תקופת המקרא

מאז ומתמיד היתה ירושלים עבור עם ישראל יותר מעיר. היא היתה והנה גם היום מושג וסמל; סמל לתולדות העם מראשית ימיו, דרך תקופות הזוהר של ימי המלוכה, דרך החורבן והגלות ועד לשיבת ציון בימינו. חשיבותה ומקומה המרכזי של ירושלים עבור עם ישראל קיימת עוד מתקופת המקרא, אז הפכה ירושלים להיות לבירה הלאומית ולמרכז הדתי של עם ישראל. לפי המקורות ירושלים היא המקום אשר בו בחר האל, כפי שנכתב בספר מלכים מספר פעמים: ״הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לִי, לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם״ (מלכים א, יא, 36). קדושת ירושלים העניקה לעיר מעמד מיוחד גם בעיני הדתות המונותיאיסטיות - הנצרות והאסלאם. הגרעין הקדום של ירושלים הוקם על גבעה הנמצאת דרומית-מזרחית להר הבית, מעבר לחומות העיר שנבנו על ידי העות'מאנים. אתר זה הוכרז כגן הלאומי ״עיר דוד״ והוא למעשה מקום לידתה של העיר ירושלים והמקום בו ניתן למצוא את שרידיה הקדומים ביותר. זהו מקום מפגש ייחודי בין ארכיאולוגיה, היסטוריה ומקרא וללא ספק האתר החשוב בישראל מתקופת בית ראשון. האתר ״עיר דוד״ מהווה חלק מהגן הלאומי הגדול יותר ״סובב חומות ירושלים”. הוא מנוהל על ידי רשות הטבע והגנים ומתופעל על ידי עמותת אלע”ד. באתר קיימים ממצאים מרשימים רבים ובהם חומות, מגדלים וביצורים שהגנו על העיר, מערכות מים גדולות ומשוכללות, מבנים שלטוניים ומיצגים רבים הממחישים את סיפרה הקדום של העיר, כפי שהוא משתקף מהממצאים הארכיאולוגיים ומפרקי התנ״ך. כמו כן מתבצע בעיר דוד שימור, מחקר וחינוך אודות ראשית יישובה של העיר.   היישוב הקדום - ראשיתה של ירושלים אין אנו יודעים במדויק מתי החלו לשבת בירושלים. הממצא הקדום ביותר הינו של שברי חרסים שנמצאו באזור מעיין הגיחון המתוארכים לסוף האלף השלישי והאלף הרביעי לפנה”ס (התקופה הכלקוליתית), אם כי לא נתגלו שרידים בנויים מתקופה זו (ועל כן אין להניח שהיה שם ישוב). לקראת סוף האלף השלישי ובראשית האלף השני (תקופת הברונזה) נבנו יישובי קבע חדשים בארץ ישראל, ובתקופה זו החל גם יישוב הקבע בירושלים. כאמור, הגרעין ההתיישבותי הקדום של ירושלים החל את קיומו בשטחה של ״עיר דוד״ של היום: בגבעה הממוקמת מדרום-מזרח לעיר העתיקה, אשר פסגתה מגיעה לגובה של 743 מטרים מעל פני הים. מתחת לשלוחה זו, באפיק נחל קדרון, נובע מעיין הגיחון. זהו מעיין קרסטי, שמימיו מגיחים ונפסקים חליפות, וייתכן שמכאן המקור לשמו. ביצורים מהתקופה הכנענית בעיר דוד (צילם: עמוס בן-גרשום, לע"מ).   על העיר הכנענית שהיתה במיקום זה, לפני תקופתו של דוד המלך, ניתן ללמוד מממצאים ארכיאולוגיים, תעודות כתובות חיצוניות, ורמזים במקרא. העדות הכתובה הקדומה ביותר שבה מופיע שם העיר בשלמותו היא בשתי הקבוצות של כתבי המארות המצריים מן המאות 18-19 לפנה"ס. מידע על ארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה ה 14 לפנה"ס נמצא בארכיון המלכותי באל עמרנה שבמצרים. מהמכתבים אפשר ללמוד, שירושלים היא אחת מערי הממלכה החשובות בארץ, אך אין לה יתרון מיוחד על שכנותיה.המקרא מביא לנו תיאורים ספורים בלבד של העיר ירושלים בתקופה הכנענית, הקושרים את העיר אל מיקום התרחשותה של עקדת יצחק: ״ב וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה״ ( בראשית כ״ב, 2). מדובר באחד ההרים שב"ארץ מוריה" ואילו בעל ספר דברי הימים זיהה את ההר שבו הוקם המקדש כהר המוריה: ״וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה, לִבְנוֹת אֶת-בֵּית-יְהוָה בִּירוּשָׁלִַם, בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ״ (דברי הימים ב, ג׳, 1).   ירושלים בתקופת ההתנחלות והשופטים במקרא מצוירות לפחות שתי תמונות שונות של כיבוש הארץ: האחת מלמדת על כיבוש צבאי לאומי אחיד, מהיר יחסית ומוצלח, תחת שרביטו של המנהיג הלאומי יהושע. תמונה אחרת היא של כיבוש מקומי המתבצע על ידי שבטים ומשפחות, כיבוש הדרגתי ואיטי, הנושא בחלקו אופי של חדירה והתיישבות לא מלחמתית. השתקפותן של תמונות מקראיות אלו בממצאים הארכיאולוגיים היתה מקור לחילוקי דעות בין החוקרים, ונושאים רבים עדיין שנויים במחלוקת. ירושלים נזכרת במקרא בשני התהליכים. יש מידע רב אודותיה, אלא שלא פשוט לפענחו ולגבשו לכלל תמונה בהירה. המקרא מתעלם לחלוטין מתיאור כיבושה של ירושלים העיר בידי יהושע. אמנם מסופר שחמשת המלכים, ובראשם מלך ירושלים, נפלו במקדה, ושמלך ירושלים נמנה עם שלושים ואחד המלכים המנוצחים (יהושע י״ב, 10) אך אין כל אזכור באשר לגורל העיר עצמה.   ירושלים הופכת לבירת ישראל בתקופת דוד המלך - נכבשה ירושלים והפכה לבירת הממלכה המאוחדת. מגמת בחירתה היתה להביא לאחדות הממלכה כולה. דוד לא הסתפק בכיבושה של העיר, ואת מעמדה החדש הוא ביסס בישיבתו בה, בשינוי שמה ובמפעלי בנייה. רק לאחר מכן מתואר בניין ארמונו. מכאן הולכת ונגללת לפנינו פרשת ניסיונו של דוד להקנות לירושלים מעמד של בכורה לאומית ומרכז דתי בלעדי. דוד ניסה להעלות את ארון הברית לירושלים ולהקים בה בית לה׳. הנימוק המקובל לדחיית בניית המקדש הינו היות דוד "איש דמים" שהרבה במלחמות. שלמה, בנו של דוד, המשיך את מפעלי הבנייה של דוד בירושלים, אך גולת הכותרת של מפעלו היתה בניית בית המקדש. ירושלים, שבמרכזה המקדש, הופכת להיות בירה לאומית. חיזוקה של ממלכת שלמה הביא לכך שהיתה גם למרכז בינלאומי ומרכז דתי. במשך דורות התחוללו תהליכים היסטוריים רבי משמעות, שהובילו אט אט להפיכתה של ירושלים לישות מדינית דתית מיוחדת במינה, גם במושגים עולמיים. למרות זאת, ההכרזה המפורשת אודות עצם בחירתה בידי האל מושמעת רק בזמן בו העיר עמדה בפני ירידה ממשית בגדולתה ההיסטורית, כבירתה של ממלכת יהודה אשר נפרדה ממלכת ישראל: ״כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת-הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה…וְלִבְנוֹ, אֶתֵּן שֵׁבֶט-אֶחָד--לְמַעַן הֱיוֹת-נִיר לְדָוִיד-עַבְדִּי כָּל-הַיָּמִים לְפָנַי, בִּירוּשָׁלִַם, הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לִי, לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם״ ‫(מלכים א׳‫,י״א‫, 30-36) המקדש בירושלים המשיך ללא ספק להוות מרכז דתי מקומי. עם זאת, במשך מאות השנים שלאחר פירוד ממלכת ישראל ממלכת יהודה, כאשר ירושלים נעשתה בירתה של ממלכתה יהודה, חל פיחות משמעותי במעמדה של ירושלים. דגם של ירושלים בימי בית ראשון, המוצג במוזיאון ארצות המקרא (צילם: אריאל רייטנר).   תקופת חזקיהו בימיו של חזקיהו מלך יהודה (מאה 8-7 לפה״ס) נתחדש המאבק מול האימפריה האשורית. חזקיהו, שהעריך כי צבא אשורי יצא למאבק במורדים פתח במבצע ביצורים רב היקף בכל יהודה ובירושלים בפרט. חומות שופצו ופרצות נסגרו‏.  מפעלו השני של חזקיהו המלך היה הבאת המים לעיר. לשם כך חצב חזקיהו נקבה, הקרויה כיום על שמו - נקבת חזקיהו, באורך של קרוב ל-500 מטרים, אשר עוברת תחת בתי עיר דוד מצפון-מזרח לדרום-מערב, ומנקזת את מי הגיחון לתוך בריכת השילוח. תהליך חציבתה נחשב להישג הנדסי מרשים. בימי צדקיהו חזרה יהודה ונכבשה כליל, ובסופו של דבר, בשנת 586 לפנה"ס, בחודש אב, כבשו הבבלים את העיר והחריבו אותה עד היסוד (מלכים ב', כ"ה, ח'–ט').    נקבת חזקיהו (צילם: עמוס בן-גרשום, לע"מ)   משיבת ציון ועד לימינו בימי שיבת ציון (סוף המאה השישית לפנה"ס), נבנה בית המקדש השני והתחדש היישוב היהודי בירושלים. נחמיה הפחה (444 לפנה''ס) שיקם את חומות העיר ההרוסות בתוך תחומה המצומצם של עיר דוד ההיסטורית. לאחר מרד החשמונאים (אמצע המאה השנייה לפנה"ס) חזרה העיר למעמד של בירת הממלכה. בתקופת הבית השני התרחבה ירושלים בשנית לעבר הגבעה המערבית, שהפכה למוקד העיר ולמשכן האצולה. בשנת 70 לספירה, עם חורבן הבית השני, חרבה גם עיר דוד. לאחר דיכוי מרד בר כוכבא (בשנת 135 לספירה), ייסד הקיסר הרומאי הדריאנוס את עירו הפגאנית אִיליה קפיטולינה על חורבות ירושלים. בתקופה הביזנטית נבנתה שכונת מגורים גדולה בצפון הגבעה, ואילו בדרומה, סמוך לברֵכת השילוח, נבנתה כנסיית השילוח. במאה ה-11 לספירה הוסט תוואי החומה הדרומית של ירושלים צפונה, ועיר דוד נשארה מחוץ לתחומי העיר. במהלך השנים נשכח מקומה של עיר דוד, והגבעה ננטשה וחולקה לשטחים חקלאיים. בשלהי התקופה העות'מאנית התחדש היישוב בגבעה, כאשר מספר משפחות יהודיות בנו את ביתן בצִדה הדרומי (מ-1873 ואילך). שנים אחדות אחר כך באו לירושלים בני העדה התימנית, שעלו ארצה בעליית 'אעלה בתמ"ר' (תרמ''ב, 1882). התימנים בנו את שכונתם בכפר השילוח, הסמוך לכפר הערבי סילוואן. רק בסוף המאה ה-19, עם תחילת המחקר הארכאולוגי בירושלים, נחשפו בגבעה ממצאים שהובילו לזיהויה עם ירושלים הקדומה, ומאז ועד היום הייתה עיר דוד לתל הנחפר ביותר בתולדות המחקר הארכאולוגי. מראה אזור עיר דוד בתחילת המאה ה-20 (מתוך אוסף המושבה האמריקאית, באדיבות ספריית הקונגרס).   החפירות הארכיאולוגיות במאה ה-19, עם תחילת המחקר הארכיאולוגי בירושלים, מספר משלחות חופרים החלו לגלות ענין בשרידים העתיקים שנחשפו בעיר דוד. בעקבות החפירות הארכיאולוגיות נתגלתה העיר המקראית מחדש. החפירה הראשונה באתר נעשתה בשנת 1867, בידי צ’רלס וורן, שנכנס למעיין, ממנו המשיך לזחול במנהרה. כאן גילה את מערכת המים המכונה מאז בשמו 'מערכת פיר וורן’. בתוך מערכת פיר וורן (צילם: עמוס בן-גרשום, לע"מ).   בשנים 1978-1985 נערכה חפירה ארוכה ונרחבת בעיר דוד בראשותו של פרופסור יגאל שילה (1937- 1987), מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הוא היה הראשון שניהל חפירה ארכיאולוגית רחבת היקף בעיר דוד תחת שלטון ישראל ומחקריו עדיין נחשבים לאחד מעמודי היסוד של המחקר בתחום זה. בעשרים השנים שלאחר מכן נערכו במקום חפירות רבות נוספות, בין היתר התבצעו חפירות בראשותם של פרופסור רוני ריין מאוניברסיטת חיפה, אלי שוקרון מרשות העתיקות, ד״ר דורון בן עמי וד״ר אילת מזר מהאוניברסיטה העברית בירושלים. גם בימים אלו החפירות נמשכות במספר מוקדים שונים באתר.

תל גזר הוא אתר ארכיאולוגי וגן לאומי הממוקם בין לטרון ורמלה, אשר מזוהה עם העיר הכנענית העתיקה גזר. התל הוא מהחשובים שבתילי ארץ ישראל, והוא מציג שרידים מהתקופה הכנענית התיכונה והמאוחרת ומהתקופה הישראלית. התגלית החשובה ביותר שנתגלתה במקום היא "לוח גזר". לוח זה מכיל את אחת הכתובות העבריות הקדומות ביותר שנתגלו עד היום, המייצגת, ככל הנראה, את העבודות החקלאיות בחודשי השנה השונים. לוח גזר נמצא כיום במוזיאון הארכיאולוגי באיסטנבול והעתק מוגדל שלו ניצב במסלול ההליכה המעגלי. בנוסף ללוח גזר, באתר תל גזר התגלה מפעל מים המשתווה בעוצמתו למפעל המים של מגידו. בתל גזר שכנה בתקופת המקרא אחת הערים החשובות ביותר בארץ. חשיבותה נבעה בעיקר ממיקומה האסטרטגי - סמוך להצטלבות דרך הים הבינלאומית עם דרך הרוחב המוליכה ממישור החוף לירושלים. שטח התל כ- 130 דונם, ונמצאו בו שרידים מתקופות רבות, החל מהתקופה הפליאוליתית המאוחרת (לפני כ- 30 אלף שנה) ועד 1948. עיקר השרידים בתל מתוארכים לתקופה הכנענית התיכונה ולתקופה הכנענית המאוחרת ולתקופה הישראלית, אז היתה גזר עיר מרכזית וחשובה ששלטה על צומת הדרכים במקום בו הסתעפה הדרך לירושלים מדרך הים. העיר נזכרת במקורות היסטוריים רבים. כמו כן נחשפו חומה ונקבת מים מן התקופה הכנענית המאוחרת, יסודות האבן של מגדל שמירה ענק שאורכו יותר מעשרים מטרים והינו מבנה מבוצר מהגדולים באותה תקופה שהתגלה בישראל, ו״שער שלמה״: השער הדרומי של העיר בתקופה הישראלית (מאה 10 לפה״ס). מראה כללי של תל גזר.   על המקום היישוב הראשון בגזר הוקם בתקופה הכלקוליתית. בתקופת הברונזה הקדומה 1 התגוררו תושבי המקום במערות שעל הגבעה. תושבים אלו נהגו לשרוף את מתיהם. בתקופת הברונזה הקדומה 2 גדל היישוב באתר אך נשאר פרוז. אחרי תקופה זו היה פער של כמה מאות שנים ביישובו של התל, אך אפשר שבתקופת הברונזה הביניימית היה במקום יישוב פרזות דל. היישוב באתר התחדש במשך תקופת הברונזה התיכונה 2א' , תקופה המתייחדת בתולדות הארץ בקשרים הדוקים עם מצרים ובגזר התגלו חפצי יבוא מצריים רבים. לשיא התפתחותה הגיעה גזר בתקופת הברונזה התיכונה 2ב'. לתקופה זו שייכים הביצורים הראשונים שהתגלו באתר והבמה המקודשת שבצפונו. על פני התל נמצא שבר של כתובת ובו שלוש אותיות בכתב הפרוטו-כנעני, המיוחס לסוף תקופת הברונזה התיכונה או לראשית תקופת הברונזה המאוחרת. בתקופת הברונזה המאוחרת העיר נזכרת בפעם הראשונה במקורות ההיסטוריים, ברשימת הערים שנכבשו במסע שערך תחותמס ה-3 לארץ ישראל בשנת 1468 לפנה"ס. שבויים מן העיר גזר נזכרים כנראה באסטלה מימי תחותמס ה-4 המאה ה-15 לפנה"ס. באתר התגלה שבר לוח בכתב היתדות, ואפשר שנכתב בימי תחותמס ה-4 בעת שהותו בארץ ישראל. בלוח זה הוא מצווה על שליט גזר להתייצב לפניו. במכתבי אלעמארנה, מן המאה ה-14 לפנה"ס, מוזכרת גזר פעמים רבות כאחת הערים החשובות במרכז ארץ ישראל. כמו כן נזכרה העיר במכתביהם של שליטים שכנים. גזר ומלכה נזכרים במקרא בפרשה של כיבוש ערי השפלה בידי יהושע (יהושע י ,33) וברשימת מלכי כנען המנוצחים (יהושע יב ,12) , אך העיר עצמה לא נכבשה כנראה. היא נפלה בנחלת שבט אפרים (יהושע טז ,3) , אך הוא לא הורישה (שופטים א ,29). פלישתים ישבו בגזר בראשית תקופת הברזל, והתנגשויות עמם באזור זה אירעו בימי דוד: "ותעמד מלחמה בגזר עם פלישתים"( דברי הימים א׳, פרק כ ,4) . דוד הכה אותם "עד גזרה" (דברי הימים א׳, פרק יד, 17). באמצע המאה ה - 10 לפנה"ס נכבשה העיר בידי פרעה מלך מצרים והוא נתנה " שלחים לבתו אשת שלמה" ( ֿמלכים א׳, פרק ט, 17). כלומר, לפי המתואר בתנ"ך, נמסרה העיר לידי שלמה המלך בידי מלך מצרים בערך בשנת 950 לפנה"ס. מתואר כי שלמה בנה את גזר, אולם הבתים מתקופתו קטנים, החרסים אדומים ועליהם מירוק יד, לא נמצאו קברים מהתקופה, אך נמצאו חפצים אופייניים לתקופה בקברים מוקדמים יותר. נוסף לבמה, שכבר יצאה מכדי שימוש עד ימי שלמה, נמצא גם מזבח קטן ועליו דמותו של הבעל. גזר הותקפה במסעו של המלך האשורי, תגלת פלאסר השלישי, שתוארך לשנים 734 - 732 לפנה"ס, ואכן בתקופה זאת חרב שערה של גזר ונשרפו בתי מגורים רבים. ישנה קורלציה בין חורבן גזר לבין אחד מתבליטי המלחמה שפיארו את ארמון תגלת פלאסר, בו מוזכרת גָזְרֻ. כיבושה הסופי של העיר בידי אשור בא במאה השביעית לפנה"ס. בימיה כעיר אשורית הייתה מרכז חשוב לפיקוד ופיקוח על מישור החוף, ונמצאו מספר רשומות מקומיות שמעידות על כך. אחר ימי אשור ננטש האתר, עד ימי הממלכה הפרסית, בהם הייתה העיר חלק מפחוות 'יהוד'. במאות השלישית והשנייה ניתן להבחין ביישוב הלניסטי בעיר. גזר הפכה למרכז הכוחות הסלאוקיים בשפלה ושכן בה מבצר, וממנה יצאו הכוחות להלחם ביהודה המכבי בקרב בית חורון. אחרי הפסדים נוספים בקרב אמאוס נסוגו הכוחות היווניים לגזר. בימי המצביא בכחידס נבנה מחדש שער העיר, ושופצו ביצוריו. אולם אחר עזיבתו שמעון החשמונאי כבש את העיר בשנת 142 לפנה"ס. עם כיבוש הארץ על ידי צלבנים נכללה גזר בתחום הסניורה של רמלה ובמקום היה ככל הנראה יישוב לא מבוצר, בשנת 1177 היה התל זירה לקרב גזר בין צבא ממלכת ירושלים בראשות בלדווין הרביעי, מלך ירושלים לצבא המוסלמי של צלאח א-דין. בשנת 1945 התיישבה באזור קבוצת גזר. ביוני 1948, עת מלחמת השחרור, הותקפה הקבוצה בידי הלגיון הירדני, נכבשה ו־28 ממגיניה נפלו. בסופו של דבר השטחים נכבשו מחדש על ידי הפלמ"ח, ומאז הם מהווים חלק ממדינת ישראל. המועצה האזורית גזר נקראת על שם התל. החפירות בשנת 1871 זיהה החוקר הצרפתי שארל קלרמון - גנו במקום את העיר המקראית גזר. התל עצמו נקרא בערבית תל אבו שושה, על שם הכפר הערבי שהיה בנוי על מורדותיו; הכפר חרב במלחמת העצמאות וניטש כליל. הזיהוי התאשר לאחר שנתיים, כשנמצאו בסביבה כתובות חקוקות בסלע הנושאות את שם העיר. בשנים 1902 - 1909 חפר בגזר ר' מק' ליסטר מטעם ה - .P.E.F היתה זאת אחת החפירות הגדולות הראשונות בארץ. בשנת 1934 חפר א' רואו במדרון הצפוני - מערבי של התל. בשנים 1964 - 1973 חפרה במקום משלחת מטעם היברו יוניון קולג', ובראשה ריט, דיור ואחרים. השרידים העיקריים בשטח התל ביצורי תקופת הברונזה התיכונה 2ב' נראים במדרון הדרומי של התל. מבנה השער בדרום - מערב נשתמר היטב, והוא טיפוסי לתקופה זו; שערים דומים לו התגלו באתרים רבים בארץ - ישראל ובסוריה, והוא מכונה "השער הסורי״. הוא מורכב משני מגדלי לבנים גדולים שביניהם מעבר ישיר אל פנים העיר, בין שלושה זוגות של אומנות מאבנים גדולות מסותתות. יש הקושרים את טיפוס השער הזה בהופעת המרכבות. ממערב לשער נחשף מגדל אדיר בחומה, שהגן על סביבת השער. רוחב מסד האבן שלו 15.6 מ', והוא הביצור הגדול ביותר מתקופה זו שנחשף עד כה בארץ. חלקו העליון היה כנראה בנוי לבנים. החומה עצמה נראית בין השער למגדל. רוחבה כ-4 מ', והיא עשויה מסד אבנים גדולות. חלקה העליון היה בנוי לבנים. מפעל המים מצפון לשער ולחומות נמצא מפעל המים של גזר. הוא נועד לספק מים לעיר בשעת מצור בלי שאנשיה ייאלצו לצאת אל מחוץ לחומות. זהו אחד ממפעלי המים הגדולים והחשובים שנחשפו בארץ. הוא מורכב מפיר וממנהרה חצובה בסלע. המנהרה הגיעה אל מפלס מי התהום בעומק הגבעה. אל הפיר האנכי , שעומקו כ - 7 מ', יורדים במערכת מדרגות, ואחרי כן נכנסים למנהרה משופעת בעלת תקרה גבוהה ומקומרת ובה מדרגות. מנהרה זו הוליכה אל אולם נביעה תת-קרקעי. אורך המנהרה כ - 45 מ' , והיא יורדת לעומק של 29 מ'. חופרי גזר הציעו לתארך את זמנה של מנהרת המים לתקופת הברונזה המאוחרת, אך נראה שהיא מתאימה יותר לתקופת המלוכה הישראלית, משום דמיונה למפעלי מים אחרים באר , כגון במגדו, בגבעון ובחצור. מפעל המים בתל גזר.   ממצאים נוספים במדרון הדרומי, כ - 200 מ' ממזרח לשער מתקופת הברונזה התיכונה, נמצא "שער שלמה". לאחר שהתגלו במגידו ובחצור שערים זהים מימי שלמה, ובעקבות המסופר במקרא על מפעלי בנייה של מלך זה בשלוש הערים ( מלכים א ט , טו ), הוכיח שלמעשה "המצודה החשמונאית " אינה אלא שער העיר בימי שלמה. בחפירות של שנות ה-60 של המאה ה-20 נחשף השער כולו. הוא דומה בתוכניתו ובגודלו לשני השערים האחרים שהוזכרו, וקשור בחומת הסוגרים. משני צדי מעבר השער יש ארבעה זוגות של אומנות בנויות ושלושה זוגות של תאים. לפני הכניסה יש שרידים של שני מגדלים. בצפונו של התל, כ - 100 מ' מצפון-מערב ל "שער שלמה", נמצאת הבמה מסוף תקופת הברונזה התיכונה 2ב' , שייתכן ששימשה גם בתקופת הברונזה המאוחרת. בשטח הפתוח הנשקף למרחוק ניצבות בשורה, מצפון לדרום, עשר מצבות אבן, שחלקן מתנשאות לגובה של יותר מ - 3 מ'. בצמוד להן, ממערב, נמצא אגן גדול של אבן. הוא שימש אולי בסיס למצבה נוספת. נראה שהיה זה מקום פולחן, ויש חוקרים הסבורים שכאן נכרתו בריתות של ארגוני שבטים או של ערי מדינה.

האתר תל שילה מזוהה עם שילה הקדומה המוזכרת בתנ״ך, אשר היתה המרכז הדתי והרוחני של עם ישראל בתקופה שלפני המלוכה, ואשר בה הוצב משכן אוהל מועד וארון הברית. בשילה הקדומה נקשרו אירועים חשובים ודמויות מרכזיות במקרא שבזכותם נתקדש האתר בתקופות שונות על ידי שלושת הדתות: הגרלת השבטים על ידי יהושוע, סיפור פילגש בגבעה, מלחמות ארון הברית, מסורת ט"ו באב, תפילת חנה, עלי ושמואל הנביא. רציפות היישוב שהתקיימה בשילה מתבטאת בשרידים מתקופות מגוונות, החל בתקופת הברונזה התיכונה ועד לתקופה האומיית. תל שילֹה נמצא כ-30 ק"מ צפונית לירושלים וכ-20 ק"מ דרומית לשכם, צמוד לישוב שילה ולכביש 60. גובהו כ-700 מטרים מעל פני הים והוא נכלל בתחומי המועצה האזורית מטה בנימין.    רקע היסטורי כאמור, תל שילֹה מזוהה כמקומה של העיר המקראית שילה וכמקום המשכן. מהמקרא עולה כי שילֹה הייתה מרכז דתי ומדיני חשוב בתקופה שקדמה למלוכה. זיהוי שילה מתבסס על שימור שם ('חרבת סיילון'), על מיקום גיאוגרפי מתאים, על ממצא ארכיאולוגי רלוונטי, ועל כתובת הקדשה מהתקופה הביזאנטית בה מוזכרת שילה – "ברך את תושבי שילה”‪. המקרא מספר כי כאן היה מקומו של אוהל מועד (יהושע י"ח 22) והוא מציג את כוהני שילֹה מבית עלי כהנהגה הדתית והמדינית בתקופה שקדמה להשתלטות הפלישתים על אזור ההר. מצב זה הסתיים לפי המקרא עם התבוסה המכריעה באבן העזר, נפילת בית עלי ולקיחת ארון הברית בשבי. דבר זה עולה גם מתוך חפירות שנערכו על ישי הארכיאולוג ישראל פינקלשטיין באתר בשנת 1981. נראה כי שילֹה חרבה בידי הפלישתים (ירמיהו ז' 12-14), ואף יתכן כי היא נבנתה מחדש כעבור זמן (ירמיהו מ"א 5) אך לא חזרה עוד למעמדה הקודם. שילֹה נזכרת אצל אוסביוס, אצל היירונימוס ובמפת מידבא ומקומה לא נשתכח גם בימי הביניים ואשתורי הפרחי הכיר אותו. מהחפירות בתל שילֹה עולה כי בתקופת הברונזה התיכונה הוקמה כאן עיר מבוצרת אשר חרבה במאה ה-16 לפנה”ס. בתחילת תקופת הברזל, "תקופת ההתנחלות", חודש היישוב בתל בהיקף נרחב ונמצאו בו מחסנים ובהם שפע של כלים. המחסנים נחשפו בשולי התל, שכן חלקו המרכזי של התל נהרס כשנבנה עליו יישוב מאוחר יותר. סביר להניח כי בראש האתר שכן מרכז הפולחן, והמחסנים שהתגלו שרתו אותו. יישוב זה חרב באמצע המאה ה-11 לפני הספירה בשריפה גדולה שיש לייחס אותה לכיבוש הפלישתי. בתקופת המלוכה חודש היישוב בתל והתקיים עד התקופה ההלניסטית. בתקופות הרומית והביזנטית שכן כאן כפר שבנייתו גרמה להרס רוב השרידים מימי המקרא.   ראשית החפירות ארכיאולוגיות תל שילה (ח’רבת סילון) זוהה כמקומה של העיר המקראית שילה, מקום המשכן, עוד בימי הביניים: במאה ה -14 תיאר אותה אשתורי הפרחי בספרו "כפתור ופרח"; א' רובינסון זיהה אותה מחדש בשנת 1838. קודם לכן היא צוינה שילה במפת מידבא, בכתבי הירונימוס הקדוש ובאונומסטיקון של אוזביוס. החפירות בתל שילה החלו בשנות ה-20 ע"י משלחת מדנמרק והמשיכו בשנות ה80 עד לימינו. את החפירות הארכיאולוגיות הראשונות בשילה - בתל עצמו ובמבנים המאוחרים שמדרום לו - עשו בשנים 1929,1926 ו -1932 אנשי משלחת מן המוזיאון הלאומי בקופנהגן שבדנמרק בראשותו של הנס קייר. בשנת 1936 חידשו הדנים את חפירתם באתר בראשות מריה לואיז בוהל וס'הולמם נילסן.    ממצאים עיקריים על פני תל שילֹה ומורדותיו פזורים פריטים ארכיטקטוניים (עמודים, אבני גזית ועוד) של היישוב הרומי והביזנטי שהיה במקום. לרגלי התל, מדרום, יש שרידים של שתי כנסיות מהתקופה הביזנטית, מיבנה מונומנטאלי מהתקופה הביזנטית (אולי בית כנסת) שהוסב למסגד (ג‪ ́אמע א-סיתין) ומבנה מוסלמי (ג‪ ́אמע אל-יתים) הבנוי מאבני גזית גדולות שפורקו משרידי מבנים קדומים.   האתר כיום  תל שילֹה נחפר ומתוחזק על ידי קמ"ט ארכיאולוגיה בשיתוף עם עמותת 'משכן שילֹה', המועצה האזורית מטה בנימין, החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית, והיישוב הקהילתי שילֹה. בשנת 2012 הוכר האתר כאתר מורשת לאומית ונחנך כאתר תיירות פעיל אם כי במשך שנים רבות לפני כן היו מגיעים מבקרים לאתר. הישוב שילה, הסמוך לאתר העתיקות, הוקם בשנת 1978. הישוב שייך למועצה האזורית מטה בנימין.  האתר מושך אליו עשרות אלפי מבקרים בשנה, מתנועת תיירות הפנים, תיירות נכנסת מקהילות יהודיות ברחבי העולם, ומתנועת הצליינות האוונגלית. באתר ניתן לסייר באזור ההיסטורי של שילה הקדומה, להתרשם מחפירות ארכיאולוגיות, לבקר ב״מגדל הרואה״ - מגדל תצפית חדש בו מוקרן חזיון אור קולי המשלב בתוכו את הנוף הנמצא מחוץ למגדל, להיכנס לתערוכת 'דברי ימי שילה' ובה ממצאים ומדיה על הרצף ההיסטורי והארכיאולוגי באתר. בנוסף ניתן לשלב סדנאות, מלאכות קדומות, טיולי אופנים ומעיינות מסביב לאתר.

מצודת ירושלים, המכונה מגדל דוד, הנה אחד המבנים ההיסטוריים הקדומים ביותר בירושלים. המצודה ממוקמת בפינה הצפון – מערבית של הגבעה המערבית להר הבית ולעיר דוד. נקודה זו היא נקודת התורפה של ירושלים שכן בדיוק במקום זה נפגשים גיא בן-הינום ונחל הערב המקיפים את הגבעה המערבית ממערב ומצפון וכך נוצר מעבר נוח יחסית אל העיר, עובדה החושפת את העיר להתקפות אויבים ופולשים. תפקידה של המצודה הוא להגן על העיר מפני התקפות אלה. הבניה באזור המצודה החלה כבר בתקופת בית ראשון. עם התפשטות העיר והתרחבותה לכיוון הגבעה המערבית הורגש הצורך הדחוף בהגנת תושבי העיר באזור החדש. ואכן, באזור המצודה נמצאו שרידי חומה אשר נבנתה ככל הנראה בימיו של חזקיהו המלך (725-698 לפנה"ס). קטע חומה שנחפר במתחם הקישלה שבמגדל דוד ומתוארך לימי בית ראשון (צילמה: ורד פיצ'רסקי)   בתקופת החשמונאים נבנתה חומה, על תוואי החומה מימי בית ראשון. במסגרת בניה זו נבנו גם מגדלי שמירה באזור המצודה ולראשונה הפך אזור זה לאזור המוגן ביותר בעיר. במצודה נתגלו אבני בליסטראות אשר שימשו, ככל הנראה, את אנטיוכוס סידטס, שצר על ירושלים בתקופתו של יוחנן הורקנוס (135-104 לפני הספירה) . המלך הורדוס (40-4 לפנה"ס), אשר החליף את השושלת החשמונאית הגביר מגמה זו. הוא בנה באזור המצודה את ארמונו והקים בצמוד אליו שלושה מגדלי שמירה מפוארים, היפיקוס, פצאל ומרים. הרומאים, אשר החריבו את ירושלים בשנת 70 לספירה לא הרסו את המגדלים, אשר שימשו עדות לעצמתה של ירושלים וכן שימשו את הרומאים למחנה הלגיון העשירי. במאה הרביעית לספירה קיבלה האימפריה הרומית את הדת הנוצרית ותחת שלטונו של הקיסר קונסטנטינוס (311-337 לספירה) הפכה האימפריה הרומית לאימפריה הביזנטית, אשר הנצרות היתה בה הדת הדומיננטית. שינוי דתי זה הביא לשינוי משמעותי במעמדה של ירושלים ובתפקידה של המצודה. כעת נותר בה רק מגדל אחד מימיו של הורדוס, מגדל פצאל, ואזור המצודה הפך למקום מושבם של נזירים. בתקופה הביזנטית החלו לקרוא למגדל פצאל "מגדל דוד" בגלל טעות של עולי הרגל הרבים שהגיעו לעיר וציפו למצוא שרידים מימיו של דוד. בשנת 638 כבשו הכוחות המוסלמיים את ירושלים. המוסלמים בנו בסמוך למגדל פצאל מגדל שמירה עגול ובנו חומות, שחיברו בין המגדלים, כך נוצרה לראשונה מצודה סגורה במקום, אשר שימשה להגנה ולמגורי חיילים. הצלבנים, אשר כבשו את ירושלים בשנת 1099,  הקימו באזור המצודה את ארמון מלך ירושלים ומגדל פצאל (מגדל דוד בלשונם של הצלבנים) היה חלק מסמלו של מלך ירושלים. באותה תקופה קיבלה המצודה את התווי הכללי הקיים עד היום. אז נוסף למבנה המצודה מלבד חומות ומגדלים גם חפיר שהקשה את הגישה לחומות. בתקופה האיובית (1187-1260) נהרסה המצודה ושוקמה רק במאה ה – 14, על ידי הממלוכים. המבנה הכללי של המצודה, נשאר כפי שהיה בתקופה הצלבנית, מלבד מגדלים אחדים ומבנים קטנים למגורי החיילים שנוספו. ירושלים נכבשה ע"י האימפריה העות'מאנית בשנת 1517. הסולטאן סולימאן המפואר, אשר הקים את חומות העיר שאנו מכירים כיום, החל גם בשיפוץ המצודה. במסגרת שיפוץ זה נוספו שער חיצוני, גשר ורחבת משמר. בשלבים מאוחרים יותר נבנה שער פנימי, ביצור קדמי עם חפיר וחומה להצבת תותחים וכן מסגד פתוח בכניסה הראשית למצודה. גם בתוך המצודה עצמה נבנה מסגד חדש וצריח, שנועד לקריאה לתפילת המוסלמים (מינארט). החל מתקופה זו נקרא צריח זה בשם "מגדל דוד", שם הקיים עד ימינו. הבריטים, אשר כבשו את ירושלים מידי העות'מאנים בשנת 1917, החלו בחפירות ארכיאולוגיות במקום והתייחסו אל המצודה כאתר היסטורי, בו התקיימו תערוכות אומנות ומופעי תרבות שונים. לאחר מלחמת השחרור, שבה ותפקדה המצודה כאתר צבאי ועל חומות המצודה עמדו חיילים ירדניים, אשר צפו על הנעשה בחלק המערבי של העיר, שהיה חלק ממדינת ישראל. בחלק מסוים של המצודה אף הועמדו תותחים שכוונו לאזור הישראלי.  לאחר מלחמת ששת הימים ואיחודה של ירושלים תחת שלטון ישראלי הוחלט על הפיכת המקום למוזיאון לתולדות ירושלים. ביזמתו של מירון בנבנישתי, שהיה סגן ראש העיר וטדי קולק, ראש העיר, נערכו במקום חפירות ארכאולוגיות ובמקום הוצבה תערוכה חדשנית וחווייתית המתארת את תולדותיה של העיר המיוחדת ומרתקת הזו. בשנת 1989 נפתח במקום מוזיאון מגדל דוד – המוזיאון לתולדות ירושלים, בסיועם של קרן ויויאן קלור – דאפילד וקרן קלור באמצעות 'קרן ירושלים'. בחדרי המשמר של המצודה ממוקמת תערוכת הקבע של המוזיאון, המציגה את סיפורה של ירושלים על פני 4000 שנה, מהתקופה הכנענית ועד לאיחודה מחדש של העיר בשנת 1967. בחצר המצודה נמצאים שרידים ארכיאולוגיים, המתעדים כל תקופה ותקופה בתולדות העיר, החל בשרידיה של מחצבה מימי בית ראשון, דרך חומת חזקיהו, החומה החשמונאית, המגדל ההרודיאני והצריח העות'מאני המוכר כ"מגדל דוד". אודות השם ״מגדל דוד״ אף שהמצודה מכונה "מגדל דוד", אין כל קשר בינה לבין דוד המלך. שורשיה של הטעות נעוצים בתקופה הביזאנטית בפירוש מוטעה של כתבי יוסף בן מתתיהו על ידי אבות הכנסייה, אשר שייכו את מגדל פצאל לדוד המלך. אז נהגו לזהות בטעות את הגבעה עליה ניצבת המצודה עם העיר המקראית שבנה דוד (לימים זוהה מיקומה של עיר דוד למרגלותיו של הר-המוריה). המוסלמים כבשו את ירושלים במאה השביעית, ואף הם קישרו את מגדל פצאל עם דוד המלך וכינו אותו "מחראב נבי-דאוד". במאה ה-19, עם בואם של אנשי המערב לירושלים בחיפוש אחר שרידי הכתובים, זוהה בטעות צריח המסגד כמגדל דוד. כעת הועתק כינויו של מגדל פצאל לצריח התורכי, וזה קיבל את השם "מגדל דוד".  מראה כללי של חצר המצודה במגדל דוד (צילמה: ורד פיצ'רסקי)   הכשרת חפיר המצודה לביקורי קהל כמו מרבית המצודות, ובמיוחד אלה של ימי הביניים, גם מצודת ירושלים הייתה מוקפת חפיר. החפיר, הנה תעלה עמוקה שהקיפה את המצודה מכל עבריה ושימשה קו הגנה ראשון כנגד האויב המתקרב. בניגוד לחפירים האירופיים, החפיר של מצודת ירושלים היה חפיר יבש (ללא מים). בחפירות שנערכו במקום בשנות ה-80 של המאה העשרים התברר שהחפיר נבנה על גבי שרידים קדומים מימי הבית הראשון ומימי הבית השני. אלה הם שרידים בעלי חשיבות רבה, בהיותם עדויות לתקופות קדומות בסיפור תולדות ירושלים. ביקור בחפיר המצודה, יזמן לקהל הרחב הזדמנות נדירה לצפות בעדויות אלו. בתחתית החפיר נתגלתה מחצבה מימי הבית הראשון וייתכן שקודם לכך. המחצבה כמו ננטשה באחת ועד היום ניתן לראות בה אבנים חצובות ללא ניתוק מהסלע ודפוס של אבנים שכבר הוצאו לבניה. יתכן שמחצבה זו סיפקה אבנים למפעלי בנייה גדולים, וכי מכאן נחצבו האבנים ששימשו לבניית אחד המבנים המונומנטלים מימי מלכי לבית דוד. הממצא המרשים והחשוב ביותר שנחשפו בחפיר המצודה הוא גרם מדרגות מונומנטלי המוביל לבריכת ענק. ממצא זה הוא ללא ספק חלק מארמונו של המלך הורדוס ויתכן שימש עוד קודם לכן את מלכי החשמונאים. ארמונו של הורדוס מתואר ע"י יוסף מבן מתתיהו כמי ששכן באזור והחפירות שנערכו במקום מחזקות את עדותו. במהלך החפירות "זרמו" מאות פרוטות חשמונאיות מן התעלה שהובילה את המים אל הבריכה (אותה מכסים עדיין חלקי טיח נגד מים).

אתר חירבת קייאפה הוא אתר מרשים ומסקרן ביותר השוכן ביחידת נוף תרבות ייחודית. האתר ממוקם סמוך לבית שמש של היום, כקילומטר מצפון-מזרח לצומת האלה, בין הערים העתיקות שוֹכֹה ועזקה והוא מסתמן כאחד האתרים הגדולים ביהודה בתקופת הברזל ב'. מדובר בנוף טבעי שבו אתר ארכיאולוגי מתקופת מלכות יהודה אשר מוקף בחומת סוגרים רחבה ובה שני שערים. ממצאים אלה מעלים השערה כי העיר היתה חלק ממערך השליטה האזורית, הקשור לדוד המלך. כמו כן האתר נמצא בעמק האלה, במקום שהיה בעל חשיבות אסטרטגית בממלכת ישראל המאוחדת. מכלול עמק האלה מהווה את זירת הסיפור לקרב דוד וגלית והוא בעל ערך לאומי ועולמי שראוי לשימור. צרוף ערכי טבע, סביבה ואקולוגיה נוספים, יוצרים שטח רגיש וערכי ביותר. האתר באתר שרידים של עיר מבוצרת, מוקפת בחומה ברוחב 4.5 מ' ובגובה 2-3 מ' (במקור הגיעה החומה כנראה לגובה של כ-6 מטר), ובה שני שערים. הבנייה מסיבית, מאבנים מגליתיות שמשקלן 4-5 טון. היישוב המרשים מוקף חומת סוגרים - חומה כפולה המורכבת משיני סלע גדולות, השוקלות שבעה עד שמונה טון. הביצורים הללו עדיין מתנשאים לגובה של שניים-שלושה מטרים, ומכתרים שטח של 23 דונם. לאורך חלקה הפנימי של החומה בנויים כ-90 בתים, שרק חלק קטן מהם נחשף עד כה. החוקרים סבורים שהאתר היה מיושב בתקופת הברזל, תקופת דוד המלך, חרב כנראה ויושב שוב רק בתקופה ההלניסטית הקדומה. מתקופה זו נמצאו באתר מטבעות של אלכסנדר מוקדון ושל תלמי הראשון, מייסד בית תלמי במצרים ששלט באותה תקופה בארץ ישראל. מעבר לשכבה הקדומה הראשונה וחורבנה והשכבה ההלניסטית נמצאו באתר גם שכבות ארכיאולוגיות רצופות מאוחרות יותר: התקופה הפרסית, התקופה הרומית, התקופה הביזנטית, התקופה המוסלמית הקדומה והתקופה העות'מאנית. בעונת החפירה 2010 נחשפו שני אולמות התכנסות שייעודם קיום פעולות פולחניות. מבחינת הארכיטקטורה, התכנון המודולרי של הסוגרים, הרחבות הגדולות (פיאצות) המופיעות בצורה עקבית אחרי רצף של 5 בתים בכל צד של השער, כל אלה מעידים על תכנון עירוני ברמה גבוהה. בשנה האחרונה לחפירות עד כה (2011) התגלה מבנה ענק של כ-1,000 מטר רבוע, במקום הגבוה באתר. קירותיו עבים פי שניים מקיר של בית ממוצע במקום וחושבים שמדובר כנראה בארמונו של מושל העיר. ממצאים נוספים כוללים חרסים מתקופת הברזל, קנקנים רבים, סירי בישול, כני פולחן, סכין ברזל, ועוד. בין הממצאים הנוספים נמנים עשרות אלפי פריטי קרמיקה, להב של חרב מברזל, ראש כידון, שברי תכשיטים, חרפושית מצרית, שבב מזהב, קערות גדולות וקטנות חצובות בגוש אבן, מטבעות וכלי פולחן, שהבולט מהם הוא מזבח להבערת קטורת. ארבעה חרצנים שאותם שלחו לתארוך פחמן-14 - תוארכו לתקופה שבין השנים 1020 עד 980 לפני הספירה - בדיוק בתקופת הממלכה המאוחדת על פי התארוך המסורתי. שישה חרצנים שנוספו מאז חיזקו את התוצאות הקודמות. בעונת החפירות השנייה בקייאפה (2008) התגלה הממצא החשוב ביותר עד כה, אוסטרקון, שבר חרס בצורת טרפז, באורך של 16.5 ס"מ וברוחב של 15 ס"מ. חרסים כאלו היו בשימוש באותה תקופה, לרוב כטיוטה למכתב רשמי, שנכתב על גבי פפירוס או על קלף. עם זאת, החוקרים התפלאו למצוא את החרס במבנה פשוט, שאינו מאפיין בית עקד ספרים, או מעון מגורים של אדם מהשכבות האמידות. באותה תקופה נדיר היה למצוא ממצא שכזה בבית רגיל. על גבי האוסטרקון כתובות בדיו חמש שורות, משמאל לימין, בשפה העברית, באלפבית פרוטו-כנעני. קנקן חרס שהתגלה בתל קייאפה ועליו הכתובת "אשבעל בן בדע" (צילם: אריאל רייטנר).   תולדות המחקר האתר נסקר על ידי חוקרים שונים בעבר. הנוסעים ויקטור גרן וקונדר וקיצ'נר בסוף המאה הי"ט מציינים כאן חורבה וגלי אבנים. יהודה דגן היה הראשון לעמוד על גודל האתר ומבנהו, ופרסם בשנת 1992 תוכנית סכמתית של העיר העליונה והתחתונה. צבי גרינהוט ערך סקר מפורט בעיר העליונה בשנת 2001 וזיהה בעיר העליונה מתחם מלבני גדול. האתר נחפר בשנים 2007 - 2013 על ידי הארכאולוגים יוסף גרפינקל מהמכון לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, וסער גנור, בשיתוף עם רשות העתיקות. זיהויה של העיר - שעריים המקראית? אין הסכמה בקרב החוקרים על זיהויה המלא של העיר שנתגלתה במבצר האלה (או חירבת קייאפה) והאם מדובר בעיר יהודאית, כנענית או פלישתית. המסורת המקראית מייחסת לאזור עמק האלה את קרב דוד בגלית, שנערך באפס דמים בין שוכה ועזקה. בתנ"ך מוזכרת שעריים רק בימי דוד באזור עמק האלה, כאשר דוד הורג את גוליית והפלישתים בורחים בדרך שעריים. חשיפת השער השני הביאה חלק מן החופרים לזהות את האתר עם העיר "שעריים", המוזכרת בסיפור דוד וגלית, סיפור שאירע בעמק האלה. כאמור, הדעות על כך חלוקות. שעריים מוזכרת במקרא מספר פעמים: ברשימת הערים של שבט יהודה, אחרי סוכה ועזקה ובבירור בעמק האלה: ״ירמות, ועדולם, שוכה, ועזקה. ושעריים, ועדיתיים, והגדרה, וגדרותיים: ערים ארבע-עשרה, וחצריהן״ (יהושוע ט״ו פסוק 35-36) אחרי שדוד הורג את גָּלְיָת, הפלישתים נסוגו בדרך שעריים אל עבר גת ועקרון: ״וַיָּקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ, וַיִּרְדְּפוּ אֶת-הפלישתים, עַד-בּוֹאֲךָ גַיְא, וְעַד שַׁעֲרֵי עֶקְרוֹן; וַיִּפְּלוּ חַלְלֵי פלישתים, בְּדֶרֶךְ שַׁעֲרַיִם, וְעַד-גַּת, וְעַד-עֶקְרוֹן״ (שמואל א׳, פרק י״ז פסוק 52). ברשימת הערים של שבט שמעון: ״וּבְבֵית מַרְכָּבוֹת וּבַחֲצַר סוּסִים, וּבְבֵית בִּרְאִי וּבְשַׁעֲרָיִם; אֵלֶּה עָרֵיהֶם, עַד-מְלֹךְ דָּוִיד״ (דברי הימים א׳ פרק ד׳ פסוק 31).   צילום: Skyview באדיבות האוניברסיטה העברית ורשות העתיקות.

תל לכיש היה אחד הישובים החשובים בארץ ישראל במשך אלפי שנים, מהתקופה הכלקוליתית ועד לתקופה ההלניסטית. התל ממוקם בגבול שבין הרי יהודה והשפלה, סמוך לישוב לכיש ובקרבת העיר קריית גת. בתקופת המקרא, סביב המאה ה-8 לפנה״ס, היתה לכיש אחת הערים העוצמתיות ביותר בממלכת יהודה, והיתה שניה בחשיבותה רק לירושלים. לעיר היתה חומה מרשימה וארמון אדיר מימדים, שהיה הארמון הגדול ביותר הידוע בארץ בתקופת שלהי בית ראשון.  תל לכיש ניצב כיום חשוף וחסר הגנה, ולכן במסגרת פרויקט ״ציוני דרך״ הוחלט לבצע בו עבודות שימור ופיתוח. במסגרת מיזם יבוצעו באתר עבודות שימור, שחזור חיזוק והגנה על הממצאים. בנוסף, יוקם במקום מרכז מבקרים חדש ובו תצוגה מרשימה ומיצגים חדשניים. כל אלה יחד יצרו חווית ביקור חדשה ומרשימה עבור המבקרים, ויחשפו בפניהם את סיפורו המרתק של התל שנמשך לאורך אלפי שנים.

נאות קדומים היא שמורת טבע לאומית שעוצבה ברוח התנ״ך והמקורות. השמורה משתרעת על פני 2500 דונם באזור יער בן שמן. עיצובה של שמורת נאות קדומים שאב את השראתו ממקורות ישראל, מתקופת התנ"ך, מהמקרא ומהתלמוד, ועם השנים הוקמו על אדמתה מתקנים חקלאיים ברוח הימים ההם. כך שוחזרו במקום בתי בד, גתות, מערות, בריכות מים וגנים בוטניים, נשתלו בה צמחי ארץ ישראל העתיקה ובשטחי המרעה שלה משוטטים בעלי חיים רבים ומגוונים, מעזים ועד יחמורים. במהלך השנים הפכה השמורה למרכז לימודי חוויתי עבור תלמידים, בני נוער ומבוגרים מכל המגזרים, ועבור תיירים המגיעים מכל קצוות תבל כדי לראות ולחוש את סיפורי התנ"ך והברית החדשה. נאות קדומים היא תופעה ייחודית, הממלאת ייעוד לאומי ממדרגה ראשונה. היא מקיימת מערכת המציגה את הטבע והחקלאות של ארץ ישראל כפי שנשזרו ונארגו במורשתנו: בתנ"ך, במשנה, בגמרא, במדרשים ובמסורת. היא מקרבת את בני הארץ ואת בני התפוצות אל הארץ ואל צמחיה, תוך גישור בין ימי המקרא והמשנה לימינו אלה. הבוטניקאי וחוקר ארץ-ישראל נגה הראובני היה מהיוזמים העיקריים של הקמת השמורה. בשנת 1964, כ-15 שנים לאחר הקמת המדינה, הוקצו כ-1,500 דונם לנאות קדומים‏. במאי 1965 התקיים כנס יסוד של השמורה בבית הנשיא והחלה הקמת השמורה‏. בשנת 1994 זכה נגה הראובני וצוות נאות קדומים בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

הר גריזים הוא אתר בניהולה של רשות הטבע והגנים, הנמצא מדרום לשכם ומתנשא לרום של 886 מ' מעל פני הים (כ-450 מטרים מעל סביבתו). הוא משתרע על שטח של כ-400 דונם ומכיל את שרידיה של העיר ההלניסטית ואת הכנסייה והמתחם הביזאנטי. שמו של ההר נזכר בתורה וקשור בראשית ההוויה הישראלית בארץ כנען, כאשר בני ישראל מצווים לערוך את טקס הברכה והקללה על הר גריזים ועל הר עיבל בהיכנסם לארץ ישראל. עד ליום זה הר גריזים הוא מקום מקודש לעדה השומרונית, ומהווה בשבילה מוקד לעלייה ברגל בשלושת הרגלים: פסח שבועות וסוכות. על הר גריזים נחשפה עיר גדולה מן התקופות הפרסית והלניסטית אשר נבנתה סביב מתחם מקודש. באתר התגלו ממצאים רבים ובמרכזם עשרות כתובות ובהן כתובות יווניות שומרוניות, וכתובות בכתב העברי המרובע, ובכתב העברי הקדום. במסגרת ״פרויקט ציוני דרך״ יבוצעו באתר של הר גריזים עבודות שיקום, שימור ופיתוח. מבואת הכניסה תשודרג ויופק סרט שיספר את סיפורו של הר גריזים מתקופת התנ״ך ועד היום עם הסברים על הקהילה השומרונית שחיה במקום ומנהגיה. בנוסף יבוצעו עבודות תשתית, גידור, פיתוח שבילי קהל, שילוט והמחשה, הנגשת נכים ותאורת לילה. הר גריזים נמצא מדרום לשכם ולעיר הרומית ניאפוליס ומתנשא לרום של 886 מ' מעל פני הים (כ-450 מטרים מעל סביבתו). הוא משתרע על שטח של כ-400 דונם ומכיל את שרידיה של העיר ההלניסטית ואת הכנסייה והמתחם הביזאנטי. שמו של ההר נכרך בתורה בראשית ההוויה הישראלית בארץ כנען, כאשר בני ישראל מצווים לערוך את טקס הברכה והקללה על הר גריזים ועל הר עיבל בהיכנסם לארץ ישראל. בימי הבית השני מתחדשים המקורות אודות הר גריזים. יוסף בן מתתיהו מספר שסנבלט החורוני הקים בהר גריזים, סמוך לכיבוש הארץ על ידי אלכסנדר מוקדון במחצית השנייה של המאה הרביעית לפנה"ס, מקדש בתבנית המקדש בירושלים. הוא מינה לכהן גדול את חתנו מנשה שהיה ממוצא יהודי ואחיו של ידוע הכהן הגדול מירושלים. חוקרים רבים חלקו על דבריו אלה של יוסף בן מתתיהו בשל סיפור דומה שמובא בספר נחמיה. בהר גריזים נערכו חפירות ארכיאולוגיות שהחלו בשנת 1982 על ידי ד"ר יצחק מגן, קצין מטה ארכיאולוגיה ביהודה ושומרון, ונמשכו ללא הפסקה עד שנת 2000. בחפירות הארכיאולוגיות הוכח שהמתחם המקודש הראשון נבנה במאה החמישית לפנה"ס ולא כמאה שנה מאוחר יותר בימי אלכסנדר מוקדון כפי שמספר יוסף בן מתתיהו. המתחם הראשון נבנה בסוף ימיו של סנבלט הראשון יריבו של נחמיה. בהמשך התקופה התלמית החלה להיבנות סביבו עיר גדולה ובתקופה הסלבקית בראשית המאה השנייה לפנה"ס, שוקם ונבנה המתחם המקודש, וקרוב לוודאי גם המקדש עצמו, בפאר רב. העיר והמקדש חרבו בשריפה עזה בסוף המאה השנייה לפנה"ס בתקופתו של יוחנן הורקנוס הראשון, אשר כבש את המקום ושרפו. העיר והמתחם המקודש על הר גריזים נחשפה עיר גדולה מן התקופות הפרסית והלניסטית אשר נבנתה סביב מתחם מקודש. העיר היתה מחולקת לארבעה רובעי מגורים: דרומי, מערבי, צפון-מערבי וצפוני. בעיר ניכרים ניצני תכנון עירוני בסיסי – רחובות ולאורכם בניינים. העיר לא הוקפה בחומה, וקירות הבניינים החיצוניים שימשו כחומת העיר. לעומת זאת המתחם המקודש היה מבוצר היטב. בדרום נחשף רובע מגורים גדול ובמרכז נתגלה שער שממנו הוביל צפונה רחוב שאורכו הגיע לכדי 70 מ' והסתיים בשתי רחבות שוק. ברובע זה נחשפו שישה בניינים, חלקם מבני ציבור ואחרים מבני מגורים. בצד הדרום מערבי של המתחם המקודש נחשף חלקו של רובע מגורים גדול- הרובע המערבי שממנו נחשפו שמונה מבני מגורים שהוקמו לאורך רחוב שכיוונו מזרח מערב. נתגלו מבנים נוספים ושני בתי בד ברובע הצפוני וברובע הצפון מערבי. מדרום למתחם המקודש נחשף בית מידות שכלל עשרות חדרים והיה מורכב מבית-בד גדול, בניין מגורים מפואר וחנויות. רב הבניינים דומים בתוכניתם חצר מרכזית מוקפת חדרים, חדר אירוח, חדרי שינה וחדר אמבטיה. על פסגת ההר, במקום הגבוה ביותר הוקם מתחם שומרוני מקודש. גודלו (100 על 200 מטרים) הוכתב על ידי התפקיד שיועד לו לקלוט את אלפי המאמינים בשלושת הרגלים וקיום זבח הפסח לכלל העדה. במתחם נתגלו שני שלבי בנייה: שלב קדום מן התקופה הפרסית סוף המאה החמישית לפנה"ס ושלב שני מן התקופה ההלניסטית - המאה השנייה לפנה"ס. המתחם המקודש מן התקופה הפרסית היה מצומצם במידותיו, כ- 96X96 מ'. מצפון נחשף שער תאים גדול, שלושה תאים בכל צד, דומה לשערי המקדש המתוארים בספר יחזקאל ובמגילת המקדש. המתחם המקודש הוקף בחומה. בדרום-מערב התגלה גרם מדרגות רחב ששימש כניסה מהרובע המערבי של העיר אל המתחם, וממזרח נחשפו שני שערים גדולים. הכנסיה הביזאנטית הוקמה על ידי הקיסר הביזאנטי במאבקו נגד השומרונים. הממצא המעניין ביותר כלל עצמות כבשים שחלקן נמצאו חרוכות - ערות לזבחים שנערכו בהר גריזים. באתר התגלו ממצאים רבים ובמרכזם עשרות כתובות ובהן כתובות יווניות שומרוניות, וכן כתובות בכתב העברי המרובע, ובכתב העברי הקדום. שומרונים בבית הכנסת השומרוני שעל הר גריזים (צילם: מארק ניימן, לע"מ).   הר גריזים בתנ״ך שמו של הר גריזים נכרך בתורה ובראשית ההוויה הישראלית בארץ כנען. בתורה מצווים בני ישראל בהיכנסם לארץ ישראל לערוך את טקס הברכה והקללה על הר גריזים ועל הר עיבל: ״רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם—הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה. אֶת-הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. וְהָיָה, כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ--וְנָתַתָּה אֶת-הַבְּרָכָה עַל-הַר גְּרִזִים, וְאֶת-הַקְּלָלָה עַל-הַר עֵיבָל״  (דברים י״א 26-30) בהמשך מובאים דברי הברכה והקללה וחלוקת השבטים: ״וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר. אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת-הָעָם, עַל-הַר גְּרִזִים, בְּעָבְרְכֶם, אֶת-הַיַּרְדֵּן: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה, וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן. וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל-הַקְּלָלָה, בְּהַר עֵיבָל: רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר, וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי״. (דברים כ״ז 11-13) ציווי זה מתקיים בידי יהושוע מיד לאחר כיבוש הארץ -מעמד הברכה והקללה בספר יהושוע: ״אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ, לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהַר, עֵיבָל. כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה--מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת, אֲשֶׁר לֹא-הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל…וְכָל-יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח--חֶצְיוֹ אֶל-מוּל הַר-גְּרִזִים, וְהַחֶצְיוֹ אֶל-מוּל הַר-עֵיבָל: כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה, לְבָרֵךְ אֶת-הָעָם יִשְׂרָאֵל—בָּרִאשֹׁנָה. וְאַחֲרֵי-כֵן, קָרָא אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, הַבְּרָכָה, וְהַקְּלָלָה--כְּכָל-הַכָּתוּב, בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה״.  (יהושוע ח׳ 30-34) ישנה עוד הזכרה של הר גריזים במשל יותם, עליו נאמר: "וַיַּגִּדוּ לְיוֹתָם, וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַר-גְּרִזִים, וַיִּשָּׂא קוֹלוֹ, וַיִּקְרָא; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ אֵלַי בַּעֲלֵי שְׁכֶם, וְיִשְׁמַע אֲלֵיכֶם, אֱלֹהִים" (שופטים ט, ז). הר גריזים אינו נזכר יותר לא בתקופת המלוכה ואף לא בעימות הקשה בין סנבלט החורוני לנחמיה בימי שיבת ציון. העדה השומרונית ומנהגיה הר גריזים הוא מקום מקודש לעדה השומרונית, ומהווה בשבילה מוקד לעלייה ברגל בשלושת הרגלים: פסח שבועות וסוכות. שומרונים (בעברית שומרונית: שוֹ‏מְרִים, במשמעות שומרי התורה או תורת משה) הם עם קדום וקבוצה אתנית-דתית הטוענת להיותה המשך ישיר של בני ישראל. השומרונים חיים רק בארץ ישראל: בעיקר בהר גריזים ובעיר חולון. שפתם של השומרונים דומה יחסית לעברית עתיקה, ואורח חייהם מתבסס על נוסח ייחודי של התורה. מספרם של השומרונים כיום קטן אם כי בימי תפארתה של הקהילה בתקופה הביזנטית יתכן ומנו קרוב למליון איש. כמחצית מאוכלוסיית העדה השומרונית גרה בשיפולים המערביים של הר גריזים. באותו מקום גם נמצא אתר הקרבת "זבח פסח", מוזיאון השומרונים - גריזים ובית הקברות של העדה.

ערד היא עיר קדומה בת אלפי שנים ששרידיה נשתמרו באופן מפליא. המתחם הארכיאולוגי של תל ערד כולל שני חלקים מרשימים: בחלקו התחתון עיר כנענית, שהיתה בזמנה אחת הערים הגדולות בארץ ישראל, ובחלקו העליון תל מצודות יהודאיות ובו מקדש מיוחד במינו ומפעל מים משוכלל. שני חלקים אלו של התל הוקמו בשתי תקופות שונות בהיסטוריה: העיר הכנענית היתה מיושבת בתקופה הכנענית הקדומה (מסוף האלף הרביעי עד אמצע אלף שלישי לפה״ס) ו"תל המצודות היהודאיות״, מראשית התקופה הישראלית (סוף המאה ה-12 לפנה״ס) ועד לראשית המאה ה-6 לפנה״ס. במקום הוקמו במהלך השנים מספר מצודות, זו על חורבותיה של קודמתה. בתחומי המצודה היהודאית שעל "תל המצודות" שרד מקדש יחיד במינו ששטחו כ-400 מ״ר. מתחת למקדש היה בנוי מפעל מים תת קרקעי משוכלל הכולל אולמות אגירה תת קרקעיים גדולים החצובים בסלע, ותעלה המחברת אותם אל באר בעומק של 16 מטרים. במסגרת ״ציוני דרך״ בוצע במקום פרויקט שימור ושחזור של מתחם המקדש ומפעל המים. עתה, המבקרים באתר יכולים ליהנות מביקור במתחם המקדש המשוחזר, מגישה אל מאגרי המים העתיקים ומשילוט חדש המשפר את חווית הביקור במקום. מבט כללי על תל ערד   העיר הכנענית ערד נזכרת לראשונה במקרא בספר במדבר, כעיר ממלכה כנענית שמנעה את חדירתם של בני ישראל לכנען מכיוון דרום, בעת ניסיונם הראשון לכבוש את הארץ: ”וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי״ (במדבר פרק כ״א פסוק 1). בספר יהושוע ערד נזכרת בין 31 ערי כנען במלכיהן נוצחו במלחמות שהנהיג יהושוע: ״ וְאֵלֶּה מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוֹשֻׁעַ וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל…וַיִּתְּנָהּ יְהוֹשֻׁעַ לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, יְרֻשָּׁה--כְּמַחְלְקֹתָם… מֶלֶךְ עֲרָד״ (יהושוע פרק י״ב 7-14). בתקופת ההתנחלות הישראלית מקבלים השבטים יהודה ושמעון את הנגב. העיר הכנענית שניצבת בחלקו התחתון של תל ערד, היתה מיושבת מתקופת הברונזה הקדומה, בסוף האלף ה-4 לפה״ס ועד סביבות אמצע האלף השלישי לפה״ס. באותם ימים היתה ערד העיר הגדולה היחידה בנגב, ששטחה כ-100 דונם, ובה התגוררו אלפי אנשים. שרידיה מציגים תכנון עירוני מרשים הכולל חומה ומגדלים, רשת רחובות ובתי מגורים, מתחם מקדשים, מתחם שלטוני ומאגר מי גשמים ששימש מקור יחיד בעיר המדברית. הממצאים העשירים שהתגלו מלמדים אותנו כי תושבי המקום עסקו בחקלאות בעל (גידול תוצרת המושקית באמצעים טבעיים בלבד), בגידול צאן ובקר ובמסחר רחב היקף עם מצרים, דרום סיני ועבר הירדן. יתכן שערד היתה גם מרכז למסחר בנחושת. חומת העיר, שאורכה כ-1,200 מטרים, היא החומה השלמה ביותר הידועה עד כה מאתרי התקופה הכנענית הקדומה בישראל. עובייה היה 2.5 מטרים, ונבנו בה פשפשים ומגדלי הגנה רבועים. בתי המגורים נבנו על פי תוכנית אחידה. לכל בית יש אולם רחב, שאליו מצורף חדר נוסף ששימש כמטבח או כמחסן. פתח הבית נקבע בקיר הרוחב של האולם. סגנון בית זה ידוע במחקר הארכיאולוגי כ"בית ערדי", על שם התל שבו התגלה. במרכזה של העיר הכנענית, נחשף מתחם פולחני כנעני הכולל צמד מקדשים גדול וכמה מבנים נוספים המקיפים מתחם מרכזי. בתוך המקדש הדרומי נתגלתה מצבה פולחנית, מסותתת מכל עבריה, ניצבת על צדה הצר ופונה כלפי דרום. משמעות המצבה בעולם הפולחן הכנעני הייתה רבה שכן היא מייצגת אלוהות כנענית קדומה. מצבות פולחניות כנעניות כגון זו, ניצטוו בני ישראל לנתץ ולשבור בכובשם את ערי עממי כנען: ״כִּי אֶת-מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן, וְאֶת-מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן; וְאֶת-אֲשֵׁרָיו, תִּכְרֹתוּן״ (שמות ל״ד, פסוק 13) בצמוד למקדש הצפוני נתגלה מזבח בנוי שנועד להקרבת קורבנות ובצמוד אליו אגן פולחני בנוי לוחות אבן שנתגלה כשהוא מלא בעצמות בעלי חיים. במקום הנמוך ביותר בעיר הכנענית, נבנה מפעל מים מרשים אשר איפשר את קיומה היום יומי של העיר ערד בתנאי היובש המדבריים. המפעל נחפר לעומק של כ–16 מטר וקוטרו כ–4.5 מטרים. בחלקו התחתון הוא חצוב בסלע, בחלקו המרכזי מדופן באבני צור ”משאש״ גדולות, ובחלקו העליון שוחזרו קירות התמך המאוחרים (ככל הנראה מן התקופה הרומית) שדיפנו את דפנות הפיר באבני גזית. בסמוך למפעל המים השתמר מבנה גדול ומרשים מן התקופה הכנענית הקדומה שמוגדר על ידי חופרי האתר כמצודת נציב המים. בסמוך למפעל המים מתקני מים מאוחרים יותר מהתקופה הרומית וביניהם תעלות ניקוז, בורות שיקוע, מקווה ובור מים מטויח. בסביבות שנת 2,650 לפה״ס הסתיימה ההתיישבות בערד, כנראה בכלל שינויי אקלים של התחממות והתייבשות דרסטית שאירעו בסוף האלף השלישי לפה״ס, והביאו לנטישתה של העיר והפסקת ההתיישבות העירונית במקום עד ימינו. תל המצודות היהודאיות והמקדש היהודאי הייחודי תל המצודות היהודאיות ממוקם במרומי העיר הכנענית ועל חורבותיה. בתל המצודות נחשפו כ-6 שכבות של מצודות שנבנו וחרבו לאורך כל תקופת בית ראשון, והוא מכיל שרידים ארכיאולוגיים מרתקים מכל הרצף הארכיאולוגי המקראי: מראשית ימי בית ראשון ועד חורבן ארץ יהודה במאה השישית לפה״ס. תפקידה של המצודה היה ככל הנראה לשמור כל גבולה הדרומי של הממלכה מפני נוודי המדבר. התל היהודאי הוקם בתקופה הישראלית (סביב שנת 1200 לפה״ס), בערך כ-1,400 שנים לאחר שהופסקה ההתיישבות בעיר הכנענית. על שרידי ישוב זה הוקמה מצודה ממלכתית שהתקיימה במקום ככל הנראה מן המאה התשיעית ועד למאה השישית לפנה״ס. המצודה שגודלה 50X50 מטר בקירוב, נבנתה כשצלעותיה מכוונות לארבע רוחות השמים. חומת המצודה המלאה ששוחזרה במלוא היקפה נבנתה בצורת זיג זג, וכל כמה מטרים בולטת מקו החומה מעין בליטה בנויה שעיצבה את מתארה החיצוני של החומה. בתוך המצודה נתגלו מבני מחסנים, מקדש, מאגר מים חצוב בסלע ונקבה חצובה. בנוסף, בתל המצודות נתגלו במהלך החפירות כתובות רבות: כ–90 כתובות בעברית, כמספר זה בארמית ומספר כתובות ביוונית. מרבית הכתובות הן בדיו שחור על שברי חרסים וכתובות אחרות חרוטות. ”כתובות ערד״ הן האוסף העשיר, המגוון והחשוב ביותר של כתובות מימי המקרא שנתגלו עד כה בחפירות בארץ. הכתובות הן תעודות מסוגים שונים וביניהם מכתבים בענייני צבא ומינהל, הוראות אספקת מזון ומשלוחים שונים, הוראות מיסוי, רשימות שמיות, מלאי ותרומות למקדש ועוד. בין היתר נמצאו בחפירות גם כמה טביעות חותם עבריות וביניהן שלוש מחותמיו האישיים של אלישיב בן אשיהו מפקד המצודה האחרון. חלק גדול מן האוסטרקאות נתגלו במכלול החדרים המזרחי הצמוד לחומה הדרומית ולכן כונה המקום: ”בית אלישיב״. הארכיון שהתגלה בבית אלישיב בן אשיהו מהווה עד היום מקור בלתי נדלה של מידע על ימיה האחרונים של ממלכת יהודה לקראת חורבן בית ראשון במאה השישית לפנה״ס. במרכז המצודה נותרו שרידי מגדל הלניסטי משוחזר, וחומה משוחזרת שהגנה על המצודה היהודאית במאות 6-9 לפה״ס. ניתן לעלות אל ראש המגדל ההלניסטי, ומשם להשקיף על המצודה והעיר הכנענית, ורחוק יותר אל הרי חברון מצפון וממערב, אל בקעת ערד והעיר ערד ממזרח, ואל הרי הנגב הצפוני מדרום. אתר המורשת הלאומית בתל ערד   המקדש היהודאי באגף הצפון–מערבי של המצודה, נחשף מקדש יהודאי יחיד במינו ששטחו כ–400 מ״ר. המקדש, שראשיתו בימי הממלכה המאוחדת, התקיים כמה מאות שנים, ככל הנראה עד הרפורמות הפולחניות של חזקיהו או יאשיהו מלכי יהודה. המבנה, כמקדשים קדומים אחרים וביניהם המקדש בירושלים, מורכב מכמה יחידות, המבטאות דרגות קדושה שונות: הכניסה אל המקדש היא ממזרח, אל חצר רבועה ומרוצפת אשר במרכזה עמד מזבח קורבנות רבוע. המזבח נבנה מאבני גוויל ובמרכזו אבן צור גדולה שעליה הוקרבו הקורבנות. מן החצר ניתן היה לעבור אל ההיכל שבו, על פי התיאור המקראי, עמד שולחן לחם הפנים והמנורה. ממרכז ההיכל עלו שלוש מדרגות אל הדביר, הוא ”קודש הקודשים״ של המקדש. משני צדי פתח הדביר מצויים שני מזבחות קטורת, ובאגפו המערבי ביותר של הדביר נתגלו שתי מצבות אבן המייצגות ככל הנראה העתק קדום של לוחות הברית. בתחום המקדש נמצאו אוסטרקונים בעברית עם שמות שתי משפחות כהונה המוזכרות בכתבים: מרמות (עזרא ח׳ 33) ופשחר (ירמיהו כ׳ 1), יתכן ומשפחות אלו שירתו שם בקודש. מתחת למקדש היה בנוי מפעל מים תת קרקעי משוכלל (ראו מידע נוסף בהמשך). כאמור, המקדש נהרס במתכוון ככל הנראה בימי חזקיהו או יאשיהו מלכי יהודה, שביקשו לבטל את כל מקומות הפולחן שמחוץ לירושלים. שני המזבחות, המדרגות ורצפת האבן של הדביר ממקדש ערד מוצגים במוזיאון ישראל בירושלים. החפירות בתל ערד התקיימו חפירות במשך עונות חפירה רבות. משלחת ראשונה פעלה במקום בשנים 1966-1962 בראשותה של פרופ׳ רות עמירן, ואז נחשפה עיר גדולה המשתרעת על שטח של כמאה דונם. משלחת שנייה פעלה במקום בין השנים 1980-1971, אז נחשפו כ–15% משטח העיר ונתגלו ממצאים עשירים המעידים על אורחות חיי תושביה באלף השלישי לפני הספירה- לפני כ-5,000 שנים. בשנים 2008-2011 התקיימו חפירות בראשות פרופ׳ זאב הרצוג ויהודה גוברין שכללו את חפירת מאגר המים העתיק. השרידים הארכיאולוגיים בערד השתמרו באופן יוצא דופן והתגלו במצב טוב במיוחד, מה שהקנה לערד חשיבות מחקרית גדולה. מה שסייע לשימור זה היה גם האקלים המדברי היבש, וגם העובדה שהעיר לא יושבה יותר לאחר התקופה הכנענית, כך שלא היו שכבות נוספות של ממצאים מעל לתקופה זו, וניתן היה לחשוף חלקים נרחבים מהעיר ללא הפרעה וקושי.   מערכות המים המשוכללות מיקומה של העיר בלב המדבר אינו ברור מאליו, שכן זהו מקום אשר בו קיימת מצוקת מים תמידית. ההתיישבות הקדומה בתל ערד והקיום היום יומי התאפשרו רק בזכות הקמת מפעלי מים מלאכותיים שבנו תושבי המקום. חשיפת מערכת המים של תל המצודות מאפשרת לנו לקבל תמונה מקיפה על התמודדות אנשי המקום בתקופת המקרא עם הקשיים הנובעים מן המחסור במים בסביבה שחונה זו. בעיר הכנענית מערכת הרחובות תוכננה כך שמי הגשם יזרמו אל מאגר, שהוקם בחלק הנמוך של העיר. מערכת אספקת המים של המצודה היהודאית בערד בנויה משני מאגרי מים גדולים ומטויחים החצובים בסלע. האחד מצוי בתחומי המצודה (עיקרו מתחת למקדש), והשני מצוי מחוץ למצודה במדרון המערבי של תל המצודות. אל המאגרים התחברה נקבה חצובה בסלע ומקורה בלוחות אבן שהסתירו אותה. אורכה הכולל היה כ-30 מטרים. הנקבה עברה מתחת לחומה המערבית והסתיימה מחוץ לה. המים הועלו מבאר בעיר התחתית אל צידה המערבי של גבעת המצודה, נשפכו לפתח התעלה החיצוני וזרמו למאגרים. באר המים נחצבה בשלהי תקופת ממלכת יהודה. קוטרה 4.6 מטרים, עומקה 16 מטרים. חלקה האמצעי בנוי אבני צור גדולות ותחתיתה חצובה בסלע. מי הבאר הובלו אל המצודה המרוחקת על גבי בהמות. המאה ה-1 לפה״ס בתקופה ההרודיאנית שופצה הבאר.