקפים אל המצודה ומצאו אותה ריקה לאחר שננטשה בידי מגניה אשר נסוגו ללבנון. אחרי שהתמקמו בבניין פגע פגז שנורה, כנראה מכיוון מלבנון, באחד החדרים במקום וגרם למותם של שני לוחמים נוספים. כך עלה מניין הנופלים על כיבוש המצודה בשלושת הקרבות ל-28. על שמם הוסב שם המקום למצודת כ”ח.  כיבוש המצודה, פחות משלושה ימים לאחר הקמת המדינה, נחשב לניצחון הראשון של המדינה הצעירה. חללי הקרב השני טמונים בקבר אחים סמוך לבניין המשטרה ולידו אנדרטה לזכר נופלי שלושת הקרבות. מבנה המצודה משמש כיום כבסיס של משמר הגבול וצורתו מהווה את סמל החייל. המצודה עצמה סגורה לביקורים. המצודה נמצאת על מסלולו של שביל ישראל. במקום נקודת תצפית ממנה ניתן לצפות על נופיו היפים של עמק החולה. שביל טיול רגלי ('שביל הפלמ"ח') נפרץ מאזור צומת כ"ח בעמק החולה אל המצודה, בנתיב הכללי של התקדמות הכוח העיקרי במהלך ההתקפה השנייה על המצודה.